ראש יוסף על חולין חלק ב פח

בעין כיון שהגבינה בעין בעי קינוח ונט"י ומהכא, אין ראיה דבשר ואח"כ גבינה מותר ע"י קינוח והדחה דשאני הכ' דאין אוכל הבשר אלא תבשיל של בשר ומש"ה סגי בנט"י וה"ה דבעי קינוח דהא לר"ת ע"כ שיש חילוק דבין תבשיל לתבשיל רשות והיינו בין בשר לחלב ומה שהוכרח רש"י לפרש כן כבר הארכנו לעיל באורך ובי"ד אבאר עוד בעזה"י גמ' מפני מה אמרו מים אחרונים חובה שמלח סדומית כו' ולקמן אמרינן מים אחרונים הוציאו אשה מבעלה ועיין ברי"ף דמש"ה מים אחרונים חובה ואפשר דמ"מ נ"מ במ"ש מלח סדומית יש דבמחנה חייבין במים אחרונים משום סכנה ואלו משום שהוציאו אשה מבעלה אפשר דלא היו חייבין במחנה במים אחרונים וענין מלח סדומית עיין בר"מ ז"ל הל' ברכות פ"ז שר"ל שטבע של מלח חזק ורע וע"ש כך נקרא מלח סדומית ועיין מגדול עוז שכתב וזה שלא כדברי התוס' כאן בד"ה מים ועיין בא"ד יע"ש:

כל מלחא מאי פי' פשיטא דצריך ליטול ידים ועיין ר"מ ה"ב גי' אחרת או כייל שאכל מלח:

ע"ש אמר אביי מריש ה"א כו' משו' דשריא רוח רעה ונ"מ להזהר שלא יעברו ב"א עליו ומריש ה"א שמא יארע קלקלה ואין נ"מ בין מהדר ובין תוך ד"א ואמר משום סכנה ובתנאים המוזכרים דהיינו דלא מהדר כו' וכן כולם אשמעינן דלאו משום מיאוס אלא משום סכנה ולהזהר מהם וכתב יש"ש בסימן י"ב בפירקין אף שיש חרם מקדמונים שלא לעשות ולסמוך על רפואת התלמוד שלא להוציא לעז על הקדמונים ולא ידעו שהדורות והעתי' משתנים אעפ"י כן מה שיש למיחש מהזיקות וכשפים שבגופו למיחש מיבעי וכן ראוי לנהוג ועיין בש"ע י"ד סימן קי"ז ובפר"ח שם ובי"ד אכתוב מזה בעזה"י:

וברש"י ד"ה אמרו אינהו מילתא אף הם היו בקיאין בדבר כו' ואיכא דאמרו שאמרו שם ולא מוכחא מלתא עכ"ל לפי' ראשון שהיו עושין כישוף להציל עצמם משמע דשרי לעשות כישוף כה"ג ולא אסרה תורה אלא להתעסק ולהאמין בדברי הבאי והבל אסור אבל ללמוד להבין מותר והיינו דסנהדרין למדו כישוף וכן כתב יש"ש סי"ג כאן וי"א דאסור ולכך פירשו דאמרו שם ואפשר דכ"ע מודים דשרי והא דפי' דאמרו שם משום דגנאי היה להם להשתמש בכישוף אם היה אפשר ע"י ד"א ע"י שם ומ"ש רש"י ולא מוכחא מלתא ר"ל אין הכרע מן הגמ' איזה פי' נכון ועוד י"ל דמלת אמרו הם מלתא משמע כפי' ראשון דומיא דאמרה איהי מילתא ועיין ברש"י בשבת פ"א ע"ב פירש"י אמרו אינהו מלתא ע"י שם טהרה:

גמרא אמרה מאי איעבד לכו דלא מקנח בחספא הא וודאי הא דאמרינן דקשה לכשפים הפי' מאן דעביד הא יכול לעשות לו כשפים ואם לאו אין מזיק לו הכישוף אלא דאיכא למימר דבגופו אין יכולין לעשות לו ולא כההיא ארבא שהרי אסרתה לארבא ואינהו היו יכולין לבטל כישוף ומ"מ אמרה מאי איעבד לכו דאי לאו דנזהרין היו מדברים ההמה לא היה מהני הלחש שלכם להסיר הכישוף הזה ואף אי אמרי' ע"י שם מ"מ כשפים מכחישין כו' כדאמר לעיל בפ"ק ט' ב' גבי ר' פנחס בן יאיר ועוף אפשר לומר דמטרוניתא לא הוה ידעה דאינהו אמרה מילתא וסברה דמעצמה שרייה ספינתא ומש"ה אמרה מאי איעבוד לכו כו' ובאמת דשאני הכא דלא היה בגוף האדם כמ"ש מהרש"א ז"ל ומש"ה אי לאו דאמרי אינהו מלתא לא שרייה לארבה ומ"מ למידין מדברי מטרונית' דמי שנזהר מדברים אלו אין כישוף שולט בגופו של אדם ועי' מהרש"א ועי' רש"י ד"ה לכשפים אין נוחין לחול עליו

(דף קו ע"א) גמרא כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבילה אחרונים הרגו הנפש רבין בא לומר דאירע מעש' יותר חמורה ע"י שלא היו נזהרין בדברי חז"ל דהרגה ומסתמא נמי הא דאמר ראשונים האכילו בשר נבילה נמי לחומרא ואיני יודע מה חומרא דנבילה יותר מבשר חזיר ואדרבה בחזיר איכא תרתי לאו דחזיר ולאו דנבילה ובנבילה ליכא אלא חדא ודוחק לומר דרבין אמר דמעשה הכי הוה ואפילו אם נאמר דבחזיר ליכא לאו דנבילה דאין איסור חל על איסור כמ"ש הר"מ בהל' מ"א פ"ד ה"ב יע"ש מ"מ שווין המה דאי דנבילה מטמא חזיר נמי מטמא דכתי' קראי דבהמה וחיה טמאה דמטמאי ועי' ר"מ הל' אבות הטומאה פ"א ה"ב יעוין שם ואם כן שווין המה בשר חזיר כמו בשר נבילה ואם נאמר דאיסור עשה דשאינו זבוח שייך בנבילה כמ"ש התוס' בפסחים וכמה דוכתין בהא ר"ש אומר האוכל נבילה בי"ה בכ"ש גבי מצה של טבל ובשבועות כ"ז תוס' ד"ה האוכל יע"ש א"כ נבילה חמורה דאית בה עשה דאין זבוח ולאו דנבילה ובהמה טמאה לא שייך בה עשה דאין זבוח ואין אמ"ה נוהג בהן וכנראה דזה בזה תליא כמבואר במקום אחר ואמ"ה אין נוהג בטמאים מי שבשרו מותר כו' והוה נבילה חמורה ומיהו אי אמרינן הא דאין איסור חל על איסור היינו לענין עונש דלא לקי עליה שמונים וכדומה לענין ב' חטאות בשוגג אבל לענין דעובר ב' עבירות עובר וכמו דאמרינן יבמות ל"ב לקוברו בין רשעים גמורים כמבואר שם באורך ברש"י ותו' וכבר עמדנו על חקירה זו במקום אחר עדיין קשה דחזיר חמור דאית ביה תרי לאוין ואפשר דעשה חמורה מלאו ומיהו ביבמות אמרינן דל"ת חמור מיניה דאמר לאו ל"ת חמור ואתי עשה כו' יע"ש היטב ועי' בר"מ פ"א ה"ב ועמ"ש ברש"י חדא מהני לחומרא וחדא לקולא:

וברש"י ד"ה האכילו בשר חזיר כו' האכילו נבילות עכ"ל וביומא פ"ג ב' כתב רש"י דחנוני ישראל מוכר לישראל בשר כשר ולעכו"ם בשר חזיר יע"ש ועיין מהר"מ ובמהר"ם שי"ף כתב דימי השמד היה וכן כתב ב"י עכ"ל אמת שכן כתב ב"י בסי' קי"ז על ראיית ראב"י דמותר להסתחר בדבר אסור מהא דאכילו בשר חזיר באכסניא יהודיית' דימי השמד היו והיו מחזיקין בפרהסיא לעכו"ם יע"ש ובזה א"ש לאותן האומרים דבסתמא אסור למכור לעכו"ם נבילה ואיכא גניבת דעת עי' בסוגיא דשולח ירך אלא דהיו מחזיקין עצמן לעכו"ם בפרהסיא ומסתתרים נמי בדבר טמא וה"ה שהיו יראים נמי לומר נבילה אני מוכר לך שלא ירגישו בו שהוא יהודי דעכו"ם לא מוזהרין על גניבת דעת ומיהו אפשר בשר טריפה האכילו ונבילה לאו דוקא והא דלא הכיר במלבוש אלא שהיו יראים בפרהסיא ואלו נטל ידיו הכירו שהוא יהודי והיה יכול לומר לנקיות הוא דעביד ומש"ה סבור שהוא עכו"ם והאכילו בשר חזיר:

ובד"ה חדא מהני לחומרא דבשר חזיר אית ביה תרתי איסורי עכ"ל כבר כתבנו מזה בגמרא דאף אין איסור חע"א ר"א אפשר דסובר איסור חע"א והוה נבילה וחזיר או דמ"מ תרתי איסורי עביד אף דאין איסור חע"א ועי' לעיל ומ"ש לישנא דתרי איסורי משמע בנבילה ליכא אלא חדא אפשר דשאין זבוח לית ליה לרש"י והמעיין בשבועו' כ"ד א' בתוספות ד"ה האוכל מוכח דלרש"י אית לי' עשה דשאינו זבוח וע"כ חזיר חמור דאית ביה תרי לאוין וסתימת לשון רש"י משמע דבנבילה ליכא אלא חדא ורבין אפשר דסובר אין איסור חע"א ומש"ה נקיט נבילה דחמור טפי דאית תרי איסורי נבילה ועשה דאינו זבוח בטהורה ואף דאין איסור חע"א אף על עשה מ"מ א"א לחול נבילה בע"א וכה"ג כתבו התו' ריש ג"ה ד"ה אלמא אבל מוסיף לא הוה כמ"ש בג"ה דמה שנאסרה לגבוה כעין זה בחיי' נמי לא היתה ראויה לגבוה אם לא לאחר שנשחטה ואין זה מוסיף כה"ג גם רש"י אפשר דסובר תרי איסורי היינו תרי לאווין מחולקין בשמות ועוד דרש"י אפשר סובר דלית איסור עשה והתו' בשבועות לאו אליבי' תי' דהא רש"י בפסחים כת' בפי' אאיסור אמ"ה ועי' תו' פסחים ל"ד יע"ש ואין להאריך כאן ובפסחי' אבאר בזה:

ע"ש חדא מהני לקולא וחדא מהני לחומרא אפשר תלמודא מסיק לה דהוה לחומרא דמסתמא לא הוה אלא חדא מעשה אלא חד אמר הוציאה וח"א קטלה או תרי מעשי הוו ור"א מתני לחומרא ורבין סובר נבילה חמורה כמ"ש כל זה לעיל יע"ש:

ובתו' ד"ה חזינהו כו' אא"כ כו' מדכתבו ההוא גברא משמע דאין מועיל מה ששדי אדם אחר מפומא דחצבא ושתה ובא אדם אחר לשתות צריך ג"כ לשפך וכן יש ליזהר ועי' מהר"מ מלובלין דהוא תי' על קושיא שניה שלא הודיעו והוא כמ"ש כאן:

אתמר חמי האור חזקי' אמר אין נוטלין מהם לידים ור"י אמר נוטלין לידים חמי טבריא כו' עכ"ל. קודם בואי לדבר בסוגיא הזאת אקדים כמה עיקרים הצריכין לסוגיא זו כי עמוקה היא ואכתוב בקוצר:

דע לך כי הר"מ ז"ל בהל' ברכות פ"ו ה"ז התנה ד' תנאים שיהיו במים ואז יוכשרו לנט"י אף לחולין ואלו הן הד' דברים שנוי מראה וגלוי ועשיית מלאכה והפסד שמונע הבהמה מלשתות מהן. והנה שנוי מראה הוא משנה פ"א דמס' ידים מ"ג ובמשנה לא נזכר אלא שינוי מחמ' ד"א דהיינו של דיו כו' דהם מיני צבעונים דפסול לנט"י אבל מחמ' מקומן עצמן לא הוזכ' שם והר"מ ז"ל הוסי' מחמת מקומם דפסולין וכתב הכ"מ דמ"ש וכן כתב בב"י באורח חיים סימן ק"ס יע"ש והיינו דמחמת מקומן שהמקום ההוא משונה ומחמת כך גורם צבע אחר למים והוה כצבע שנפל למים ונשתנו מראיתן דפסולים אבל נשתנו מחמת ד"א שנוי במשנ' שם ובנשתנו שלא מחמת עצמן עפ"י איזה מקרה או שעמדו בעשן דזה הוה שלא מחמת עצמן פסולין כמבואר בר"מ הל' פרה אדומה פ"ט הי"ג חשיב מחמת עשן כמחמת ד"א ומחמת עצמן כשירים ובטא"ח כתב דמחמת עצמן פסולין והשיגו האחרונים הט"ז ומ"א דכשר לנט"י ולקמן אבאר וגלוי זה לא נזכר שם במשנה אלא מסבר' דנפשיה אמרה כמ"ש הכ"מ ובב"י בא"ח משו' ההיא דאמרינן בע"ז ל"ה דלא ירחץ כו' וסובר רבינו דכ"ש לנט"י ואם נטל פסול יע"ש ומיהו הא ליכא למימ' דטעמא דפסול בגילוי דאין ראוין לשתיית אדם משום סכנה דמה בכך מ"מ ראוין הם לשתיית בהמה וכשירים דאף שכתב רבינו יונה והביאו הב"י