ראש יוסף על חולין חלק ב ז

בפרק גיד הנשה שם בררנו כל השיטות באורך וברוחב יעוין שם היטב: ע"ש מהו לפדות בבן פקועה וקמבעיא בשוויא זוזא דהיינו שוה בשוה דאי בדמי בכל דבר פודין והנה שיטת רש"י ז"ל דהא דבן פקועה פסול בקדשים משום יוצא דופן ולכאורה יאמר ע"כ ר"מ לא סבירא ליה הך ג"ש דשה שה מפסח דאל"כ תקשה ומה ראית לרבות זכר תמים ובן שנה מתפדה תפדה כו' אימא דפודין בבן פקועה וליכא למימר מסתברא דבשרא בדיקולא הוה הא לר"מ בן ט' חי אין ניתר בשחיטת אמו כו' אמנם נראה דר"מ אית לי' גם ג"ש זו שה שה מפסחים ומתני' הוא בכורות י"ב א' אין פודין כו' מתני' מני בן בג בג הוא דיליף ש"ש מפסח ופריך זכר תמים כו' ומשני תפדה ריבויא וגרסינן שם הך פלוגתא דמר זוטרא ורב אשי, והא ודאי רב אשי סובר הך מתני' דהלכתא כן דאין פודין בשחיטה אלא דסובר דמרבינן נמי בן פקועה מתפדה כמו דמרבינן זכר תמים ובן שנה דשה מעליא הוה ושחיטה הוא דממעטינן וטריפה נמי כמאן דמתה וכלאים ממעטינן דלאו שה מעליא כו' ומר זוטרא סובר הא נמי לאו בכלל שה ומסתברא למעט מג"ש שה שה מפסחים דכבשרא בדיקולא דמיא ומיהו אי לאו ג"ש אין טעם זה מספיק כו' וא"כ לר"מ ודאי דפודין דשה גמור הוה לשיטתיה דאין ניתר בשחיטת אמו וריבויא דתפדה קאי נמי עליה ועי' מהדורא בתרא שכתב דרש"י ז"ל סובר דאין טעם זה מספיק אי לאו ג"ש כן נראה לי שיטת רש"י ושיטת התו' יש לעיין וצ"ע

(דף עה ע"א) א"ד בבן ט' הוא פליגי ר' יוחנן אמר כו' הר"מ ז"ל סובר דר"י ור"ל ר"י כר"מ ור"ל כר"י ולאו הא בהא תליא ולכך פסק דניתר בשחיטת אמו ואפ"ה פסק דחלב אסור דחדשים גרמי יע"ש היטב ודע דהא דפליגי ר' מאיר וחכמים בשחט אמו ואח"כ חתכה דלר' מאיר מגע נבילה ולחכמים מגע טריפה שחיטה היינו בלא החזיר דאי החזיר ידו אחר כך אפילו לרב דאמר לעיל אבר עצמו אסור יע"ש מ"מ מהני לטהר מידי נבילה דמדינא אף להתיר באכילה הוה שריא אי לאו דהיקש לטריפה די כטריפה מה התם מהני שחיטתה לטהר מידי נבילה אף זה כן ובשלמא בלא החזיר מדינא לא מהני דכל בבהמה ולא מה שבחוץ ושחיטה עושה ניפול ועוד אף בכה"ג אפשר אי לאו קרא דטריפ' הוה שרי דשדינן מיעוט אבר שיצא לבפנים בתר רוב עובר ואפשר בהא פליגי ר"מ וחכמים ואף בהיקשא אמרינן דון מיניה ומיניה כמ"ש מהרש"ל בב"ק גבי מפץ במת ועיין ריש פירקין מ"ש שם ומהרש"א ומהרש"ל מחולקין במפץ יע"ש ובכללים ביארתי

(דף עו) יש בכאן ענין עמוק ובי"ד אבאר וכאן באתי בקצרה מ"ש רש"י בלשון שני והפ' למעלה ממש למטה משל עצם אמצעי כו' והא דלא קאמר למטה ממש ולמעלה ממש דהיינו צומת הגידין דא"כ מאי וכן שניטל צומת הגידין כו' אך קשה אמאי לא אמר ארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה ממש ולמעל' מכל עצם אמצעי והוא קוליות ומאי נ"מ אי אמרינן ארכובה עליונה ולמטה לאו דוקא היא אימא הנמכרת עם הראש ולמעלה לאו דוקא ואם נאמר דכל ארכובה נקרא עצם אמצעי או עם ארכובה הנמכרת עם הראש הוה א"ש דלמטה ממש א"א דארכובה היינו כל עצם אמצעי משא"כ אי אמרינן ארכובה הנמכרת עם הראש לא א"ש למעלה כיון דהוא למעלה מארכובה הנמכרת ולמעלה מכל עצם האמצעי ומיהו פירש"י ז"ל אינו משמע כן גם מ"ש מהדורא בתרא דאמאי לא אמר ליה למעלה מצומת הגידין הקשה דא"כ אמאי לא מוקי מתני' כעולא דארכובה עליונה כיון דלמעלה לאו דוקא ה"ה למטה כו' יע"ש ואין כל כך קושיא בשלמא אי אמרינן ארכובה הנמכרת עם הראש א"ש למעלה ממש אלא דלהא לא איצטריך אלא דלכך אמר למעל' פי' בכ"מ למעל' ואפילו למעלה מצומת הגידין משא"כ אי ארכובה עליונה למטה לאו דוקא כו' ומ"מ פריך למעל' ממש הרצון דעיקר חסר מן הספר דעיקר דינא אתי לאשמעי' למעלה מצומת הגידין ולמעלה היינו למלה ממש ופריך ליה ועיין בי"ד שם

(דף עז ע"א) מתני' השוחט בהמה ומצא שליא נפש היפה תאכלנה ופירש"י ז"ל דלא אמרינן אמ"ה שגם הוא ניתר בשחי' אמו לכאורה דהא דעובר מבהמה בבהמה נפיק ושליא לא הוה בהמה ומש"ה אשמעינן מדרשא דכל בבהמה אף שליא משמע ומ"ש אמ"ה נראה דה"א כמו אבר ובשר המדולדל בבהמה דשחיטה עושה ניפול והוה אמ"ה למאן דסובר הכי לעיל בפירקין וע"ש. ומדברי רש"י נלמוד דשליא אוכל הוא ושחיטה הוא דמתירתה הא לא"ה היה ראוי לאסור והא ראי' דצריך קרא להתירו מכל וזה שיטת הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' מ"א הי"ג דלא כר"א ז"ל בהשגות שסובר פירשא הוא ולדבריו הא דמייתי מכל אסמכ' הוא ומ"מ כשה דפריך מהא הני מילי וגם הסמך ל"ל ועיין במ"מ יע"ש: שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סי' וולד באשה כו' מה שאמר אסורה באכילה אף מה שבפנים דלמא יצא ראשו בזה המיעוט והוה כילוד ושליא בתר וולד גרירא ומדברי הר"ן נראה דחיישינן שמא באותו מן היה הראש קיים משמע בנימוח לא הוה כילוד ובי"ד אבאר בסי' י"ד דהוה ס"ס. ואם שליא קשורה בוולד מה שבפנים שרי ולא מה שבחוץ. ולדעת הר"מ ז"ל אף מה שבחוץ דפרשא בעלמא הוא ואיני יודע מה חילוק יש בין קשורה בוולד או לא מ"מ השליא בעצמה בלא המיחוי שבתוכה אמאי אסורה דפרשא בעלמא הוא ודוחק לומר דאמה שבתוך השליא קאי או דגזרינ' שליא אטו מיחוי: מנא הני מילי דא"ר כל כו' לרבות השליא יכול אף יצאה מקצתה ת"ל אותה כו' למה לי קרא הנה לדעת הר"מ בפ"ט מהל' ט"מ דפסק כל ספק אמ"ה שריא מה מקשה למה לי קרא ופירש"י הא מספיקא אסור שמא יצא הראש והא מספק מ"ה שריא ולאו קושיא הוא זה דכי אמרינן כל ספק מ"ה שריא היכא דלא איתחזק לא איסורא ולא היתרא ואילו כאן שליא זו היתה בחזקת אמ"ה קודם שחיטת אמו ה"ה עכשיו אסור מספק שמא יצא ראש

כו'

(ע"ב) בתו' ד"ה הריני כו' בסוף הדבור וא"ת והא הוה ס"ס ואמאי אסורה כשיש עמה וולד ובב"ק מוכח דס"ס שריא עכ"ל לר"א קשיא להו דסובר דווקא כשהיא קשורה הא לא"ה אף השליא אסורה באכילה והא הוה ס"ס ומה שהביאו ראי' מב"ק דס"ס שריא והא בכמה דוכתי מבואר דהולכין אחר ס"ס בין להקל ולהחמיר ואפשר דשאני הכא שאין מתהפך דאם נימא שמא לא יצא ראשו ורובו ואת"ל יצאתו אין לומר שמא אין בשליא וולד אלא וולד שיצא מן השליא הוא וכה"ג אפשר דלא הוה ס"ס שהרי בה"ע והוא ר' ישעיה הנבון סובר כן הביאו דבריו אחרונים בסי' ק"י ולכך הביאו ראיה וב"ק י"א דשם אמרינן מאי קמ"ל תנינא שליא שיצאה מקצתה כו'. והיינו דאי יש מקצת שליא בלא וולד הוה ס"ס אף דלא מתהפך וכנראה מדברי תו' בכמה דוכתי דלא בעינן מתהפך בכתובות ט' בסוגיא דפ"פ ובנדה כ"ו ע"ב וכאן תי' עוד דגזרינן אטו כולה כדמסיק בב"ק יע"ש ויש לראות דקאמר התם לר"א מאי קמ"ל תנינא ומשני אי מההיא ה"א גזירה מקצתה כו' והא לר"א התם ע"כ מהאי טעמא הוא דהא ביש עמה וולד באין קשורה אפ"ה אסור' אף דהוה ס"ס וע"כ משום גזיר' הוא ודוחק לומר וליטעמיך:

וראיתי להת"ח ב"ק י"א ע"ב דגזרינן מקצתה אטו כולה יע"ש שכתב שם באורך ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים גם מ"ש ראי' מדקין שיצאו לחוץ וחזרו דשריא אין ענינו לכאן דהתם אורחי' בכך ולאו בשר בשדה מיקרי ומגופא דבהמה הוא גם מ"ש מרש"י משמע כולה ממש לא ידעתי היכן רמיזא ברש"י ולישנא דגמרא נקיט כולה והיינו רובא דהוה ככול' גם כולה לא שייך שחזרה לפנים גם מ"ש דבשביל זה לא קאמר גזירה בפנים אטו בחוץ דעדיפא קאמר אטו כולה דהוה איסור תורה ובמקצתה יוצא אסור מספק כו' לא ידענא דהא ספק נמי מן התורה הוא לרש"י ותוספות ושאר פוסקים אלא דבכולא הוה ודאי איסור תורה ובמקצת הוה רק ספק דשמא יצא מקצת וולד באותו שליא משמע דאי לא יצא הוולד כלל אותו מקצת היוצא שריא כמ"ש אח"כ כדקין שחזרו וכל זה גרם לו שהבין ברש"י כולה ממש ואפ"ה כתב רש"י דטעמא יהיב מתני' למילתי' סימן וולד כו' דמשמע דאי לאו סי' וולד הוה שריא ולא הוה בשר בשדה כו' ואי מפרשינן כולה רובא א"ש בפשיטות דמש"ה יהיב טעמא למה שבפנים דאסור דאין שליא בלא וולד ביצא רובו דאין שליח ושמא יצא רובו והוה כילוד משא"כ אי, יש שליא בלא וולד מה שבפנים שרי דאף שיצא רוב שליא אין לידה למה שבפנים כדמסיק ריש פרקין אין לידה לאברי' וה"נ לשליא כן:

שוב ראיתי שמ"ש הת"ח דשיטת רש"י ז"ל דיצא כולה מוא דבר ברור ברש"י ז"ל דממ"ש רש"י דאי חזרה לפנים תשתרי ואי ביצא רובו ולמה שבפנים תיפוק ליה בלא חזרה דיבאו להתיר מה שבפנים אלא ע"כ ביצא כולה ממש איירי והוצרך רש"י לומר דחזרה לפנים דאי בלא חזרה מאין הרגלים לומר דשרי הא לאו בהמה בבהמה הוא ולכך אמר וחזרה לפנים ומשמע דווקא כה"ג שיש וולד אי לאו וולד שלי' שיצאה כולה וחזר' לפנים מותר' באכילה ונ"מ לדידן ביש שליא עם וולד וקשורה עמו דאין חוששין לולד אחר ויצאה מקצתה שריא אותו מקצת שיצא אם חזרה דומיא דדקין שהביא הת"ח ולשיטת התוס' וודאי אסור היוצא כמבואר. וכבר היה אפשר לפרש דמש"ה כתב רש"י חזרה דאי לא חזרה אף מה שבפנים אסור אף למ"ד אין לידה לאברים דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר משא"כ שליא שיצאה רובו פשיטא דמה שבפנים אסורה וכה"ג היה איבעיא לעיל יצא חציו ברוב אבר יע"ש וכמ"ש הרשב"א והרמב"ן בחדושיו וזה