ראש יוסף על חולין חלק ב סה

אוסר היינו כשסילקו ומיניה רישא איירי בסילקו ומ"ש הכא דוקא במינו ולא בא"מ יע"ש היט' וז"ש התי"ט דהר"ב שהעתיק פי' הר"מ במ"א לא הוה להעתיק כאן פירש"י יע"ש אלא דמ"ש התי"ט הא דלא תני מין ומינו להחמיר בשאר דברים לא במתבל ומחמץ משום דבמחמץ איכא חומרא יתירה דבק"א אינו עולה משמע דמדמע לפירש"י דהיינו עירב שאר דברים בק"א תמיד עולה במינו ואמאי אי הוה יהיב טעמא באינו מינו יותר ממאה וכדתנן גריסין לתוך עדשים יש בנותן טעם יותר ממאה כו' וכה"ג גריסין לתוך גריסין בעינן נמי יותר עד שבא"מ לא הוה יהיב טעמא וכמ"ש לעיל ויש זאת לייש' בדוחק אבל יותר נראה במין במינו כי איכא ק"א שרי ובא"מ אף דאיכא ק"א אי נרגש הטעם אסור ואין חילוק בין שיעורא דידה בכמות שנפל דיש גריסין שנותנין טעם בק"א ויותר ויש שאין נותנין אף בפחות וכפי שיעור הבישול ומשא"כ במינו לעולם הולכין אחר שיעורא דידיה ולפ"ז ה"ק באינו מינו פעמים להחמיר יותר ממינו ופעמים להקל ועי' פר"ח סי' צ"ח פי' זאת המשנה וראיתי להתי"ט במשנה ד' שכ' וז"ל מ"ש הרב כו' לאו למימרא דוקא מדמע בתרומה ולא מתבל ומחמץ ובערלה דוקא מתבל ומחמץ ולא מדמע דהא במשנה יו"ד פי' כולהו בתרומה עכ"ל לא ידענא כונתו דאי נאמר דאיסור מחמץ לא שייך בתרומה אלא מדמע היינו שנתערב חולין עם תרומה ואסור היינו בק"א ובמין במינו דא"כ לא הביא ממרחק לחמו ממשנה יו"ד אלא מהכא דהא כת' בפ"ו מהך משנה גופא דה"ה שאור של תרומה בחולין אין עולה בק"א ועוד הא תנא במשנה י"א בפי' שאור של חולין ושל תרומה כו' הרי בהדיא דאף בתרומה דינו כן דאם יש כדי לחמץ אסור ונראה שבא לומר דל"ת מ"ש הר"ב כגון שנתחמצה בתפוח או בשמרי יין של ערלה כו' והיא מין בא"מ ובתרומה כת' שאור של תרומה כו' דהיא מין במינו דהיינו מדמע דלשון דימוע אינו שייך בתרומה אלא במינו דבעינן בכ"מ מאה ואחד וקתני מדמעת כו' ולזה כ' שאל יחשו' אדם לומר מדחלקן הרב ש"מ דמתבל לא שייך אלא בערלה וכ"ה הוא דהוה אף שלא במינו אבל בתרומה לא שייך אלא במינו הוא דאינו עולה וה"ה מין במינו דהיינו דימוע לא שייך אלא בתרומה דבעינן ק"א במין במינו באינו מחמץ ומתבל אלא בשאר דברים ובערלה אינו כן אלא דוקא בא"מ דחמיר דבשאר איסורים בטעמא החמירו בערלה בר"א משא"כ במינו לזה אמר דאינו כן דמשנה י' פי' לכולהו בין בתרומה וערלה ומ"מ דבריו צריכין עיון וע"ש היטב גם מ"ש התי"ט דשאור של חיטין לתוך עיסת שעורים דכל מין וא"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד הנה המעיין בפט"ו מהל' מ"א ובע"ז ע"א גבי פלוגתא דאביי ורבא ולרבא בתר שמיה אזלינן והוה שאור של חיטין ושעורין מין במינו וכה"ג דנפל זה לתוך זה גם הר"מ מוד' לדעת הלח"מ שם פט"ז דהוה מין במינו ולא פליג אלא כשנפל שאור של חטין ושעורים לתוך חיטים ושעורים יע"ש וא"כ הוה מין ומינו והכי הוה למימר מחמץ עיס' בתפוח וכדומ' ויש ליישב זאת דהתי"ט סבירא ליה כמ"ש הפר"ח בסימן צ"ח דמתבל ודאי דהוה אף בא"מ יע"ש באורך וכן נראה מדברי רש"י כאן ע"ב שכ' יש כדי לחמץ היינו נ"ט וכן מ"ש אין בו כדי לחמץ דבאינו מינו כלא יהיב טעמא כו' יע"ש וכיון שכן מ"ש הר"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם היינו דלא נחוש בק"א באינו מתבל כו' אלא בדברים אחרים שנתערבו עם חולין דבמינו בעי ק"א ובא"מ די בנ"ט דאם אין נ"ט שרינן לה אף פחות מק"א וגם כונת תי"ט כן במ"ש וה"ה שאור של חטין בשעורים הוה מצי לומר כן ור"ל דהוה אינו מינו לדעתו דאם יש כדי לחמץ אינו עולה בק"א ואם אין כדי לחמץ אז לא בעי ק"א והביא ראיה מר"מ ז"ל שכ' דבא"מ לא נחוש לנתינת טעם אלא לק"א בלבד וה"ה הכ' דאם אין כדי לחמץ לא בעי ק"א והוה מצי לומר במחמץ גופא מין ומינו להחמיר תמיד דתרתי בעי אין מחמץ וק"א ובא"מ פעם הוה כמו מינו להחמיר דהיינו אם יש כדי לחמץ אוסר עד אלף ובין כדי לחמץ הוה להקל דלא בעי ק"א אלא משום דשאור של חיטין בשעורין לא שכיח מש"ה אסברה לה בגריסין לתוך עדשים:

ומיהו המעיין יראה דאי אאין בו כדי לחמץ קאמר התי"ט לא הוה לאתויי מר"מ ז"ל דבא"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם דהא משנה שלימה שנינו בכאן דבא"מ אם אין בנ"ט לא בעינן ק"א אלא ש"מ לענין טעמא אמר למילתיה דאי אין בנ"ט אף שיש כדי לחמץ ואין ק"א שרי דלא נחוש בא"מ אלא לנתינת טעם לבד ולא למחמץ ומתבל כנראה מפשטות דברי הר"מ ז"ל ובענין דאמר גריסין לתוך עדשים בכה"ג הוה מצי לומר שאור של חיטין לתוך עיסה שעורים כו' לעיל ובסמוך יבואר:

עוד נראה לומר דאיסור מחמץ ומתבל לא הוה אלא במינו ומיהו כי נותן שאור לתוך עיסה כדי לחמץ ותבלין כדי לתבל קדירתו הוה מין במינו אף תבלין לתוך תבשיל אחר כיון דנותן כדי לתקן הקדירה הוה מין במינו וה"ה בשאור הוה כה"ג אין במינו אבל כשנפל שלא במתכוין שאור של חיטין לשעורין או תבלין שנפלו שלא במתכוין לתבשיל הוה א"מ וכה"ג כתבו התו' ביצה בסופו דמים ומלח הוה מין במינו דנותן לתקן הקדירה ונאמר דסברת הר"מ ל והרע"ב בפי' המשניות במ"ש דאם מתכוין לכך הוה מין במינו ואם נפל שלא במתכוין אינו אוסר אלא במינו וא"מ בטל בשיעורו בק"א או בר"א ולזה אמר הר"ב בפי' כל המחמץ שחימץ עיסה בתפוח של ערלה כו' נקיט מין בא"מ וגבי מדמע בתרומה מפרש עיסה של חולין בשאור של תרומה ולא מפרש בא"מ כמו במחמץ אלא ש"מ דמחמץ משמע שנותן בכונה כדי לחמץ והוה מין במינו כיון שרוצה לתקן העיסה בכך משא"כ במדמע דהלשון שייך בנתר' שלא בכונה פי' במינו והר"מ ז"ל בפט"ז מהל' מ"א שכ' ה"ב וכן תבלין שנפלו לתוך התבשיל חולין והן ממין החולין משום דאי לא הוה ממין החולין הוה א"מ דנפל ממילא מיירי ואז לא מיקרי מין במינו אלא מה דשוה בשמי' לרבא ולאביי בטעמא ומש"ה קתני במתני' פ"ב דערלה כיצד שאור של חיטין לתוך חיטין דאיירי שלא במתכוין להחמיץ העיסה מש"ה בעינן מין במינו משא"כ מתבל ומחמיץ בכונה אף שלא במינו הוה מינו דמתקן קדירה בכך ודמיא להא דכתבו התו' ביצה, סוף משילין ועי' באו"ה כלל כ"ה שכ' אין חילוק בין נתנו בכונה דלא קיי"ל כמהר"מ דמיקל וכן משמע לשון הר"מ ז"ל בפט"ז דא"מ דתבלין אינו ישראל כו' והא ודאי אף שלא במתכוין עכ"ל אעפ"כ יש לפרש כמ"ש דאם במתכוין אף שלא במינו מיקרי מינו ואם שלא במתכוין דוקא מינו כמ"ש לעיל אמנם דעת האו"ה שם והש"ך בסימן צ"ח דתבלין וכדומה דוקא בא"מ וכן דעת רמ"א יע"ש וצ"ע כמ"ש לעיל דהא ממתני' דפ"ב דערלה מוכח אף במינו אין בטל שאור ותבלין כלל וצ"ל דלדידהו הכי מיפרשא מתני' דודאי בשאור שפעולתו ניכרת ביותר הוה מין ומינו, חומרא דאם יש כדי לחמץ לא בטל ותרתי בעינן אין כדי לחמץ וק"א ובאינו מינו פעמים יותר חמור אף שאין כדי לחמץ אסור יותר מק"א אם יש בנ"ט ופעמים קולא ממנו דאם אין נ"ט לא בעי ק"א ובתבלין לא קתני כלל משום דתבלין מין ומינו חומרא דבעי ק"א ולא ביותר ובא"מ פעמים חומרא יותר והיינו כי יש לתבל באלף לא בטיל לדידיה דסבירא ליה דבא"מ לא בטיל וכי יש אסור וכי אין כדי לתבל דהיינו בנ"ט לא בעי ק"א ולפ"ז הא דקתני מין ומינו להחמיר היינו במתבל בעינן ק"א תמיד במינו ובשאור באלף לא בטל כי יש כדי לחמץ שפעולתו ניכרת אף במינו כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל יע"ש:

או יאמר דהכי קתני כל המתבל והמדמע והמחמץ אסור ומפרש דהיינו במינו וה"ה מתבל במינו ומינו היינו מה דשוה בשמיה ולא בטעמא כרבא דאי דיהיב טעמא מתבל נמי אוסר באלף וכי לא יהיב טעמא בעינן ק"א ובא"מ היינו דלא שוה בשמיה פעמים להחמיר כמינו ולא יותר ופעמים להקל דאם אין כדי לתבל דהיינו נ"ט לא בעינן ק"א וכ"ז לרבא דאזיל בתר שמי' משא"כ לאביי דאזיל בתר טעמא צ"ל כמו שכתו' דמחמץ אסור במינו באלף כי יש בו כדי לחמץ ואין בו כדי לחמץ מאה ואחד ובאינו מינו פעמים להחמיר דאף שאין בו כדי לחמץ אם יש בנותן טעם אסור יותר מק' ופעמים להקל באין בו כדי לחמץ ואין בנ"ט לא בעינן ק"א אבל בתבלין דלא הוה, טעמא דאינן בטילין אלא משום שנותנין טעם ביותר וה"ה באינו מינו לדעת הרמ"א וש"ך וכמו שכתב האו"ה כלל כ"ה במינו בטל כו' אם כן במינו דהיינו ששוה בטעמא בעינן תמיד ק"א ובערלה וכ"ה ר"א ופעמים באינו מינו כו' ומשנה ראשונה דתנן כל המתבל והמדמע ומחמץ אסור יפרש מחמץ לעולם אסור במינו ומתבל עד ק"א או באינו מינו יפרש כולה מתני' דאסורין באלף ומדמע ר"ל מחמץ ומתבל בתרומה היינו מדמע ומתני' שני' דקתני במה אמרו לאו אמתני' קמייתא קאי וכדכתיבנא:

הן אמת שהר"מ ז"ל בפט"ו מהל' מ"א הי"ו כת' וכן קדירה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה וכ"ה אם יש בתבלין כדי לתבל הקדירה אלו היתה תפילה כו' עכ"ל הרי בהדיא אף שנפלו שלא בכוונה ואפ"ה כתב אילו היתה קדירה תפילה משמע ודאי דקדירה היתה אינו מינו של התבלין שהרי כ' כן אילו היתה תפילה ולעיל בראש הפר' כ' ממין החולין וכמ"ש הרלב"ח בתשובה והביאו הפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ו דאינו מוצא אם לא שיהיו קדירה של בצלים כו' וזה יקש' למ"ש דיש חילוק בין מתכוין לתבל קדירתו או לאו שהרי כתב שנפלו תבלין ואף שלא במינו הדין כן וכמ"ש כאן דאוסר עד אלף והנה גם על הפר"ח יש להקשות דלמה הביא ממרחק לחמו להקשות מההיא דתרומות תפוח שחימץ דהוה אינו מינו ואמאי לא הביא ראיה מכאן