ראש יוסף על חולין חלק ב ט

דאית ביה כרת חדא דא"כ איך מרבינן זה מוי"ו דושור ועוד דהת"ח כתב דאיצטריך לתמיד ושאר דברים וזה י"ל דפריך מניין קאי לתמיד ושאר קרבנות וי"ו איצטריך לפסח אלא דלא משתמע כלל מוי"ו לרבויי פסח אלא דמוסיף על ענין ראשון לחוד ועדיין צ"ע ולריב"א חולין קמ"א תו' ד"ה לאו י"ל דכתיב' בקדשים דלא דחי ללאו ולא עלי' והבן:

בא"ד ונראה דמעיקרא קשיא לי' שור הפסיק הענין דליכא למימר מש"ה הפסיק בזה. דל"ת דווקא מוקדשין דא"כ לכתבי' בעלמא עכ"ל מהר"מ מלובלין ז"ל כתב דהא דאמר ואימא במוקדשין אין הוא דברי המקשה על תנא דברייתא דלא ידע פי' הברייתא ופריך אדרבה במוקדשין אין דכתיב גביה והמתרץ השיב לו שור הפסיק הענין ופריך א"כ בחולין אין כו' כקושית תנא דברייתא ומתרץ וי"ו כו' אבל מדברי הת"ח האי ואימא במוקדשין הכי הוא פי' על הברייתא וכאילו אמר מאי קאמר ה"ק מנין לאו"ב שנוהג בחולין אימא במוקדשין ולא בחולין דכתיב שור בקדשים ומשני שור הפסיק ענין ופריך תנא דברייתא עכשיו מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין ומשני שנאמר כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון. מפי' מהרש"א ז"ל הוצרכו לזה יע"ש וכוונתו דמשמע דעכשיו נתחדש להם זאת הקושיא דמה פריך ואימא בחולין אין במוקדשין לא מהיכא תיתי לומר כן אימא בשור איצטריך שלא תאמר במוקדשין אין וכתבו דע"כ להפסיק לגמרי דאל"כ לכתבי' בעלמא הא אי נמי וסבר' בחולין ולא במוקדשין נמי תפול זאת הקושי' מאי פריך שור יפסיק לגמרי אימא דל"ת דווקא במוקדשין וע"ז תי' דאי לפי' הא' הייתי אומר דע"כ שור הפסיק לגמרי דאל"כ אי מה קדשי' כלאים לא כדפריך בתר הכי אלא דשור הפסיק לגמרי ואי דלכתבי' בעלמא י"ל לשום דרשא משא"כ אי דפי' הוא על תנא דברייתא והא ידע מאי שפיר הוצרכו לומר דא"כ לכתבי' בעלמא והנה לפי מה דהוה סבירא להו בקושייתם דמצד הסברא בחולין אין במוקדשין לא א"כ הא דפריך שור הפסיק אימא בחולין אין אם כן לכתבי' בעלמא הוה אפשר לומר דפריך מש"ה כתבי' כאן מה קדשים כלאים לא כו' וי"א דהא בלא"ה אמר רבא כ"מ שנאמר שה אינו להוציא את הכלאים אלא דמש"ה כתבי' כאן למעט חי' ואי בלא"ה ממועט חי' כמ"ש התוס' ד"ה ועוד שם כתיב דא"כ שה למה לי יש לומר דאי לא הוה כתיב שה הייתי אומר כלאים נמי ולכך כתיב שה למעוטי כלאים ולעולם נילף שור שור משבת וחי' נמי ולכך כתיב אצל קדשים דחיה לאו וה"ה כלאים לא משא"כ לתנא דברייתא דידע מאו לרבות כלאים א"כ מאי פריך אימא בחולין אין א"כ למאי כתבי' אצל קדשים ע"ו כתבו התוס' אדרבה לפום סברא דהשתא איפכא מסתברא דכתבו אצל קדשים ע"כ בחולין דוקא דאל"כ ליכתביה בעלמא ויהי' משמע בין חולין וקדשי' ומדכתבו כאן ושור הפסיק ש"מ לגמרי הפסיק הענין אבל ממ"ש התוס' בלשונם דמשמע למעוטי מוקדשין דליכא למימר משום דל"ת מוקדשין דוקא הוא כפירוש מהרש"א ז"ל בד"ה ואין להאריך כאן:

בא"ד צריך לומר לשום דרשא כתיב כאן כתב מהרש"א למעט חי' כמ"ש התוס' ד"ה ועוד שה כתיב והתו' הקשה הא משה ממעט לקמן כלאים יעוין שם ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה ועוד שה כתיב ועיין מ"ש לעיל:

ובד"ה ועוד שה כתיב כו' אלא דעדיפא מיני' פריך עכ"ל ויש להקשות הא בב"ק דף ע"ז ע"ב בתוס' גבי גניבה דכתיב כו' כתבו שם דמלתא דרבא לא אתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד והתם נמי כתיב שור יע"ש וה"נ כתיב שור כו' ולא הוה לאקשויי אלא שור ושה כתיב דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהן ויש ליישב וע' שם ב"ק:

בא"ד וא"ת אמאי לא גמרינן שור משבת וי"ל א"כ שה למה לי א"ל מה קדשים חי' לא עכ"ל לכאורה יאמר דאי גמרינן משבת שה ואו למה לי לא לכתוב אלא ושור אותו ואת בנו לא תשחטו דלרבוי כלאים נמי לא צריך דגמרינן שור שור משבת והתם מוזהר על כל בהמה ואף על הכלאים דכתיב וכל בהמת' וא"כ למה לי שה ואו תרווייהו ואף דאיכא היקשא אי מהקדשים כלאים לא הא קיימא לן ג"ש והיקשא ג"ש עדיפא וע' בהשולח מ"ד ב' ובזבחים ע' א' וביבמות נ"ט א' והנה יש להקשות באמת מנלן דאי לרבות כלאים והיקשא למעט חי' אימא להיפך דאו לרבות חי' והיקשא למעט כלאים ודוחק לומר דמסתבר יותר לרבות כלאים שבא ממין בהמה שקדשים באין ממנו ג"כ ולא חי' דליתא בקדשים כלל וי"ל דא"כ ליכתב' שור או כשב או עז כי יולד ואו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואו לרבות חי' וע"כ או"ב נוהג אף בחולין דאל"כ חי' בקדשים ליכא והאיך משכחת ליה חיה אי אמו חי' הבן ג"כ חיה וכן להיפך ונהי שהא' בלבד צריך להיות קדשים תו לא משכחת ליה חי' כלל וממילא ידעינן דנוהג אף בחולין אלא ע"כ דאו לרבות כלאים וה"א דאין נוהג אלא במוקדשין ר"ל שעל השני שהוא חייב משום או"ב לא יהי' אלא קדשים ואפ"ה נוהג בכלאים שראשון היה הבן בא מכלאים ושחט אמו אח"כ וחייב עלי' וכן להיפך דה"א הראשון קדשים דווקא וכמ"ש משא"כ אי או לרבות חי' ע"כ דנוהג בחולין דאי בקדשים חי' ליכא ואף למ"ד חוששין לזרע אב משכחת לי' שפיר שאמו קדשים ובנו חולין תחלה שאביו חי' זה אינו דא"כ הוה כלאים ואינו נוהג בכלאים ויש לעיין בזה אלא יש לומר דאו לרבות חי' היינו דבנו כל דהו משמע ולא צריך ריבויא דהא באמת כן הוא דבנו כ"ד וע"כ אמו חי' וה"ה בן חי' ולא משכחת קדשים גבי' וכמ"ש אף למ"ד חוששין כו' ועם זה יש ליישב הא דכתבי' קרא בענינ' דקדשים דאי הוה כתוב בעלמא הוה אמרינן או לרבות חי' ושה למעט כלאים מבנין אב דרבא להכי כתבי' בענינא דקדשים וע"כ או לרבות כלאים וממילא דחי' לא דומיא דקדשים וצ"ע

(ע"ב) גמרא א"ק או לרבות הכלאים ופירש"י ותפשוט מהכא תרתי קושייתם ר"ל קושי' א' אי מה קדשים כלאים לא ובנין אב דרבא דכתיב או רבויא לרבות כלאים וקשיא לי אכתי אימא לרבות שאמו תיישה ובנה כלאים ושחטה לה ולברה דחייב דכתיב או ואי לאו או ה"א דמה קדשים כלאים לא אף או"ב היינו השני שחייב עלה דידי הוא הבן צריך להיות ממין אחד לכך כתיב או לרבות הכלאים אבל אמו צריך להיות ממין א' מבנין אב דרבא כל מקום שנא' שה ואאמו קאי כו', דכלאים לא ואין לומר דהא דתניא או"ב נוהג בכלאים היינו בנה כלאים אבל אמה צריך להיות ממין א' דווקא וכנראה מדברי רש"י ע"א מן הכלאים רחל שילדה מן התייש ושחט לה ולברה וברייתא דלקמן ע"ט ע"ב ת"ר או"ב נוהג בכלאי' מיירי נמי כה"ג שבנו כלאים זה לא ניתן להאמר כלל אף אמו כלאים חייב באו"ב ועוד דלקמן ע"ט ע"ב איתא לה פך להדי' תייש הבא על הצבי' וילדה בת ושחט בתה ובת בתה יע"ש וכן הטו' בסימן ט"ו כתב דאיסורא מיהא איתא ואמאי הא אמה כלאים ואם היינו אומרים דהא, דמקשה אי מה קדשים כלאים לא אאמו קא מקשה ובנו כל דהו משמע ואאמו פריך דכלאים לא דחוזר לענין ראשון שור ושה אקדשים ואמו הוא דפריך לא ליהוי כלאים הוה א"ש ובזה הוה ניחא הא דמסיק לקמן אמר רב חסדא היא תיישה ובנה צביה שחייב בנו כל דהו אמר רחמנא ואמאי לא ילפינן אי מה קדשים חי' לא אף בנו חי' לא אלא דהיקשא דקדשים לענין אמו הוא דמקשינן ולא לענין בנו אבל דברי רש"י ע"א ד"ה כלאים רחל שילדה מן התייש ושחטה לה ולברה משמע דקושית הגמרא על בנו דכלאים לא וברייתא דלקמן בהכי מיירי בבנו דומיא דכוי יע"ש ועוד בדף פ' ע"ב בתו' ד"ה שחיטה שאינה ראוי' היא משמע דעיקר קרא דאו"ב נוהג בקדשים כשהשני הוא קדשים ומש"ה לא אמר התם אלא מראשון דהתורה גלה בשני דקדשים יע"ש והיה נראה לומר דאו לרבות כלאים היינו אמו דכתיב גבה או שה דהיינו אמו וה"ה לבנו כלאים ועיין מ"ש בתו' ד"ה או לרבות הכלאים יע"ש. ומה שכתבנו דברייתא דלקמן דאו"ב נוהג בכלאים ובכוי איירי בבנו הוא לשיטת הר"מ ז"ל שיתבאר לקמן ע"ט ב' ופ' א' דמוקי במסקנא בתייש הבא על הצבי' וילדה ושחט לה ולברה דהיא צבי' ובנה שה איסורא מיהא איכא אבל פירש"י שם, אדרבה מיירי באמו כוי וה"ה כלאים כה"ג מיירי ומ"מ צ"ע דבאמת אמאי אמרינן לקמן בנו כל דהו ואמאי לא דומיא דקדשים דחי' לא כמ"ש התו' ד"ה ועוד שה כתיב וממילא שאף בנו שהוא השני צריך להיות בהמה כמו קדשים ועוד דמה שמשמע מדברי רש"י דמקשה כלאים לא אבנו קשיא ליה מאי מקשה שה כתיב הא שה אאמו קאי ובנו כל דהו משמע כמו בחי' ולזה י"ל דהכי קשיא ליה אי מה קדשים כלאים לא ואף בנו לא ליהוי לי' כלאים ועוד אף דלא קשיא זה מ"מ אמו קשיא דלא ליהוי כלאים דשה כתיב ואמר רבא כו' שנאמר שה אינו להוציא את הכלאים כו':

בתו' ד"ה או לרבות את הכלאים כו' דכלאים בקדשים ליכא עכ"ל הקשה מהר"ם שי"ף ז"ל דאמאי שהראשון חולין וב' קדשים עכ"ל ורצה לומר ומוקדשין היינו שהשני קדשים כמ"ש תו' פ' ע"ב יע"ש ולכאורה שהבן כלאים ושחט תחלה ואח"כ אמו שהיא קדשים וא"כ למה לי לא תשחטו לרבות בנו ואותו תיפוק ליה דאל"ה לא משכחת כלאים אבל אין צורך לזה דודאי נראה דאף אמו כלאים בנה מותר למזבח כדאיתא בפ' כל האסורין חמורה דף ל' ע"ב במשנה כל האסורין למזבח וולדותיהן מותרין ומשמע אף כלאים כן והת"ח בע"ז מ"ז כ' כלאים וולדותיהן מותרין למזבח וכן הוא בר"מ ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח חוץ מוולד נרבע שהיא וולדה נרבעו יע"ש וא"כ אשכוחי משכחת ליה שאמו כלאים ובנה קדשים וכשירים למזבח וכדכתיבנא ומה שכתבו התו' הכא מענינא דקרא ר"ל דאי למעט לא צריך דמשה ממעט או מהיקשא דקדשים ובב"ק דף ע"ז ע"ב דפריך אימא או לרבות בקדשים אף דלרבו' לא