ראש יוסף על חולין חלק ב עד

ונראה דחשי' ליה דוחק דמשמע ליה דרבא נמי סובר איפוך מכח הך פירכא דהכא דר"י אדר"י וא"כ ע"כ משום דלאו ב"א הוא וא"כ הוקשה לו שפיר דמה פריך רבא לאביי והא איהו נמי מודה לזאת הסברא:

ואיך שיהיה קשה דמה פריך רבא תרווייהו בהדדי אתיין ומה בכך כיון דסבירא ליה לר"י הגלילי דאיסור ב"א נמי אין איסור חע"א או לר"ע בלא איפוך הכי סבירא ליה וכיון שכן בודאי החמור הוא דחל ולא הקל ומש"ה הזיד בשבת פטור מכלום שכן כתבו התוספות בהדיא ביבמות ל"ג ע"א ד"ה באיסור ב"א דלר"ש דאמר אינו חייב אלא אחת דאשת אח חמור דאין היתר לאחר מיתה ואחות אשה קל דיש היתר לאחר מיתה ומש"ה אשת אח חייל וכ"כ בדוכתי טובא א"כ צ"ע מה פריך תרווייהו בהדדי אתיין. ומשום זה נראה דהתו' לשיטתם ופירשו ד"ה ואיסור כולל לית ליה דהמקשה שהקשה ס"ד דשבת קביעא וקיימא ומש"ה אמר איפוך וע"ז שלח כו' ואמר אביי כו' רצוני לומר דאביי הוא דאמר הכי או רבנן הוא דשלח הכי משמיה דר"י ב"ח ורבא פריך אכולה מלתא דלעיל תרווייהו בהדדי אתיין וגם כיון דר"י הגלילי אית ליה איסור כולל באיסור חמור מסתמא דאית לי' איסור ב"א ורבא מתמה דאמאי לא חיילי תרוייהו דבהדדי אתיין ואפילו שגג בי"ה ליחייב וה"ה שגג בשתיהן דליחייב שנים ומסיק באמת דהכי הוא דהא דר"י בר חנינא לאו אהך מלתא אלא כו' ובאמת לרבא לא איפוך וע"כ הכי הוא דמסתברא ליה דמאן דאית ליה כולל באיסור חמור כ"ש ב"א אף דא' קל חיילי תרוייהו דהא ר"ש לית לי' כולל באיסור חמור נבילה על י"ה חמור על קל הוא כו' ואלו באיסור ב"א סובר ר"ש לחד דעה דשפיר חיילי תרוייהו כדאיתא ביבמות ל"ב א' דפליגי ר"ח ובר קפרא לר"ש באיסור ב"א יע"ש הרי לר"ש אף דא' קל וא' חמור חיילי תרווייהו לר"ח כמו אשת אח ואחות אשה דאחות אשה קל דיש היתר לאחר מיתה וכדומה זר ששימש בשבת דזרות קיל משבת יע"ש וא"כ לר"י הגלילי וודאי דחייב שתים באיסור ב"א לסברת רבא ומש"ה אקשי ליה רבא תרווייהו בהדדי אתיין ומה שייך שבת קביעא וקיימא וזה שכתבו התו' ד"ה ר"ע אומר דלמאי דמסיק רבא במסקנא לא אמר איפוך ומנלן זאת אימא משום ההיא קושיא דכ"ה אמר איפוך אלא כמו שכתבנו דע"כ לרבא במסקנ' לר"י מחיי' תרתי וכדכתיבנ':

גמ' אמרו לו בסיני נאסר אלא לידע מאיזה טעם נאסר כבר כתבנו מזה בריש פרקין ואולם יש לומר דמש"ה כתב אצל בני יעקב לומר דג"ה נוהג אף באדם דעיקר מעשה באדם הוה וכמ"ש המ"ל בהלכות מ"א בפ"ח בשם הרשב"א בסי' שמ"ד והביאו הפר"ח בסי' ס"ה יע"ש תנו רבנן אמ"ה כו' וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בחי' ועוף הטהורים עכ"ל הר"מ פסק כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן משמע' הכ"מ בפ"ה מהל' מ"א ה"א יע"ש והפר"ח בסי' ס"ב כתב משום דסתם לן תנא בטהרות פ"א כוותייהו אכל אמ"ה ממנה כו' כמו דמסיק לקמן (רישא בישראל וסיפא בן נח) ולא ידענא אמאי לא כפשוטו דשנאו בלשון חכמים הלכה כוותייהו גם מ"ש שם הפר"ח דגים וחגבים אין אמ"ה נוהג בהן דכל שאתה מצווה על דמן כו' לא ידענא דבלא"ה אין אמ"ה נוהג בהן דכל שאין טעון שחיטה אין אמ"ה נוהג בהן דהא בהא תליא ועי' בתוס' פא"ט ס"ו א' בד"ה במאי קמפלגי בם פו שכתבו דליכא אמ"ה דלא בעי שחיט' ועי' ברש"י בשבת סוף פר"ע שכ' ג"כ שם יע"ש ועי' בי"ד סימן י"ג שוב ראיתי בסימן י"ג בפר"ח שכת' ג"כ האי טעמא דאין טעון שחיטה ועיין בר"מ ה"ש פ"א הי"ג דגים וחגבים אין טעון שחיטה לפיכך מותר לאוכלן חיים וכ"מ כ' לפיכך גם אמותר לאוכלן חיים קאי יע"ש דאל"כ בהל' מ"א הוה למכתב ועי' בפ"ה בהל' מ"א בכ"מ שכתב דפסק כחכמים וזה כמ"ש לעיל יע"ש. ונראה לי לומר דאפשר דמהיקשא נפקא זאת דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וכתיב בתריה אמ"ה דמשמע כל שאינו בשחיטה אינו אסור משום אמ"ה ואף דלענין דאינו נוהג בחיה ועוף לא דרשינן קראי כר"מ דאמר אינו נוהג אלא בטהורה בלבד מהאי קרא דוזבחת מבקרך היינו משום דכל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על אבריו כו' דרבנן נמי דרשי להך קרא כר"א וכמ"ש הפר"ח בסי' י"ג וס"ב ומיהו זה דוחק דאיך אפשר לומר דרבנן נמי אית להו היקש' דכל שאתה מצוה על דמן אתה מצוה על אבריו והא טמאין דמצוה על דמן ואין אמ"ה נוהג בהן וה"ה דאין נוהג אמ"ה אלא בטהורה כר"מ כו' ובשלמא לענין דגים וחגבים א"ש דאית להו היקשא דכל שאין אתה מצוה על דמן אין אתה מצוה על אבריו משא"כ להיפך ודוחק לומר דהיקשא דדם מרבה הכל ומי שבשרו מותר ממעט טמאין ומש"ה אין נוהג בטמאין דזה דוחק:

ודע דאין להקשות דאם איתא דהא בהא תליא דכל שאין טעון שחיטה אין מצוה על אבריו וה"ה להיפך א"כ למה לי קרא בר"פ השוחט דגים וחגבים דאין טעון שחיטה תיפוק ליה מהאי קרא דכל שאין אתה מצוה על דמן אין מצוה על אבריו והיינו דגים וחגבים וא"כ ממילא אין נוהג בהן שחיטה כו' ואין לומר דה"א דממעט להו מלאו דאמ"ה אבל איסורי עשה דוזבחת אית בהו ולכך צריך קרא אחרינא דמ"ש דהא בהא תליא דכל שאינו בשחיטה אינו באמ"ה מכ"ש אם נאמר דהיקשא הוא ה"ה להיפך דהיקשא הוא כל שאינו בלא תאכל הנפש עם הבשר אינו בכלל וזבחת. אבל זה טעות דהמעיין בריש דם שחיטה כ"א וכ"ג דהא דמפיק דם דגים וחגבים שכולהו היתר מש"ה לית בהו איסור דם וכולו היתר אמר התם דלא טעונין שחיטה ואי לא הוה כתיב דגים אינן בשחיטה לא הוה ידעינן דאין אמ"ה נוהג בהן דה"ה דמוזהר על דמן ובשחיטה אבל המעיין שם בתו' ד"ה אוציא יראה דבחד מינייהו סגי ובלא"ה ידעינן דממעט דגים כיון דאין בהן טומאה קלה וחמורה יעוין וצ"ע:

ע"ש גמרא אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא א' דרשו כו' משום דהיה מקום לומר דפליגי אי איסור חע"א במוסיף או לאו דר"י ור"א סברי איסור חע"א במוסיף דאמ"ה מוסיף הוה כמ"ש התו' בד"ה ור"י כו' ורבנן סברי אין איסור חע"א במוסיף וא"כ לית הלכתא כחכמים לזה אמר דאינו כן אלא מקרא דרשי חכמים מי שגידו אסור כו' ור"י ור"א דרשי נמי מקרא ור' יוחנן הוה ידע לברייתא דמייתי מינה תניא נמי הכי ומש"ה אמר דר"א לית ליה איסור חע"א במוסיף אלא מקרא דריש כו' דכל שאתה מצווה על דמן יע"ש

(דף קב) בפירש"י ד"ה לא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו עכ"ל עיין מ"ש רש"י ע"ב ד"ה לא תאכל ועיין בפרישה סי' ס"ב והכי פי' לא תאכל שהוא אמ"ה שאין עושה חליפין בנפש בעוד הנפש עם הבשר דהיינו החיות עם הבשר ונפש קאי למעלה ולמט' יע"ש ורש"י סמך אמ"ש לקמן בזה יע"ש: גמרא כל שאתה מצוה על דמן אתה מצוה על אבריו והני טמאין נמי עכ"ל הא דידעינן דטמאים יש בהו איסור דם ולא אמרינן אין איסור חע"א דב"א היא ומאן דלית ליה ב"א מודה דאיסור חמור הוא דחייל ולא הקל ודם בכרת הוא החמור ומש"ה נוהג בטמאין: דאיתי להזכיר בכאן קושיא א' מנא לי' לר"א דאמ"ה נוהג כעת לבני נח ואי משום דנאמרה ונשנית הא כל מלתא דאיצטריך למילתא לא חשי' נאמרה ונשנית ואמ"ה ודאי הוצרך לשנות בסיני לומר כל שאתה מצוה על דמן מצוה על אבריו ולמיסר אף בטמאין דאי מקרא דנח כשנתנ' תור' לא הוה אסור בטמאין דאין איסור חע"א לר"א דסביר' לי' הכי ועוד לפום סברא דהשתא אליבא דהלכתא הכין הוא דאין כאן מוסיף לא נוהג כעת בב"נ זולת לר"י דחמור הוא וא"כ טובא איצטריך לשנות בסיני בסנהדרין נ"ט אמר דלמלתא נשנית לא הוה נאמרה ונשנית כמו מילה דביום אפילו בשבת וה"נ כן ובשלמא לר"י משום איסור חמור שאיסורו היה נוהג מזמן רב קודם מתן תורה כמו ג"ה דחל לר"י מה"ט וה"ה לרבנן דאמרי אין נוהג אלא בטהורין ל"ק מידי דא"נ לא הוה נשנית לא היה נוהג לישראל בטהורין דאין איסור חע"א משא"כ השתא דנוהג בבני נח והוה מוסיף ה"א דחל על טמאין לכך צריך לדרשא דמי שבשרו מותר כו' ועי' כה"ג בחדושינו בח"א בפתיחה אבל לר"א קשיא ולא מצינו מי שאומר דאמ"ה אין נוהג בבני נח וכבר היה מקום אתי ליישב זאת דלר"א אי נמי לא נשנית היה נוהג בטמאין כיון דלב"נ היה נוהג בטמאין לא פקע וז"א כיון דנתנה תורה נתחדשה הלכה דהא ר"י לא מחייב בטמאה אגיד אלא משום איסור חמור ולא משום היותו נוהג בבני נח ועי' בת"ח שם ולר"מ דדריש מזבח' זה לישראל אבל ב"נ אף בטמאין וא"כ צריך למילתייהו ומנלן דנוהג בב"נ והדבר צריך אצלי תלמוד והא דאמר מחלוקת בישראל אבל ב"נ אר"מ נמי קאי כדמסיק בהדיא תנ"ה איכא דאמרי טהורה ור"מ אלמא לר"מ נמי ב"נ מוזהר על הטמאין: ע"ש גמרא תנ"ה כל שאתה כו' וכל שאין אתה מצוה על דמו פירש"י דגים וחגבים משמע דר"א מהאי היקשא יליף דגים וחגבים אין טעונין שחיטה ואין אמ"ה נוהג בהן וזה כדברי פר"ח סי' ס"ב וי"ג ואפשר דלרווחא דמלתא קאמר הכי דהיקשא נמי אית ביה דבדגים וחגבים אין אמ"ה נוהג בהן ומ"ש רש"י ז"ל וכל שאין אתה מצוה דגים וחגבים לא ידענא אמאי לא נקיט שרצים דאין מוזהר משום דם אלא משום שרצים ועי' בכריתות ריש דם שחיטה: ובתוספות ד"ה ור"י אומר כו' אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב ולא הוה אלא איסור חמור עכ"ל לאו דוקא בני יעקב דא"נ נצטוה עליו ב"נ כיון כעת אין נוהג בבני נח דנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה כמו דאמרינן בסנהדרין נ"ז ע"א