ראש יוסף על חולין חלק ב סז

דנקיט מין במינו כו' עכ"ל הלשון דחוק דכך הוה להו לומר דא"כ ברישא דקתני מין ומינו להחמיר שאור שנפל לעיסה והא כה"ג גם בנפל לאינו מינו צריך ק"א לרש"י ומה להקל שייך בממשו בעין באינו מינו וי"ל דמיירי שהשאור כו' ואפ"ה במינו בעינן ק"א ולא באינו מינו. ומ"ש התו' דאין צריך לדחוק ר"ל דמיירי ברישא שהסיר השאור אלא בלא הסיר ואפ"ה יש חילוק בין מינו לא"מ אבל לענין טעמא לחוד לא נתבאר בדבריהם אם הוא אוסר במינו עד ק"א בתרומה והרשב"א בחדושיו גבי קדירה שבישל בה תרומה כ' והתו' כתבו דבבלע לא צריך ק"א אף במינו ואולי הם דברי תו' אחרים שאין כתובים לפנינו גם מ"ש שם, ורש"י פי' ההיא דגריסין בע"א לא קאי אמ"ש דהתו' כתבו דבבלע לא בעינן ק"א כו' דהא לרש"י ודאי בבלע צריך ק"א במינו כדמוכח רישא שאור כו' דזהו החילוק בין מינו לא"מ אלא קאי אמ"ש מקודם שם דבא"מ א"צ ק"א אף בממשו משמע וע"ז כ' דרש"י פי' בע"א ועמ"ש בהא דקדירה: ובד"ה מאי לאו אלא בששים כו' וא"ת הא דבטל בששים דטעמי' כהן וי"ל דממשנה יתירא דייק לה עכ"ל התו' אינם סוברים כרש"י לעיל גבי כל איסורין שבתורה בס' וסוברים בחדא סגי באינו מינו או בטעימה או בס' ומאה למר יע"ש ד"ה כל ומש"ה הוקש' להם דהכי בטעמי' כהן איירי ולא בעינן כלל לא מאה וס' ותירצו ממשנה יתירה דייק דלמה לי אין בהן ק"א אלא לאשמעי' כו' והכא הכי קאמר אין בהן בנ"ט דלא ידעינן אי יש בהן טעם או לאו מותר אף שאין ק"א אלא במאי בס' שרי מסתמא אף בלא טעימ' ועי' ברא"ש כאן בשמעתין וכבר כתבנו מזה לעיל בשמעתא דאמור רבנן בקפילא ועי' פר"ח סי' צ"ח ובריש פ"ב דערלה ובר"מ שם ובפי' הר"ב ובתי"ט

(ע"ב) גמרא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא הרשב"א בחדושיו כ' דכי אר"י מין במינו לא בטל הוא באיסור תורה לא באיסור דרבנן משמע שר"ל בכל איסור דרבנן לר"י מין במינו בטל והריטב"א כ' יש שרוצין לומר דבדרבנן מין במינו בטל וי"ל שאני הכא דאיסור גרוע הוא וזיעה בעלמא וכמו שהקל בו ר' יוסי לדונו בששה עשר יע"ש ולפ"ז הא דפריך בפסחים ל' א' והאמר רבא קנסא קניס ר"ש היינו דבמשהו במינו ליתסר כר"י והא ר"י לא אסר אלא באיסור תורה וצ"ל להטור בהלכות פסח דקושית הגמרא דה"נ הוה לאסור לאחר הפסח במשהו ושאני ציר דזיעה בעלמא הוא ועמ"ש לקמן אוקי רב אמורא יע"ש:

ובתו' ד"ה שאני ציר כו' אע"ג דבת"כ דריש להו מקרא אסמכתא הוא עכ"ל והרשב"א בחדושיו כתב דקרא אתא לרוטבן וקופן עכ"ל ועיין בש"ך סימן ק"ז ס"א שכתב בבישול הוה ציר דגיד מ"ה דהיינו רוטב וכ"כ הפר"ח בסי' פ"ג דכן מתבאר מדברי הרא"ש סוף פרק אין מעמידין יע"ש ור"ל דכתב שם הרא"ש דצירן אסמכתא הוא ומיהו למ"ש התו' בכ"ה קי"ב ע"ב ד"ה הטמאים וא"ת טעם כעיקר מ"ה וי"ל דלא אצטריך אלא לצירן כו' א"כ בדגים הוה אסמכתא דציר הוה זיעה ורוטב לא צריך קרא אלא דא"כ קשה מנלן לרבויי מהטמאים בשרצים ובהמה טמאה צירן ורוטבן דלמא לרוטב לחוד לפי תי' השני דאיצטריך לרבות דל"ת אכילה כתיב ביה כמו שאבאר שם בעזה"י וצ"ל בדגים הוה ציר זיעה בעלמא כי כן קבלה בידם ולא בבהמה טמאה ובי"ד אבאר יותר:

ובד"ה והלכתא אין בגידין בנ"ט למאי דקיי"ל אין בנ"ט ג"ה אסור בהנא' ואין לתמוה על מה שמוכרין בשר ניקור כו' שיש בו טעם כו' ומיהו ירך שלימה אסור שמתכבד טפי עכ"ל מ"ש דלדידן אסור בהנאה הר"מ ז"ל פסק בפ"ח מהלכות מאכלות אסורו' דג"ה מותר בהנא' אף דאין בגידין בנ"ט ובחדושינו למס' פסחים אכתוב יותר בזה ומ"ש דאסור בהנאה משמע דפוסקין הלכה כר"א ולא כחזקיה אבל הרא"ש כ' במתני' דשולח ירך כו' דג"ה מותר בהנאה דהלכה כחזקיה יע"ש וראיתי לאו"ה כלל כ"א דין ג' שכ' ג"ה שרי בהנאה לרא"ש בפג"ה מטעם דיש בגידין בנ"ט והתורה התירה בכלל נבילה עכ"ל לא ידענא דהא הרא"ש מטעם דפסק כחזקיה ואף אם נאמר דמסופק הרא"ש ולא ברירא ליה אי הלכה בחזקיה אפ"ה א"א לפרש דטעם דהותרה נבילה דהרי בשמעתין כת הרא"ש והלכתא אין בגידין בנ"ט משמע דהכי סבירא ועיין בטור סימן ס"ד יע"ש ומ"ש הרא"ש דנזהרין להשליך לחתול לאו למימרא דיש בו טעם אלא למאכל בהמה ראויה הוא ועיין בספר פני יהושע במסכת פסחים כ"ב ע"א ע"ש ומ"ש התו' עוד דמותר למכור דנכרי אינו נותן מעות כו לאו דווקא מכיר' ה"ה מתנה דשרי דלא אסר אלא כשנותן לו הגיד בפ"ע ולא עם בשר דגוי אדעתא דבשר שקיל ואינו מחזיק לו טובה על הגיד וכן בירך שלימה דווקא במחנה אסור ולא במכירת בשלמא במתנת הגוי מתכבד בכך משא"כ במכירה שלוקח לאכול אין נ"מ לו במה שהוא שלם וכן נראה מדברי הפרישה בי"ד סי' ס"ד שכתב ירך שלם במתנה אסור ושאני התם דמתכבד הגוי שהיהודי אוהבו ומכבדו משא"כ במכר ועיין לעיל במ"ש במתני' השולח ירך ועיין באו"ה כלל כ"א דין ה' כת דמותר למכור או ליתן ירך שלם או חציו כו' היינו בחתוכה דתו לא מתכבד אף שהירך שלם ושכת' עוד שם דין חדש דאם מוכר לו במשקל הבשר מנכה לו גיד הנשה יעוין שם:

ובד"ה והלכתא כו' אבל שמנו יש בהן טעם ובקנוקנות אי יש טעם עיין בי"ד סי' ס"ד וכבר כ' מזה לעיל גבי הא דאמ' רב לא אסרה תור' כו'

(דף ק) פסקא ג"ה שנתבשל וליבטיל ברובא בריה שאני הרשב"א בחדושיו כ' דעת הר"א אב"ד דברביה קאמר דהיינו ששים דאף ביבש בעינן ששים גבי ביצה בס"א כת' כן ועיין ב"י בסימן ק"ט ובפט"ו מהלכות מ"א כת' שכן דעת ר"מ ורש"י ז"ל יע"ש ואני לא מצאתי המקום ברש"י היכן הוא ואמנם לדעת הר"מ דברבי' דהיינו ששים הקשה הרשב"א גבי ביצת אפרוח מהא דאמר רבא בזבחים אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בטעמא וטעמא לא הוה אלא מדרבנן דמן התורה כזית בכדי אכילת פרס עכ"ל ור"ל טעם כעיקר ודוקא כזית בכא"פ דהוא ממשו של איסור ודע דהוא דעת הר"מ פט"ו מהלכות מ"א דטעמו מששו היינו כזית בכא"פ וא"כ לפי שיטתיה קשה ויש ליישב זאת דהא דאמר רבא מין במינו ברובא ברבי' קאמר כמו הכ' דליבטיל ברובא היינו ששים ה"ה התם ואינו מינו בטעמא ר"ל דהתם לא מהני רבי' אלא צריך טעימת קפילא כו' דהר"מ סובר כן כמ"ש בפט"ו בהלכות אלו דכל היכא דאיכא לברורי ע"י טעימת קפילא לא מהני ששים אלא קפילא דווקא עיין בב"י סימן צ"ח שפי' כן דבריו ומהך מימרא דרבא יליף לה וכדכתיבנא דאין לומר דה"ק במינו ברבי' דהיינו ששים ובאינו מינו די בטעמא לחוד דהא לא הוזכר שיעור רובא דנימא דאינו מינו קל מיניה ודי בטעמא לחוד אלא הנכון כמ"ש קודם דבמינו ברבי' לחוד סגי ובא"מ דווקא קפילא בעינן והיינו דאמר רבנן בטעמא דלא סמכינן אשיעורא דששים וצריך טעימה:

עוד ראיתי להזכיר בכאן דמתני' דנקיט בזמן שמכירו בנ"ט והוא שיעורו דששים במין במינו כמ"ש רש"י במתני' ואמאי בריה הוא והוה לאוסופי בשיעורא דידיה בס"ב לבטל פליטתו כמו ביצה דצריך ס"ב וכ"ש הר"מ בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות וכמ"ש הכ"מ שם מפני בריה ה"נ כאן וודאי בכל ברי' הדין כן ואיך קתני בנ"ט דהוא שיעורא דס"א דכל איסורין בטילין בס"א דשיערו חכמים דאין נ"ט יותר מס"א כו' וכן בברייתא הביאו לעיל גבי ביצה קתני נמי בנ"ט ויקשה לר' חלבו דאמר ביצה בס"ב בעינן ואין לומר ביצת אפרוח הוה בטעמא דקפילא וכי משערינן ס"ב אי משערין בשיעורא הוה דבעי ס"ב משא"כ אי טעים קפילא ואמר דאין בו טעם דזה מניין לנו דכפי הנראה כל שהוא בריה לא מישתרי פליטתה לא בטעמא אלא בס"ב שלא יבואו לבטל היא גופא ועשו היכר ועוד דמכאן תקשה מגיד בין הגידים אם לא שנאמר דלישנא הרגיל בכל התלמוד נקיט כאן ומיהו כאן בעינן ס"ב והרי השערי' בסי' ס"ד כתב ביצה בס"א ועיין בהגהות מהרא"י דלישנא הרגיל נקיט כ"ש דיש לומר במתני'. ועיין מ"ש לעיל בהך ברייתא דביצה שיש בה אפרוח יע"ש אלא שלא מצאתי לשום פוסק שיאמר לשיטת הר"מ ז"ל בעינן בפליטת בריה ס"ב ובטי"ד סימן ק' כתב סתמא אם יש ששים נגד פליטת הבריה מותר ולא כתב שום מפרש דלהר"מ בעינן ס"א של היתר ואם יש לחלק בין ביצה לשאר בריה לא ידעתי מה הוא וצ"ע:

ובתו' ד"ה בריה שאני כו' והיכא דפריש חד מינייהו אסור כו' מ"ש דפירש אסור בי"ד סימן ק"י אבאר ומ"ש דבטל ברוב ואפילו איסור מא ליכא היינו ביבש דומיא דגיד בין הגידים ואף שנתבשלו יחדיו מ"מ הא נגד הפליט' איכא ששים ונגד גוף הגיד הוה יבש ביבש דבטל ברוב דלא כסבר' הר"מ והראב"ד דאף ביבש בעינן ששים וזכרנו מזה:

ובד"ה שאני חתיכה הואיל וראוי' להתכבד לפני האורחין כו' אבל של חטאת טמא' הואיל ואסור בהנא' עכ"ל ה"ה דהו"מ לאקשויי ריש' אסיפ' דמ"ש בחולין תעלה ובחתיכת חטא' טהור' לא תעלה ועיין בריטב"א ומיהו ז"א דהא קתני התם חטאת טהורה בחולין לא תעלה דחה"ל לפני כהנים מיקרי חה"ל ומש"ה לא תעלה משא"כ בחתיכות חטאת טמאה דאסור בהנאה אפילו לעכו"ם ולכך הקשו מבב"ח ובתירוצם שכתבו דכהנים לא חשיבא חה"ל יקשה אמאי קתני סיפא בחטאת טהורה לאשמעינן רבותא טפי אף חטאת טמאה בחולין לא תעלה שאם תתבטל תהא ראוי להתכבד ועיין יבמות פ"ג בתו' וברש"י שם דפי' להפסד מועט לא חששו משא"כ חתיכות טמאו' דהוה ה"מ דאף לכהנים לא ראוי