ראש יוסף על חולין חלק ב י

צריך דהא מהיקש' דאו"ב הוה יליף לה מוי"ו וילמד עליון מתחתון מ"מ אימא איפכא דאו דקדשי' לרבות ואו דאו"ב למעט אתיא ומשני כו' יע"ש התם ועיין מ"ש לקמן עוד: גמרא הניחא לרבנן דמייתר להו אותו היינו לפי המסקנא דלרבנן בנו מי שכרוך אחריו ואייתר אותו אבל בה"א לרבנן איצטריך אותו לומר דחד, משמע פי' אחד ולא שנים ולמעט זכרים שאין או"ב נוהג ק ולפ"ז הא דאמר לקמן ואם נפשך לומר אותו זכר משמע ה"ה דה"מ למימר דא"כ לחלק מנלן ואותו איצטריך לחלק לרבנן ומש"ה צריך לומר בנו מי שכרוך אחריו ואייתר אותו לחלק אלא דעדיפא מיניה קאמר דאותו א' ולא שנים נימא זכר דוקא כו' ולקמן אבאר

(דף ע"ט ע"א) גמרא ולחנניא כתיב אותו וכתיב בנו אמר שמואל הלכה כחנניא הנה יראה מפשט הסוגיא דחנניא ורבנן פליגי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דחנניא כר' יאש' לחלק לא צריך קרא ואותו מיותר ע"כ דנוהג בזכרים ובנו מי שכרוך אחריו דנוהג אף בנקיבות דאל"כ אותו למה לי וחכמים סברי אותו לחלק א"כ מסתבר לומר בנו מי שכרוך אחריו ואותו היינו מין שור ושה דקאי אאמו ועיין בת"ח שכתב כה"ג ומש"ה כתבו התוספות בד"ה עיין לי הנך כו' דהלכה כחנניא דרבא פ' השואל כר' יונתן סבירא לי' ואותו ע"כ לומר דנוהג בזכרים. ותוספות הקשו בד"ה ולחנניא לשתוק מאותו ומוי"ו דבנו כו' וקושיא זאת תפול לרבנן לכתוב אותה ולא לכתוב וי"ו דבנו אלא שאין דרך המקרא כן וכל התורה בלשון זכר נאמרה ועיין בתוספות קידושין ע"ב וליתני שלשה ותירצו דלאו מיתורא דוי"ו דבנו קדריש כו' ועיין מ"ש לקמן מזה באורך:

אבל שיטת הרי"ף ז"ל דהלכה כרבנן לא כחנניא דאין אותו ואת בנו נוהג בזכרים שכתב ומסתברא דליתא לדחנניא. ונראה לומר דאפשר במסקנא בהיפך הוא דרבנן כר' יונתן סבירא להו דלחלק לא צריך קרא וע"כ אותו למעט א' ולא שנים שאין נוהג בין בזכרים ובין בנקיבות אלא שלא תאמר אותו זכר משמע כו' לכך כתיב דבנו לומר מי שכרוך אחריו דהשתא ע"כ בנקיבות ולא בזכרים דאי בין בזכרים ובנקיבות ל"ל אותו ולא ו' דבנו וז"ש ואם נפשך לו' אותו זכר משמע ולא אמר אותו לחלק צריך אלא דאדרבה חכמים כר"י סבירא להו דלחלק לא צריך קרא כדכתיבנא אבל חנניא סובר כר' יאשי' דלחלק צריך קרא א"כ אותו צריך לחלק וממילא מפשטי' דקרא משמע אותו זכר ובנו מי שכרוך אחריו ונוהג בתרווייהו ואין לומר מנלן לחלק אימא אותו לומר דנוהג בזכרים כמו בנקיבות ולחלק מנלן וי"ל דא"כ לא לכתוב אותו ולא ו' דבנו וממילא ידעינן דנוהג בין בזכרים ובין בנקיבות כקושית התוספות ד"ה ולחנניא אלא ע"כ לחלק דלא בעי שור ושה ובנו ומש"ה פסק הרי"ף דלא כחנניא דרבא בפ' השואל כר' יונתן סבירא ליה כמ"ש התוספות ד"ה עייל לי ולדידי' אותו מיותר וע"כ כן הוא דלא לכתוב אותו ו' דבנו ג"כ אלא לומר א' ולא שנים ובנו מי שכרוך אחריו וע"כ בנקיבות ולא בזכרים ואותו דכל התורה בלשון זכר נאמרה ואמין קאי רצוני לומר אמין שור ושה ועיין ת"ח ואין לומר לחנניא מנלן אותו לחלק אימא עד דשחיט לשור ושה ויהי' ו' דושה ו' חיבור ואותו דנוהג בין בזכרים ובין בנקיבות ואי דלמה לי אותו וי"ו דבנו לחלק דל"ת עד דשחיט תרתי בנים י"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל בגמרא לחנניא לחלק מנלן כו' ומיהו בנו אף כו' ובן נמי דחד משמע יע"ש וא"כ א"ש. ומ"ש מהרש"א כדמוכח מדברי תוספ' לקמן היינו ובד"ה ולחנניא ואיני יודע היאך מוכח דאם ממ"ש התוספות דלא לכתוב אותו וי"ו דבנו והא צריך לחלק דלא תאמר תרתי בנים דוקא וזה אינו דמהיכא תיתי לומר כן כיון דסובר כר' יונתן לחלק לא צריך קרא ושור ושה כתיב בקרא דמשמע חדא מהיכא תיתי לומר דבנים תרתי דוקא שור ובנו ושה ובנו ובשלמ' אי אמרי' שור ושה דוק' תרווייהו אפשר דבעי נמי ג"כ בנו דכל אחד ואחד מה שאין כן לפי הא לא צריך קרא לחלק אבן כמ"ש וצ"ע בזה:

והא דאמר הניחא לרבנן דמייתר להו אותו ומסיק חנניא כר' יונתן ורבנן כר' יאשי' היינו למאי דלא ידע מבריית' דאם נפשך לומר כו' והיה סובר טעמייהו דרבנן דנוהג בנקיבות דילפי במ"מ משילוח הקן ואותו לחלק וחנניא סובר לחלק לא צריך קרא כו' ואותו דנוהג בזכרים ונקיבות במ"מ או מק"ו משילוח הקן אבל באמת דמסיק מברייתא דאם נפשך לומר אדרבה דחנניא כר' יאשי' ורבנן כר' יונתן והלכ' כרבנן וכמה שכתבנו לעיל:

ודע שמה שכתבנו דרבנן כר' יונתן סבירא להו ואותו ע"כ א' ולא ב' דאי לומר אותו זכר ובנו נקיבה לא כתוב לא אותו ולא בנו ר"ל וי"ו יש לשדות בו נרגא דא"כ באמת למה אותו לא לכתוב אלא וי"ו דבנו שכרוך אחריו. אבל תשוב ותתבונן לומר כי י"ל וי"ו דבנו שכרוך אחריו יש לפרש או שכרוך אחריו או זכר משמע בנו של אב ולא בנה של אמה השתא אי לא הוה כתיב אותו ה"א דלא ידעינן אי וי"ו שכרוך אחריו בנו דאב ואין לומר מסברא הייתי אומר בנו שכרוך אחריו דומיא דאם על הבנים כיון דליכא תו קולא או חומרא דמה לי אם נוהג בזכרי' לחוד או בנקיבות לחוד ואמרינן בנו מי שכרו אחריו ואין לומר דשקולים הם ויהי' נוהג בזכרים ובנקיבות דא"כ למה לי וי"ו ולכתוב בן ויהי' משמע בין זכרים ונקיבות דליכא למילף משילוח הקן דאיכ' למפרך כדפריך שכן לא עשה מזומן כשאינו מזומן אבל יש לומר דוודאי אם דכתיב בשילוח הקן אפשר דאורחא דאם להיות רובצת על הבנים וה"ה אב נמי חייב בשילוח הקן כמ"ש התו' ד"ה מה כשחייב כו' אלא דנאמ' דאם דרישא נמי מיותר הוא דהוה למכתב כי יקרא קן ציפור רובץ על הבצים כו' אלא דאי לא הוה כתיב כלל ה"א נילף ק"ו מאו"ב ומה או"ב שנוהג בין במזומן אין נוהג אלא בזכרים דבנו זכר משמע בנו של אב שילוח הקן לא כ"ש לכך כתיב אם דאף בנקיבות נוהג ומש"ה צריך למכתב אותו דחד משמע וע"כ בנו כרוך אחריו דאי בנו של אב וזכר דווק' א"כ מאותו נפקא אלא ע"כ מי שכרוך אחריו והא ליכא למימר אותו זכר משמע ובנו כרוך דא"כ לא לכתוב כלל. וע"כ אם דכתיב בשילוח הקן דווקא ולא אב דק"ו נמי איכא מאו"ב כדכתיבנא משא"כ לחנניא דאותו לחלק שפיר איצטריך אותו ואת בנו מי שכרוך אחריו דאי בנו של אב למה לי וי"ו מאותו משמעות נפקא אלא בין בזכרים בין בנקבות נוהג לחנניא. ואכתי קשיא אימא לחנניא נוהג בזכרים ולא בנקבות ואי דוי"ו למה לי הא מאותו נפקא י"ל דא"כ לא הוה ידעינן לחלק אלא לומר זכרים ולא נקיבות ולכך כתיב בנו לומר בנו של אב וע"כ אותו לחלק דשור או שה חייב וי"ל בהא פליגי חנניא ורבנן דלרבנן בנו משמע או בנו של אב למעט נקיבו' או בנו מי שכרוך אחריו הלכך איצטריך אותו א' ולא שנים דאי בנו לחוד ה"א בנו של זכר ואם דשילוח הקן אף אם דלא נילף מק"ו דאו"ב כמ"ש לעיל ומש"ה כתיב אותו ובנו כרוך אחריו ותרווייהו ליכא למימר דא"כ לא לכתוב אותו וי"ו כו' וחנניא סובר בנו כרוך אחריו וודאי משמע ואם ע"כ לחלק מאותו דאם לא כן לזכר לחוד לא לכתוב כלל אלא אותו לחלק וזכר ממילא משמע. ובזה א"ש לישנא דברייתא דאמר ת"ל אותו א' ולא ב' מהיכן משמע לומר כן והא אותו צריך לחלק לרבנן ואדרבה פשטיה דקרא אותו זכר משמע אלא כמ"ש דלרבנן אותו מיותר לומר א' ולא ב' ואמר אותו זכר משמע וי"ו דבנו מי שכרוך אחריו וכר' יונתן סבירא להו לרבנן דחנניא. ואין להאריך יותר בסוגיא זו וקצת מ"ש הוא דרך פלפול וקצת אליבא דסוגין:

או יאמר דוודאי בנו משמע יותר לומר בנו של אב ולא בנו של אם ואי הוה כתיב בנו לחוד הייתי אומר בנו מזכרים ולא הייתי לומד משילוח מ"מ ולכך כתיב אותו ולמה לי בנו לומר כרוך אחריו ותרווייהו צריכי ותרווייהו ליכא למימר דא"כ לא לכתוב כלל לא אותו ולא בנו משא"כ לחנניא דאותו לחלק ממילא משמע זכר מפשטיה דקרא ובנו שכרוך אחריו דיותר מסתבר לומר דקאי לגופא מלומר שלא תאטה אותו לזכר ולא ידעינן לחלק וכהנה רבות בש"ס זה נ"ל. וראיתי להתב"ש בסימן ט"ו שכתב דמצד הסברא הייתי אומר דנוהג בנקיבות ולא בזכרי' דבהמה אין לו יחס עם אב יע"ש שהאריך ואיני יודע היאך יפרש הברייתא ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים למה לי והא מצד הסברא כן הוא גם מה דפריך שכן לא עשה מזומן כו' אכתי מצד הסברא ידעינן דנוהג בנקיבות ולא בזכרים ועוד מה זה שאמר ת"ל אותו א' ולא ב' והא אותו צריך לחלק ולפי מ"ש א"ש הכל על נכון:

ובתו' ד"ה ולחנניא כתיב אותו וכתיב בנו וא"ת לשתוק מאותו ובנו וי"ל דלא מדכתיב בן קדריש עכ"ל ר"ל דוי"ו לאו לדרשא הוא דאתא דרך המקרא לדבר כן ומדלא הוקשה להם אלא לחנניא ולא לרבנן משמע דלדידהו א"ש ואף דגם לרבנן קשיא לכתוב אותה ובן דהשתא ידעינן לחלק מאותה ומשמע נמי נקיבה ולמה לי וי"ו דבנו י"ל דאי לא וי"ו הייתי אומר אותה דנוהג בנקיבות דווקא ולא הוה ידעינן לחלק לכך כתיב וי"ו והשתא מיותר אותו לחלק והא דלא כתב אותה י"ל דכל התורה בלשון זכר נאמרה. ודע דהתב"ש בסי' ט"ו ס"ק ל"ג כתב דמסברא אית לן לומר דאין נוהג כ"א בנקיבות ולא בזכרים דאין אב לבהמה והביא ראיה מיבמות כ"ח דאין אב לעכו"ם וילפינן מבהמה והשתא א"ש קושית התו' דלשתוק מאותו ובנו יע"ש ואני אומר דאכתי תקש' לכתו' אותו ול"ל וי"ו דבנו ונקיבות ילפי' מק"ו דשלוח הקן שאין נוהג באין מזומן ואין נוהג בזכרים נוהג בנקיבות או"ב לא כ"ש והא דכתיב אותו זכר לומר אף זכר וכה"ג כתב הרא"ם פ' אמור הבכור שור הביאו דף פ"ב דנוהג באותו ואת בתה אף דבנו כתיב מק"ו דשילוח הקן דאף בתה כמו התם וכ"ש אותו דנימא כן דנוהג אף בנקיבות והא דכתיב אותו לומר אף בזכרים וכ"ש נקיבות ועיין מ"ש לקמן שם: