ראש יוסף על חולין חלק ב פ

אלא מין שבשרו מותר להכי אמר טעמא דאין איסור חע"א בטריפה ועיין במהרש"א דלמא לרבנן טעמא מי שבשרו מותר דאין איסור חע"א י"ל דבהא לא ס"ל כרבנן עכ"ל מ"ש א"נ לאברים עומדת טומאה קדים א"ל הא דלא חייל אמ"ה עד שיולד הוא דבמעי אמו יש היתר לאיסורו ובטמאה לא שייך זה אלא דלא ניחא ליה בכך וטעמא אחרינא ביה כמ"ש לעיל ועוד דאמרינן לנפל שלא נקשרו אבריו בגידיו אלמא איסור טומאה ודאי קדים ומ"ש בהא לא ס"ל כרבנן י"ל דרבנן סבירא להו איסור חע"א במוסיף ומש"ה הוצרכו לומר מי שבשרו מותר ואיהו ס"ל דאין איסור חע"א במוסיף וא"צ לדרשא זו ופלוגתא דתנאי היא ודרשא פשוטה דמי שבשרו מותר ודאי אית ליה דגם ר"א אית ליה דאי לאו משום היקשא דכל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על אבריו יע"ש בזה: ובד"ה דאיסור חלב כו' דוקא נקיט והוציאו לחוץ הוא דמיקרי חלב כו' דלא מיחייב משום טריפה עד שיולד כמו אמ"ה עכ"ל יש לומר בשני פנים הא' דלא מיקרי חלב עד שיצא לחוץ דאויר העולם מיהא בעינן וכ"ז שלא יצא לאויר העולם לאו חלב מיקרי או דבמעי אמו יש היתר לאיסור ע"י שחיטת אמו וכמ"ש הרשב"א ר"פ והבאתיו לעיל ולא איקבע איסורא וזה ניחא טפי דמדהביאו אח"כ מטריפה דהוה כמו חל ומה ראיה דשאני חלב דכתיב ביה שור אלא משום דיש היתר לאיסורו וכבר הארכנו בזה בתכלית האריכות בסוגיא דחלבו מותר יע"ש בדף צ"ב ב' ועיין בכריתות סוף פ' דם שחיטה ובהמקשה ועיין במהרש"א

(ע"ב) גמרא חלקו לאבר מבחוץ נמי חייב מ"ט מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי עכ"ל עיין בר"מ ז"ל בהלכות מ"א בפ"ה ה"ד ובמ"מ ובלח"מ יע"ש מ"ש בזה ואי"ה בחדושינו ליורה דעה אבאר מזה באורך בעזה"י: ובתו' בד"ה חלקו מבחוץ כו' ונראה לפרש חלקו מבחוץ פטור ואפי' אכלו בבת אחת דבעי שיהא מחובר בפיו יהיה שם אבר עליו עכ"ל וכפי הנראה דהתו' לשיטתם בדף צ"ו ע"ב בתו' בד"ה ור' יהודא דאינו חייב על אבר מן החי עד שיאכלנו כולו ואפילו היה בו כמה זיתים במשהו בשר עם גידים ועצמות גזירת הכתוב הוא דאינו חייב עד שיאכל כולו שלם ומיהו אי איכא כזית בשר עליו ודאי בחד זית מיחייב אף שלא אכלו כולו מיחייב משום בשר מן החי אבל אי לא הוה בה כזית בשר אלא עם גידים ועצמות אף שיש בו כמה זיתים כיון דחידוש הוא דבעלמא בעינן כזית בשר דוקא וכאן מצטרף נמי גידים ועצמות ומשלימין לכזית אינו מיחייב עליו עד דיאכלנו לכולו אלא דלעיל כתבו דהכי משמע מקרא וכאן כתבו בע"א דאין לך בו אלא חידושו ונראה דהיא היא כיון דחידוש הוא אמרינן בו בעינן קרא כדכתיב דנפש משמע כולו ופריך שפיר היכא משכחת ליה לריש לקיש דיהא חייב על אמ"ה או דפריך דמסתמא אבר יש בו כמה זיתים או דפריך דבדרך אכילתו הוא לועס ואין שם אבר עליו דאינו שלם ומחובר בפיו ומשני בגרומתא זעירא דבולעו בבת אחת כו' ועיין באורך מה שכתבנו שם בדף צ"ו ע"ב בתו' בד"ה ור' יהודה וביורה דעה אכתוב עוד מזה בעזה"י: גמ' אמר ר"א אמר ר' יוחנן אכל חצי זית כו' עיין בהר"מ ז"ל בפ' י"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ג שפסק כן דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית בעצמו דחייב דהרי נהנה גרונו בכזית וכר' יוחנן דאמר הכין ובפרק ה' מהל' מאכלות אסורות כתב כר"י דחלקו לאבר מבחוץ פטור עליו ושאני שאר איסורין כמ"ש מהרש"א דלא פליג אדר"י לעיל יע"ש ועי' בת"ח יע"ש ומה שכתב התורת חיים על הכסף משנה דלא דק עי' בהגהות כ"מ בדפוס יעסניץ שעמד על זה וכתב אולי גירסא אחרת היה לו להכ"מ בכאן יעוין שם וצריך לומר דהכי הוא גירסת הכ"מ כזית שאמרו ריש לקיש אמר עם בין השינים ור' יוחנן אמר חוץ מבין השינים אמר רב פפא בשל בין חניכים כ"ע מודים גם ר"י מודה דמצטרף דהא ר"י לשיטתיה דהרי נהנה גרונו בכזית ופסק הר"מ כר"י חוץ מן השינים וחניכים שפיר מצטרפים וריש לקיש סובר כי מה שאמרה תורה אכילה בכזית לאו דבמעיו יהיו כזית אלא בפיו שכשנוטלו יהיה כזית דהכי הלכתא אגמריה דאם אכל כזית בהכי מיתבא דעתיה במה שבלע לתוך מעיו עד"מ שני שלישי זית חוץ מה שנשאר בין השינים והחניכים ור' יוחנן סובר דלא חייבה תורה אלא על כזית שלם ומיהו בין החניכים מצטרף לשיטתיה דהו נהנה גרונו בכזית ומה שתמה שם המגי"ה על הר"מ ז"ל במה שפסק שם כר"ל יעוין שם לא ידענא לפי גירסתנו בגמרא כאן הכי הוא דמסיק רב פפא בשל בין השינים כ"ע מודים דלא מצטרף ובשל בין החניכים הוא דפליגי ופסק כר' יוחנן דמצטרף להחניכ' ולפי גירסא אחרת שכתבנו נמי אתי שפיר כמ"ש בעזה"י בזה: סליק פרק גיד הגשה: פרק כל הבשר

כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. מלת כל אתי לרבות בשר מוקדשין כמ"ש הרשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל יע"ש ובזה מתורץ קושית התוס' ד"ה כל. ומ"ש ריטב"א דבמלת כל נרמז בין בארץ וח"ל ובפני הבית כו' לא נ"ל דבמלת כל נרמז כל הבשר ולא כל מקומות ולשון רשב"א מיושב יותר שכתב דכל בחולין ומוקדשין וח"ל וא"י לא איצטריך דחובת הגוף הוא יע"ש וזה כמ"ש דבתוספתא דתני לה משום חולין ומוקדשין תני לכולהו כדמסיק בריש ג"ה ודוכתי טובא ועיין כאן בר"ן בזה:

ומלת לבשל כתב הרשב"א לישנא דקרא נקיט ואסור לבשל ולאכול קאמר עכ"ל ר"ל הא דלא אמר כל הבשר אסור לבשל ולאכול משום דבקרא ג"כ כתיב אכילה בלשון בשל כתדר"י בדף קט"ו אבל להר"מ ז"ל דרך אחרת בזה ולבשל דמתני' ע"כ אכילה הוא דבשר חיה ועוף דאינו אלא מדרבנן אין איסור בבישול והנאה אף מדרבנן כמ"ש בפ"ט מהל' מ"א ובמ"מ שם דהאי לבשל לאכול הוא ור"ל לאכול לחוד דהוציא הכתוב בלשון בישול לאכילה אבל להרשב"א בכלל בישול ה"ה אכילה והנאה ג"כ ומ"מ יפה הקשה הב"ח הא וודאי דלשון בישול דמתני' סובל יותר אבישול מלאכילה ואיך סתם התנא במתני' דהא בקרא כתיב לא תבשל אבישול גופא ג"כ ועיין פר"ח סימן כ"ז ודעת הריטב"א דמלת לבשל דמתניתין הוא רק בישול לחוד דמפרש דמש"ה לא תנן חולין ומוקדשין דלא פשיטא ליה כלל דנוהג ומש"ה איסורא גופא אשמעינן דאף בישול לחוד אסור והדר מפרש איסור אכילה דאסור להעלותו על השולחן ועיין מ"ש בתוס' ד"ה ואסור להעלותו:

וברש"י ד"ה ואסור להעלותו דלמא אתי למיכל כו' דבלעי מהדדי כו' בשר אחר גבינה כדאמר בגמרא עכ"ל מ"ש כדאמר בגמרא ק"ה א' אמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אחריו אלא דלא ידעתי להולמו כלל דמה שייך הא דר"ח לכאן דהעלאה דאסור לאו טעמא משום אכילה לחוד אלא טעמא נמי משום בישול דלמא באלפס רותח דאף בלא אכילה אסור דהוה מבשל עיין ברש"י קמ"ד א' ד"ה גזירה יע"ש ועוד אף אם נאמר עיקר גזירה משום אכילה אף בשר שלאחר גבינה נמי מדרבנן הוה כדמסיק לקמן ע"ב סוף סוף צונן הוא ומ"ה דרך בישול דוקא ומרש"י משמע דגזרינן שמא יאכל גבינה אחר בשר גם אין מקום כאן כלל לדבריו וצ"ע ליישב דבריו:

ובתוס' ד"ה כל הבשר תימא כו' ואשמעינן דחייל אמוקדשין ורשב"ם פי' דאיתקש לבכורים עכ"ל אין להקשות דלמא תנא דמתני' לית ליה איסור חע"א דכן הלכה דבב"ח על מוקדשין לא הוה כולל ולא מוסיף ואף אם נאמר דהנאה הוה מוסיף כשיטת רש"י בג"ה ק"א וכה"ג הוא שיטת הר"מ מ"מ בב"ח לא הוה מוסיף דקדשים ג"כ אסורין בהנאה ומיהו משכחת בשר חטאת לאחר זריקה דמותר לכהן דחייל איסור בב"ח על ישראל מיגו דאיתוסף לכהן חייל נמי אישראל ולוקה שתים א' משום זר לא יאכל קודש וא' משום בב"ח ועיין בפי"א מהל' מעה"ק ה"ח ובמכות ריש אלו הן הלוקין ולמאי דמוקי מתני' כר"ע ור"ע אית ליה איסור חע"א לקמן קי"ז א' פשיטא קשה ליתני בחולין ומוקדשין ועיין דף ק"א ע"ב תוספות ד"ה ר"ע אומר. והר"ן ז"ל כתב דהוה למיתני במתני' דנוהג במוקדשין ואי קשיא פשיטא דבישול במוקדשין ליכא איסורא י"ל למ"ד כל היכא דלא לקי אאכילה לא לקי אבישול והוה לאשמעינן דחייל אמוקדשין עכ"ל הוא ז"ל סובר דבישול דמתני' הוא כפשוטו וכדעת הריטב"א שהבאתיו לעיל ומש"ה קשיא ליה כך וכמו למ"ד דעל הבישול לא לקי הוא לקמן בפירקין קי"ד ואיכא תרי לישני ר"א ור"א כו' ורשב"ם פי' הנ"מ בין פירוש תוספות לרשב"ם כתבתי במשנה דלפי' התו' נרמז במלת כל ולפי' הרשב"ם קשה שפיר:

ובד"ה ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן האי חוץ לא צריך לבשל נמי שרי עכ"ל אם נאמר כמה שכתב הר"מ ז"ל בפ"ט דכל מידי דאסור מדרבנן שרי לבשל ולהנות וכן פסק בש"ע פ"ז ובדוכתי טובא וא"כ מרישא אין ראיה מהא דבשר דגים וחגבים מותר לבשל דבאכילה מדרבנן אסור ולא גזרו אלא דבר המצוי אכילה ולא על הנאה ובישול כמו לדעת הר"מ בבשר עוף דמותר לבשל מדרבנן ובאכילה אסור מדרבנן ולכך תני דמותר להעלות דגים וחגבים והיינו דבאכילה ליכא איסור דרבנן דאי הוה איסור דרבנן היה אסור לעלות דגזרינן אטו אכילה ואטו דבהמה דלא הוה גזירה לגזירה כמו בשר עוף דאסור לעלות אף דהוה דרבנן כדמסיק לקמן ע"ב אלא דהתוספות הקשו זאת אם נאמר דמתני' ר"ע הוא וכר"א דיש מהן מדברי תורה ויש מד"ס כו' וע"כ או דבישול דמתני' היינו אכילה וחוץ מדגים וחגבים היינו אף באכילה מותר מדרבנן או דאסור לבשל מדרבנן משום גזירה או מראית