ראש יוסף על חולין חלק ב עג

הי' לו בת בתו ונשאה בנו שהיא מותרת לכל בני יעקב שהיתה בת אחותם ומיגו דאיתסר לכל בני יעקב משום אשת אח איתסר נמי ליעקב משום כלתו ועיין בתי"ט הרי דבמוסיף לא בעינן שיהא שניהן שווין שהרי לכל בני יעקב לא היתה אלא בכרת ואפי' בחיי בעלה כחק לכל באי העולם והר"מ נקיט אף לאחר מיתת בעלה ומ"מ מוכח דלא בעינן שיהא שניהן שווין דלא כסברת הלחם משנה ועיין בתו' דפד"א דף ל"ב שכתבו דבמוסיף לא בעינן משם אחד והביאו ראיה מהא דבת בתו יע"ש היטב ומיהו למ"ש הר"מ בפירוש המשניות לחלק בין איסור הנאה דקדשים לשאר איסור הנאה דלא הוה מוסיף וכמו שאבאר לקמן בפכ"ה א"ש הכל:

ובד"ה נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כו' ולא גרסינן דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכי לחיוביה תרתי עכ"ל ר"ל בנטמ' הגוף ואח"כ הבשר דוודאי חייב כרת ובשוגג חטאת ולא איירי הכא במזיד ולחייב ב' מלקות ולומר מש"ה חייל איסור טומאת בשר מיגו דאיתוסף לטהורים איתוסף נמי לטמאים דלא איירי כלל לענין מלקות וקישור דבריהם, מה שהוקשה להם מהא דאמרו רבנן עיין במהרש"א ז"ל ומ"ש מהר"מ מלובלין יע"ש:

בא"ד ועוד לפי האמת כו' וכן משמע בפכ"ה עכ"ל מדבריהם נראה בהדיא דהא דאמר ר"א אמר שמואל כהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור משום שמחוללת היא דוקא בשנטמאה תרומה ואח"כ הגוף ומטעם דאין איסור חע"א אבל נטמא הגוף ואח"כ התרומה תו לא פקע חיוב מיתה בידי שמים וכן מוכחת הסוגיא דפכ"ה קי"ד ב' יע"ש דפריך וסבר שמואל איסור חע"א והאר"א א"ש מניין לכהן כו' אלמא דטעמא לאו משום שמחוללת אלא דאין איסור חל על איסור והיינו פרט לזו שמחוללת ואין איסור אחר חל עליה אבל הר"מ ז"ל בהלכות תרומות אינו סובר כן דבמסקנא טעמא דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור אף בנטמא הגוף ואח"כ התרומה פטור דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת והיינו אף דמקשה מתרומה לשמואל דאית ליה איסור חע"א כו' לפי המסקנא שתי' שם אבע"א בעלמא אית לי' איסו' חע"א ושאני הכא דריבה קרא היינו לאו דריבה דכאן איסור חע"א אלא מקרא דפרט לזו שמחוללת ודוחק קצת וזה לשון הר"מ ז"ל בהלכות תרומות פ"ז ה"א כהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים ולפיכך לוקה כו' ותרומה טמאה אין לוקה שאינה קודש עכ"ל מדכתב שאינה קודש משמע אף נטמא הגוף ואח"כ התרומה פטור מכלום דמחוללת ואינה קודש. ומש"ה נסתפק שם המ"ל שאם אכל תרומה דאינה טמאה אלא מדרבנן אם חייב מיתה ומלקות אם נאמר דמן התורה מיהא קודש או דמ"מ מחוללת היא ע"ש ואי לטעמא דאין איסור חע"א וודאי בטמאה מדרבנן איסור חל על איסור דרבנן דהא איסור חל על חצי שיעור לשיטת הר"מ בהלכות נזירות ולר"ל דחצי שיעור מדרבנן וודאי חייל עיין בתו' שבועות כ"ג ב' וזה לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו ועיין בפי"ח מהלכות פסולי מוקדשין דפסק כרבנן דאיסור חע"א בין שאכל קודש טמא ואי משום הא לא איריא דשאני תרומה דגלי קרא דאין איסור חע"א וכפשט' דשמעתא דפכ"ה אלא מדכת' הר"מ ז"ל שאינ' קודש משמע וודאי אף בנטמ' הגוף ואח"כ התרומה פטור מכלום שאינה קודש ולא משום דאין איסור חע"א אלא משום שמחוללת ועומדת וכדכתיבנא ומ"ש דאינו לוקה הנה בהנשרפין ס"פ אמר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שפטור ממיתה משמע הא מלקות איכא ואיהו קאמר דאף מלקות ליכא ואפשר דלאו דוקא דבהאי קרא ומתו בו כי יחללוהו כתיב לעיל מיניה ולא ישאו עליו חטא דמיניה ילפינן מלקות באוכל בטומאת הגוף ומסתמא דוקא בטהורה דיחללוהו אכל מאי דכתיב לעיל מיני' הוה בכלל אי כיון דלא הוזכר בקרא אלא טהורה תו אין לרבות טמאה שיהא בכלל ועי' בכ"מ ובכ"ה אבאר:

גמ' הא מני ר"י הגלילי הוא עכ"ל מפירוש הרשב"א ז"ל בחדושיו ואתיא כלישנא בתר' בפסחים דלר"י ג"ה אינו אסור בהנאה עכ"ל ר"ל פסחים כ"ג ע"ב אמר לר"י הגלילי אה"נ דג"ה אסור בהנאה כו' א"כ ליכא איסור חמור על קל דהא ג"ה נמי אסור בהנאה אלא כלישנא בתרא דהתם דג"ה מותר בהנאה והוה חמור על קל ויש לעיין לל"ק מאן האי תנא ואפשר לל"ק הוה נמי ר"י הגלילי דנבילה על ג"ה הוה נמי קל על חמור דג"ה אסור בהנאה ונבילה מותרת בהנאה ואינו חייל אבל עולה וש"ה דהוה שוין שפיר חייל בכולל ולר"מ לשיטתיה דג"ה מותר בהנאה חייל נבילה על ג"ה. והתם בנטמא הבשר ואח"כ הגוף מש"ה לא חייל דה"ל לומר דטומאת בשר חמירא מטומאת הגוף דהו"ל טהרה במקוה מש"ה לא חייל משא"כ בשוין וסוגיא דהכא לל"ב דר"י הגלילי אית ליה דג"ה שרי בהנאה מדאמר מאן האי תנא דאיסור חמור אית ליה אלמא ש"ה הוה איסור חמור והיינו משום דג"ה שרי בהנאה ור"י הגלילי הוא דמאן נימא לן דטומאת בשר כו' ירצה בזה דשניהן שקולין טומאת הגוף בכרת וטומאת בשר בלאו וטומאת בשר לית ליה טהרה במקוה ומש"ה לא חייל ובחמור לא שמעינן לה כו' דאי באמת טומאת בשר חמירא ליה ובשוין מנלן דלא חייל לר"י הגלילי ולאידך לישנא בפסחים ע"כ באמת טומאת בשר חמירא ומש"ה לא חייל דקל על חמור הוא ובשוין לא שמעינן ליה ומש"ה מוקמינן להאי תנא דר"י הגלילי היא דש"ה שוין המה

(ע"ב) רש"י בד"ה ור"י הגלילי לית ליה כולל כו' ואף דר"ש נמי לית ליה כולל עכ"ל כ' הריטב"א ז"ל דלא דק מר"ן ז"ל בזה דלר"ש בעולה אמאי חייב שתים דלית ליה יש בגידין בנ"ט עכ"ל והנה אם נאמר, כמ"ש הר"מ ז"ל אף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה כיון דאחשביה רחמנא לאכילת גיד האוכל ג"ה של נבילה חייב שתים וע"כ לא פטר ר"ש אלא בטמאה דפטור על גיד משום שגידו אסור ה"ה דאין מחייב על טמאה אבל על נבילה חייב שתים א"כ אפשר רש"י סובר כותיה וא"ש ומי שגידו אסור כתבו התו' בק"ב א' דהיינו מין שגידו אסור לאפוקי על טריפה וה"נ כן בזה:

ובד"ה שבת היא כו' דשבת לגבי י"ה מוסיף הוא כו' וי"ה כולל מיגו דאיתסר באכילה עכ"ל לרש"י ז"ל חשיב מיתת ב"ד כמוסיף ולתו' לא הוה אלא חמור ובאמת לא ידענא היאך שייך איסור מוסיף במה שיש בו מיתת ב"ד דמוסיף לא הוה אלא כשניתוסף איסור על החפץ לאדם שהי' מותר לו בתחלה ואיסור הנאה חשיב קצת מוסיף לפי שהחתיכה ההיא נאסרה עכשיו לד"א מה שלא נאסרה בתחלה דאילו מתחלה לא היתה אסורה אלא למי שאוכל אותה ועכשיו נאסרה אף ליתן לאדם בהנאה ולהניח ע"ג מכתו וכדומה משא"כ מיתת ב"ד, איך יתכן שיהא איסור מוסיף ומ"ש רש"י די"ה אשבת הוה כולל דמיגו דאיתסר. באכילה לכאורה קשה דהוה כולל בשני שמות דמיגו דאיתסר באכילה איתסר נמי במלאכה וכולל בשני שמות לא אחרים וכה"ג הקשו התוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה איסור כולל מבעל מי ששימש בטומאה דהוה כולל מיגו דמיתסר באכילה ותירצו דאכילה ועביד חדא נינהו ותי' זה שייך כאן ואפשר דבאמת אה"נ דלא אמרינן כול בב' שמות והכא במסקנא משום דאיסור ב"א או למאי דאפכן ור"י הגלילי אינו חייב אלא אחת ור"ע מחיי' שתים אפשר דסבירא ליה איסור חע"א אף בלא כולל כההיא דפכ"ה חלב ומתה לא צריך קרא ועיין בתוספות ד"ה ר"ע אמר יע"ש:

גמרא איפוך כו' למאי דאפכן כו' סוף סוף תרווייהו בהדדי אתיין עכ"ל הנה אם נאמר דאיפוך משום דסבירא ליה שבת קביעא וקיימא והוה י"ה כולל ופריך שפיר השתא קל על חמור חייל בכלל דהא י"ה לגבי שבת קל הוא שזה מיתה בידי אדם וזה בכרת דמ"ש התו' ד"ה הזיד דאפ"ה חמור ליה י"ה כו' ר"ל דמיקרי שב מידיעתו דבעיני העולם י"ה חמור להם אבל וודאי י"ה לגבי שבת הוה קל על חמור ומכ"ש שווין דחל בכולל והוצרך לומר איפוך כו' ומש"ה אמר למאי דאיפכן הזיד בשבת ושגג בי"ה פטור כיון די"ה הוא דחל על שבת לר"ע ממיל' לר"י דלא חל, פטור מכלום משא"כ בלא איפוך דטעמא דר"ע דאינו חייב אלא א' אמינא טעמא דאין איסור חע"א בב"א וא"כ באיזה מהן ששגג חייב חטאת כקושי' רבא סוף סוף תרווייהו בהדדי אתיין וכפירש"י ד"ה סוף כו' משא"כ למאי דאפכן ע"כ טעמ' דסובר משום דשבת קביעא וא"כ לר"י הגלילי הזיד בשבת פטור ורבא דפריך סוף סוף תרווייהו בהדדי אתיין דלא ניחא ליה לומר שבת קביעא וקיימא ואה"נ דלרבא לא אמרינן איפוך כמ"ש התו' ד"ה ר"ע אומר ורבא אכולה סוגיא מקשה דתרווייהו בהדדי אתיין ולא נצטרך לומר איפוך ומסיק רבא דהא דשגג ביה פטור אמילתא אחריתא הוא דשלח שמדא הוה או דרבא לא פריך אלא אמה דשלח ר' יצחק כו' ואליב' דאביי אבל אהא דאמרי' איפוך לא פריך משום דצריך לומר איפוך מכח ההיא דפכ"ה כמ"ש התו' ד"ה ר"ע אומר ובכ"ה אבאר ולפי פירוש שני של רש"י דהמקשה סובר דמאן דלית ליה כולל לית ליה ב"א כלל ועיקר איסורה דב"א הוא משום דא"נ דהוה בזא"ז הוה מצי חייל או בכולל או במוסיף אין הלשון מדוקדק למאי דאפכן דהא לר"ע נמי לפי שהיה ההצעה מתחלה דלדידיה לאו טעמא משום דב"א הוא אלא משום דשבת קביעא וקיימא ואילו למאי דאפיך אעפ"י כן טעמא דר"י הגלילי לאו כו' אלא משום דלית ליה ב"א וכולל בקל על חמור אלא בחמור על קל וכאן הוא קל על חמור ורבא פריך ליה תרווייהו בהדדי אתיין ולא אאוקימתא דאיפך פריך אלא אביי פריך ורש"י ז"ל שהקשה לפי' שני דא"כ מה פריך, רבא והא לר"י הגלילי ע"כ טעמא משום דשבת קביעא וקיימא לא ידענא מאי קושיא אימא דרבא אכולה מלתא פריך