ראש יוסף על חולין חלק ב עה

ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר' יהודה לא הוה מוסיף אלא איסור חמור ובד"ה כי איצטריך קרא לר"א כו' ואפילו למאן דלית ליה בחמור על קל מודה עכ"ל רצה לומר דאפילו נימא דר"א לית ליה איסור ב"א מ"מ החמור הוא דחייל ולא הקל כמ"ש התו' בפד"א ל"ב א' ד"ה דאשת אח חייל דלית ליה היתר לאחר מיתה ולא אחות אשה וה"נ אמ"ה הוא דחל שאיסורו נוהג בבני נח והוה איסור חמור ולא טומאה ומיהו לאחר מיתה טומאה הוא דחייל דתו לית ביה איסור אמ"ה ופקע והלשון קצת דחוק שכתבו דחמור על קל מודה גם מנא להו בפשיטות דלר"א בהמה בחייה לאברים עומדת ושמא בדרך את"ל כתבו כן ופלוגת' דתנאי היא ר' ורבנן לקמן:

שוב ראיתי למהרש"א ז"ל שכתבו וז"ל אע"ג דב"א נמי איכא מ"ד בפ' ר"א דפטור מ"מ לא ניחא להו לומר ר"א סובר דוקא כאותו מ"ד כו' כמו שהקש' ר"י לעיל לפירש"י עכ"ל לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמאי לא כדפרישי' דמאן דלית ליה ב"א מ"מ חמור הוא דחייל ולא הקל ואולי שחשב הוא זאת לדוחק כמ"ש בסמוך לכן מפרש הוא ז"ל דהתו' הכי קאמרי דאפי' מאן דלית ליה בחמור על קל ר"ל מאן דלית ליה דחמור חייל על קל כסברת ר' יהודא שכן איסורו נוהג בב"נ מודה ר"ל הכא מודה דאיסור ב"א הוא ואם קבלה נקבל מאדון הגדול מאורן של ישראל מ"מ קושייתו אינני מבין דמה קשיא ליה דלמא ר"א לית ליה ב"א מ"מ אכתי אמ"ה היא דחייל וכדכתיבנא גם מ"ש כמו שהקשה ר"י לפירש"י הוא בדף קא ע"א בד"ה ואיסור כולל כו' ולא ידענא מה ראיה היא זו דהתו' הוקשה להם דמנלן דמאן דלית ליה כולל לית לי' מוסיף יע"ש ומנלן להקשו' סוף דבר שדברי מהרש"א ז"ל צריכין תלמוד:

גמרא אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל ב"נ ד"ה מוזהר על הטמאין כטהורין לכאורה נראה דמוזהר נמי בדגים וחגבים על אמ"ה דבדידהו לא שייך היקשא דאין אתה מצוה על דמן ואף דגים אפשר דלא שייך אמ"ה דחיותו זוטר הוא אבל בשרצים וחגבים אית בהו אמ"ה ולפ"ז אסור להו שיש להם אמ"ה משרצים וחגבים טמאים דלא שייך מי איכא מידי כמ"ש התו' בפ' השוחט ל"ב א' יע"ש. אלא מחגבים טהורים קשיא וע"ש בפ' השוחט. ודע עוד מ"ש לעיל דטעמא דגים וחגבים אין אמ"ה נוהג בהן דאין טעונין שחיטה דהא בהא תליא כמ"ש התו' בפר"ע ובפא"ט ס"ו א' וכה"ג כ' הר"מ בפ"א מה"ש וכמ"ש לעיל ואין להקשות והא חזינן דאמ"ה אסור לבני נח אף דלדידהו לא בעינן שחיטה ולפ"ז מ"ש לעיל א"ש דהיקשא הוא וזבחת והדר כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר דמשמע כל שצריך שחיטה הוא דאסור משום אמ"ת ומ"ש לעיל דא"כ נימא רבנן כר"מ דוקא בקר וצאן ר"ל דבקר וצאן דקרא לאו דוקא דה"ה חיה ועוף טעונין שחיטה ומש"ה סברי דאמ"ה נוהג בהן ור"מ עביד היקשא ממאי דכתיב בהדיא בקרא:

ובפירש"י בד"ה ואין שחיטתה מטהרתה ואעוף טמא קאי והא דנקיט לשון נקיבה עד כאן לשונו ר"ל דלא תימא דאבהמה קאי דשייך לשון נקיבה לזה אמר דאעוף טמא קאי ורישא נמי אמר צריכה מחשבה כו' ומ"ש וע"כ לבן נח קאמר כו' דאי לישראל ואין מתירתו מידי אמ"ה שאם אכל בעודה מפרכס' לוקה משום אמ"ה דבטמא' לא שייך שחיט' כמ"ש הת"ח ואביאנו לקמן יע"ש הא תני ריש' אכל אמ"ה ממנו אינו סופג משום אמ"ה ובישראל מיירי דאין נוהג בטמאין כרבנן:

ובד"ה רישא בישראל וסיפא ב"נ ומעיקרא נמי הוה משמע לי' כו' עכ"ל עיין במהרש"א שכ' דאל"כ תקשי סיפא גופא פשיטא כו' ובספר ישן כתוב רישא במקום סיפא ויראה מדבריו דהוה משמע ליה רישא נמי בבן נח ומש"ה רמי רישא אסיפא וקשה הא אינו סופג מ' לא שייך בבן נח דאזהרתן מיתתן ומלקות לית בי' וע' בת"ח שפי' דלא כרש"י אלא דהוה ס"ד דסיפא נמי בישראל ואין שחיטה מטהרתה בעודה מפרכסת ולוקה משום אבר מן החי ורמי כו':

ויש לי לחקור אחת וגדולה היא אלי במה דמביא סייעתא לרב תנ"ה וכן ר' מני בר פשיט רמי רישא אסיפא והא לר' יוחנן דהלכתא כוותיה דאמר ע"ב דבשר מן החי נרמז בבשר בשד' כו' וא"כ איכא למימר לעולם דאמ"ה לב"נ אינו נוהג אלא בטהורי' כמו לישראל והא דקתני סיפ' דאין שחיטת' מטהרתה לענין בשר מן החי נקיט דאין שחיטתה מטהרתה וכולה בישראל קמיירי ואה"נ דבבן נח נמי דינא הכי דאמ"ה ממנו פטור ובשר מן החי חייב לשיטת הר"מ כמו שאבאר לקמן או דווקא בישראל ובן נח פטור לגמרי כמו שאבאר בסמוך אי"ה אלא דזה טעות כיון דלר"י בשר מן החי מקרא דבשר בשדה נפקא ליה וכפירש"י ותו' לקמן ממלת בשדה קדריש שנפרש ממחיצתן וזה לא שייך אלא בעודה בחיי' דאם אכל בשר שתלש ממנה הוה חוץ למחיצ' משא"כ אם שחטה שנים או ששחט רוב שנים דעומדת לכך לנתחה אברים אברים ודאי דלא קאי לאו דבשר בשדה בעודה מפרכסת ומכ"ש לפי מה שנתן הר"מ ז"ל טעם בפ"ד מהל' מ"א ה"י דמה לי טרפה חיה או חתכה בסכין יע"ש היטב ותוכן כוונתו דהוה כלא נשחטה יע"ש פשיטא דלא שייך בטמאה באם שחט שנים לאו דבשר בשדה טריפ' אלא לאו דטמא' ופריך שפיר ומשני אלא רישא בישראל:

אלא דיש להקשות דא"כ בן נח דמוזהר על בשר מן החי כמ"ש הר"מ בהל' מלכי' פ"ט וכבר נתקשה הלח"מ והכ"מ שם ומה שתי' הלח"מ כבר קדמו הרשב"א בחדושיו יעוין שם יש להקשות דאבשר מן החי אמאי מצוה בני נח כעת ונימא דלא נשנית בשר מן החי תו לישראל נאמרה ולא, לבני נח, ואי דנשנית מקרא דבשר בשדה הא במפרכס' בטמאה ליכא קרא דליתסר כמ"ש בסמוך ומקרא דנח דאך בשר בנפשו אסור ולימא לישראל נאמרה ולא לב"נ וקרא דבשר בשדה לאו מיותר הוא דדרשינן מיני' קדשים שיצאו חוץ למחיצתן והרבה דרשות כמ"ש התוספות כאן ע"ש אלא דכתבו דכולהו דריש מיניה וא"כ קשיא ועוד אפי' אי הוה מיותר קרא דבשר בשדה מ"מ נימא דאך בשר בנפשו לישראל בטמא' במפרכס' וממילא בעודה בחיי' לקי שנים וכ"ת ה"נ והרי הר"מ בפ"ט מהל' מלכי' כתב דבן נח מצווה על אמ"ה ובשר מן החי כעת ואמאי נימא לישראל כו':

ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אלא לאו בבן נח דהא לא מקשה לעיל בפ' השוחט ל"ב לר"א ב"י דאמר החותך מן מפרכסת לישראל שרי ולב"נ אסור ממתני' דטהרות דקתני סיפא אין שחיטתה מטהרתה וברישא לא קתני דאלמא ליכא מידי כו' י"ל דר"א ב"י מוקי לה כולה בישראל ומש"ה רישא בטהורה ודאי דשחיטה מטהרתה דלישראל בשחיט' תליא מלת' ובטמא' אם אכל אמ"ה אינו סופג הארבעי' דמי שבשרו מותר כו' משא"כ דאין שחיטה מטהרתה לישראל מידי בשר מן החי דלאו בשחיטה תליא מלתא בטמא' ואסור מקרא דנח דאך בשר כו' וכדכתיבנא והא דאמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא ורב מני דרמי רישא אסיפ' הם סברי כריש לקיש דלא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה אמ"ה ובשר מן החי ובתרווייהו אימעט ישראל מטמא' וע"כ רישא בישראל וסיפ' ב"נ ועיין תוספות ד"ה אלא:

ובתוספות ד"ה אלא לאו בן נח כו' ותימא דתקשה, מכאן לראב"י עכ"ל ר"ל דאמר החותך מן מפרכסת אסור לב"נ ולישראל שרי אמאי לא תני ברישא בעוף טהור דאין שחיטתה מטהרתה מידי אמ"ה לב"נ דהא בב"נ קיימינן דאילו לישראל אף בטמאה אין מוזהר משום אמ"ה כדקתני רישא אבל אמ"ה אין סופג מ' ועיין מ"ש ברש"י ד"ה ואין ליישב זאת:

עוד אבאר לך כי מה שכתב בפירש"י ד"ה ואין דבשר מן החי לא הוה נשנית בסיני לישראל בטמא' בעוד' מפרכס' צריך לומר למאן דסביר' לי' איסור חל על איסור באיסו' חמור וכר"י דאיסור מוסיף ליכא אם נא' דאין נוהג לע"ע בבני נח בשר מן החי וכמש"ל ועוד דאפשר דלא שייך לישראל ולא לב"נ אלא בלא נשנית כלל אבל כשנשנית מקצת המצוה לא שייך זה ועוד דלישראל בלא"ה אסור משום טמאה וזה יש לעיין אלא נאמר דאה"נ דבשר מן החי נוהג בב"נ וה"ה בישראל בטמא' בחותך מן מפרכסת בטמא' דהשתא הוה שפיר איסור מוסיף ובשלמא אמ"ה מיעטה קרא דלא תאכל הנפש עם בשר הא בשרו לחודי' מותר, ומיעטה טמאה משא"כ בשר מן החי דלא נפקא מהאי קרא לר' יוחנן אית למימר לישראל בחותך מן מפרכסת דאסור משום בשר מן החי מאזהרה דנח דאך בשר כו' כמו לבן נח דנפקא מהאי קרא ועיין פ"ט מהל' מלכים:

גמ' אמר רב אמ"ה צריך שיהא כזית מ"ט אכילה כתיב ביה עכ"ל פירש"י דל"ת מדפלגינהו קרא כו' הוקשה לו ז"ל פשיטא מ"ש מכל האיסורין וחי' דל"ת מדכתבי' תרי קראי לאמ"ה ובשר מן החי לר"י מבשר בשדה נפיק בשר מן החי ולר"ל מדכתי' עם הבשר יע"ש לקמן ברש"י ומשמע לכאורה דאם אכל אמ"ה אין צריך כזית דאל"כ למה חלק הכתוב בין בשר לאבר אלא דבאבר כברייתו א"צ כזית לזה אמר רב דאינו כן והחילוק בין אבר לבשר דבשר צריך כזית ואמ"ה אם אכל ולא שינה מברייתו מצטרף גידים ועצמות לכזית וא"צ כזית בשר ומש"ה פלגינהו קראי מהדדי ואיני יודע אכתי מי הכריחו לזה אמאי לא דאשמעינן טובא דל"ת אמ"ה בריה הוא ולא תאכל בין קטן ובין גדול משמע ואכילה דכתיב ביה לאית דו"ה זיתים דמחייב אמקצת נמי כמ"ש התוספות צ"ו ב' ד"ה ור"י אכילה כתיב שהוקשה להם באמת אמ"ה מ"ט צריך כזית ותי' דאינו חייב עד שיאכל כולו יע"ש וא"כ רב דבר זה גופא אתא לאשמעינן דלא תימא דבריה הוא ואין צריך כזית וכקושית התוספות לשם. ועיין בתי"ט במס' טהרות שתמה על הרע"ב והר"מ בפי' המשניות שכתבו למ"ד אמ"ה לא צריך כזית והא ליכא למ"ד דפליג עליה דרב וה"נ פסק הר"ם בפ"ג מהל' מ"א דאמ"ה צריך כזית יע"ש:

וברש"י ד"ה אינו סופג מ' כו'