ראש יוסף על חולין חלק ב סד

שמיה וכמו שהאריכו הש"ך ופר"ח ומה שלמעלה ממנו אזלינן בתר שמיה ולא בתר טעמא וכרבא בע"ז בפ"ב דחמר' חדת' בעינבי דקיי"ל דאזלי' בתר שמי' ולא בתר טעמ':

ושיטת רש"י ז"ל דק"א דתרומה וחברי' אף בא"מ בעינן ק"א וכי יש חילוק בהסירו גוף הדבר ממנו ולא נשאר בו אלא טעמא בעלמא לפי' התו' ד"ה אין בהן אליבא דרש"י ואני כתבתי למעלה גבי אמר רבא מריש הוה קשי' לי דאפשר דהכ' מיירי בלא הסירו מן התבשיל אלא שנימוח גוף הדבר לא בעינן ק"א דלא מיקרי ממשו בעין דכה"ג קרי ליה רש"י בע"ז ס"ז טעמו ולא ממשו שכת' חלב שנפל ונימוח יע"ש היטב ומש"ה ברישא שאור של חיטין דהוה דומה לטעמא בעלמא כיון שהאיסור אין בעין ולא דמי לחיטים בחיטים מש"ה מינו בעינן ואף שיש לומר דלא דמי לחלב מ"מ שאני שאור דלא נשתנה מכמות שהיה וה"ה יין של תרומה בשאר משקין אם נאמר דשייך בהן תרומה ועיין בעור ורוטב ק"ך ע"ב יע"ש וכיון שכן אה"נ דבעינן אף שלא במינן ק"א דהוה ממשו ממש דלא נשתנה מכמות שהיה משא"כ גריסין שנימוחו שפיר מיקרי להו טעמא לחוד ויש חילוק בין מינו לא"מ וכה"ג חילק הפר"ח בא"ח ריש סימן תמ"ב חלב שנימוח מיקרי טעמו ולא ממשו וחלב ובשר או שרה פתו ביין דלא נשתנה מכמות שהיה הוה ממשו בעין יע"ש היטב והכ' נמי דכותיה ומשום הכי שאור בעיסה של חיטין לא בטל ואף באינו מינו ועל כרחך רישא בהסירו משם השאור מיירי כו':

עוד אודיע לך שרש"י פסק כר' יהודא דמין במינו מ"ה לא בטל אף באלף ויליף מדם הפר ודם השעיר כדאמרינן מנחות כ"ג יע"ש אם הוא דוקא בבלול או ביבש או בטעמא לבד נמי אינו בטל ואם הוא באיסור תורה דוקא ולא באיסור דרבנן או אף באיסור דרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא:

דע כי הרשב"א ז"ל אהא דאמר אביי לא נצרכא אלא לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטל כ' דר"י מודה ביבש דכ"א עומד בפ"ע דבטל ולא פליג אלא בבלול דומיא דם הפר ושעיר והביא ראיה דתנן ר"י אומר מעלין המדומע בא' ומאה (והוא משנה במ' שבת ריש פרק נוטל קמ"א א' יע"ש) ועוד הביא ראי' מגיטין נ"ד ורמי דר"י אדר"י נתפצעו אגוזים כו' והא הכ' מ"ה ברובא בטל ואיירי במינו דבא"מ ניכר הוא ועוד דהורמת את מקדשו ממנו במינו כתיב עכ"ל הנה כתב בפי' דלר"י בלח לא בטל לא ביבש ועי' תו' דזבחים ד"ד ע"ב ד"ה ר"י אומר שכתבו כן בשם ר"ת כה"ג ומנחות כ"ב ב' ד"ה מכאן שהאריכו בזה יע"ש ולדברי רש"י בשמעתין כאן דתרומה אף בא"מ בעינן ק"א א"כ מהא דם הפר י"ל ה"ה ביבש ומהא דר"פ נוטל אין ראי' דאיירי בא"מ דמודה ר"י בהכי וההוא דאגוזי פרך מיירי ג"כ בא"מ ואי דניכר הוא י"ל דמיירי שנפל לדבר ששוה במראה וטעמא ולא בשמיה ולא מינכר ומש"ה כי נתפצעו בטילין וכי לא נתפצעו אין בטילין דהוה מז' דברים החשובים השנויין בכמה מקומות ומהן בתרומה וערלה ומס' ביצה ועיין באו"ה כלל כ"ה דין י"ז דברי' החשובים דוקא במינו אין בטילין ועיין בי"ד סימן ק"י בכ"מ וד"מ ואחרונים וההיא דרשא דספרי דה"ט אינו אלא אסמכתא בעלמא כמבואר בכ"מ ועיין בתי"ט בערלה ועיין מ"ש לקמן:

ומה שיש להסתפק אי ר"י דוקא בממשו של איסור סובר דבמינו לא בטל ולא בטעמא הנה בשמע' מזרוע בשילה מוכח דאף בטעמא בטל לר"י וכן כתב הרשב"א ז"ל דע"כ מה שנפרך מן הזרוע ונתערב עם האיל הוה יבש ביבש ובטל גם לר"י אלא רוטבו של זרוע הנפלט ממנו נתער' עם האיל כו' ומשום דאביי לשיטתיה דאזיל בתר טעמא בע"ז הוה מין במינו יע"ש שכן העלה הרשב"א (ולפ"ז רבא דאמר בתר שמיה אזלינן ליכא למימר הכי לר"י זהו היתר מכלל איסור דאי מה שנפרך מן הזרוע הוה יבש ביבש ואי רוטב האיל הוה א"מ לכך הוצרך לומר תי' אחר) אמנם לשיטת רש"י יש לנו לומר דלענין גוף הזרוע שנפרך ונתער' באיל דיבש ביבש לר"י לא בטל וכמ"ש והא דריש נוטל מיירי באינו מינו ומיהו לפי מה שאכתוב לקמן ק' א' אהא דפריך לא נתנה טעם נמי יבואר שם דלר"י בטעמא נמי לא בטל. והספק השלישי אי סובר ר"י דוקא באיסור תורה לא בטיל נראה דלר"י אף באיסור דרבנן במינו לא בטל כיון דלדידן באיסורי דרבנן בעינן ששים דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ה"ה לר"י במינו במשהו ולפ"ז י"ל הא דכתב הטור בהל' סי' תמ"ז דחמץ שעבר בפסח אם נתערב צריך ששים וכן פסק המחבר בש"ע שם והקשו עליו דא"כ מאי פריך והא אמר רבא קנסא קניס ומאי קושיא וכי עדיף מאיסורי תורה י"ל דהטור סובר כמ"ש רש"י בפכ"ה דודאי רבא דאמר הלכתא במינו משהו כרב הלכתא כן ואם כן קשיא שלא בזמנו אמאי בטל כיון דמינו במשהו ומשני דקנסא קניס ולא קניס כו' אבל ששים בעינן ומיהו באיסור דרבנן במשהו ואעפ"כ פסק הטור בצ"ח דמין במינו בטל משום דריב"ל ושאר אמוראים סוברים כן ועיין מ"ש לקמן בהא דאוקי רב אמורא עליה יע"ש:

וכיון שביררנו דיני ביטול האיסורין באיכותם ומהותם קצת בעזה"י מעתה אתחיל בפירוש המשנה השנויה בפרק ד' דערלה משנה וז"ח יע"ש ואעתיק הנה אשר צריכין וזו צורתן:

א' כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור כו' ב' ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין ומינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לעיסת חטים ויש כדי לחמץ בין שיש בק"א ובין שאין לעלות ק"א אסור אין בהן ק"א בין שיש בהן כדי לחמץ ובין שאין בהם כדי לחמץ אסור:

ג' להקל ולהחמיר באינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ"ט בין שיש א' ומאה או אין א' ומאה אסור אין בנ"ט בין שיש א' ומאה או לאו מותר העתקתיו למען ירוץ הקורא בו:

והנה בפירש"י בשמעתין ד"ה למה אמרו כו' וכפי מה שהבין התי"ט שם בערלה כמש"א לקמן הכי פירוש' דאמרו במשנ' המחמץ ומתבל ומדמע ר"ל במב"מ הולכין להחמיר הרצון בזה דתבלין ושאו' אינן אוסרין אלא במינן ולא שלא במי' כדעת הר"מ ז"ל כפי הנר' מדבריו בפי' המשניות שם וכפי מ"ש התי"ט שם מ"ז יע"ש ואומ' כל המחמץ ומתבל ומדמע חולין בתרומה מין במינו וה"ה ערלה וכ"ה דנתערב מין במינו הולכין תמיד להחמיר וזהו דקתני אסור שם דמתבל ומחמץ בדינם דאפילו באלף לא בטל ומדמע ר"ל עירוב מין במינו בלא מתבל ומחמץ ונקרא בתרומה מדמע וה"ה בערלה וכ"ה כה"ג שנתערבו בבישל אסור אם לא בק"א. וזה ששאל במשנה ב' ולמה אמרו כלומר באיזה ענין אמרו דהולכין תמיד להחמיר ובעי' תרתי למעליותא במחמץ ק"א בתרומה ור"א בערלה ואין בהן כדי לחמץ במינו אמרו כן אבל שלא במינו פעמים להקל ופעמים להחמיר ומפרש מין ומינו להחמיר במחמץ כו' דתרתי בעי' אין כדי לחמץ וק"א וסיפא מין בא"מ אסברה בגריסין לתוך עדשים וה"ה שאור של חטין לתוך שעורים כמ"ש התי"ט דלא אמרו מחמץ אלא במינו ולא בא"מ והרצון בזה דנאמר באינו מינו לא שייך מחמץ דאף שיש קצת טעם מה שנתנו השאור והתבלין מ"מ טעם קלישתא לא אסרה תורה ומש"ה לא גזרו חכמים אלא במינו ולא בא"מ או דפעולת שאור ניכר כמ"ש הר"מ בפי' המשנה ולא גזרו אלא במינו כו' אלא משום דלא שכיח שאור חטין בשעורין מש"ה אסברה בעדשין ועי' בתי"ט ולפי' הר"מ ז"ל כפי מה שהבין התי"ט הכי פירושא כל המחמץ והמתבל שהוא מדומע בתרומה ר"ל שהחמיץ עיסה של חטין בשאור חטין או מתבל קדירו' חולין בתבלין דתרומ' ומשכחת מין במינו כגון קדירה בצלים או שומן ונפל לתוכו שומין ובצלים כמ"ש הפר"ח בסי' צ"ח ס"ק כ"ו בשם רלב"ח בשו"ת קי"ג יע"ש וה"ה ערלה וכ"ה הדין כן דאוסר במשמע אם יש כדי לחמץ וע"ז שאל במ"ג ומה אמרו שהולכין תמיד להחמיר ואוסר בכ"ש במינו אמרו כן ומפרש תרתי בעינן אין כדי לחמץ וק"א וי"ו והמדמע מפרשו שהוא מדמע בתרומה וירצה בזה במה אמרו מחמץ ומתבל בערלה והמדמע בתרומה כה"ג דנקרא דימוע כענין שנא' מלאתך ודמעך כו' והשי' ע"ז בדמיון שאור כו' בתרומה וה"ה בערלה וכ"ה ובסיפא נקיט גריסין לתוך עדשים משום דלא שכיחי ליתן שאור חיטין בשעורי' כמ"ש התי"ט מש"ה אסברה לה בגריסין ולפ"ז ה"ק דמין ומינו תמיד להחמיר ואינו מינו פעמים להחמיר ופעמים להקל ר"ל במינו במחמץ אם יש כדי לחמץ אסור באלף דתרתי בעינן אין כדי לחמץ וק"א ואילו באינו מינו שאור של חיטין בשעורים פעמים מצינו שאוסר באלף אם יש טעם נרגש ממש וזהו חומרא כמין במינו אבל אין טעם נרגש בו ממש שרי אף שיש כדי לחמץ שרי ולא בעינן ג"כ ק"א ומיהו זאת לא תמצא שיהא א"מ חמור ממינו דלא משכחת ליה דאם אין כדי לחמץ אלא שנרגש הטעם ביותר מק"א כה"ג במינו נמי אסור מדרבנן דכל הנך דמתני' לא הוה אלא מדרבנן וכדכתיבנא לעיל באורך דגזרינן אטו אינו מינו דמה"ט בעינן ששים במינו אטו א"מ כמבואר בפוסקים וברא"ש גבי אמור רבנן בס' ואי דאינו נרגש הטעם אף על פי כן במינו אסור אי יש כדי לחמץ ואי אין כדי לחמץ ק"א מה שאין כן באינו מינו וכן לפירוש רש"י ז"ל דמפרש מדמע חולין ותרו' ולא מחמץ ומתבל הכין הוא דמינו תמיד להחמיר ואינו מינו פעמים שיש חומרא כמו מינו ופעמים קל ממינו וזה כשיש נותן טעם הוא חמור כמינו ואם נפסק הטעם בק"א שרי ואם לא נפסק הטעם בק"א אף במינו אסור דגזרינן אטו אינו מינו ולא אמרו במינו בששים אלא רוב דברי' שאין נותנין ביותר מששים אף בא"מ משא"כ בדבר ידוע שנותן טעם בא"מ יותר מששים אף במינו גזרינן אטו אינו מינו כמ"ש בסמוך ודע עוד שמ"ש לשיטת רש"י ז"ל באינו מינו אינו