ראש יוסף על חולין חלק ב סג

שהביאו הפוסקים בשם הראב"ד הביאו הב"י בסימן ק"ט יע"ש היטב והנה יש לנו לומר שיטה אחרת בזה והוא דרבא אמר אמור רבנן בטעמא ואמור בקפילא ואמור בששים מן התורה הוא דומיא דאינו מינו דהוה מ"ה דטעם כעיקר מ"ה ויש לומר דאה"נ דרבא סבירא ליה כר' יהודא דיליף מדם הפר דאין מבטלין זא"ז ולא סבירא ליה כרבנן עולין שאני כו' וא"כ גמרינן מזרוע בשילה בהדי איל מבשל ליה והיאך נאכל לזרים אלא ש"מ דביש ששים שרי כקושית הרשב"א ז"ל בזרוע בשילה ותי' לקולא לא גמרינן יש לומר דרבא ל"ל דלאו חידוש הוא וזה היתר כשיטתי' ל נצרכה לטעם כעיקר כמ"ש תוס' ד"ה רבא דלאו דווקא קדשים הזה חולין ומיהו זה לא יתכן דאכתי הוה חידוש דפעמים לא הוה ששים כמ"ש התו' לשם אלא נאמר כרבינא דמקום החתך שרי הכא וה"ה בכל איסורין חוץ מעובר שהוציא ידו וא"כ זרוע לאו חידוש הוא דמ"ה מבטלין איסור לכתחלה ולמ"ה אוקמי' רבינא במקום חתך וילפינן, שפיר מין במינן דלבטלי' בששים כזרוע בשילה ורבינא מש"ה לא ניחא ליה בהך דלעיל דא"כ ליגמר מיני' ולית ליה חידושא וכדכתיבנא ורבינא בתרא הוא והלכה כוותי' כו' ובי"ד סימן ק"ט אאריך ומיהו מדרבנן קיי"ל דבמינו ששים:

גמרא והתנן למה אמרו כל המחמץ והמדמע והמתבל להקל ולהחמיר כו' קודם בואי לבאר זאת הסוגיא אקדים לך עיקר א והוא דכל איסורין שבתורה רובם בס"א ויש מהם בששים ויש מהם בס"ב ויש מהם בק"א ובר"א ויש מהם אף באלף לא בטל כיצד כל איסורין מדרבנן בנ"ט של היתר לשיטת הר"מ בפט"ו מהל' מ"א וראייתו מכחל אבל אנן קיי"ל דוקא כחל שכולו היתר וכפירש"י בההיא דכחל מן המנין ומיהו בחתיכה שנתבשלה בלא מליחה דצריך ששים נגד כל החתיכה דעת הפר"ח דמצטרפת החתיכה עצמה שכולה היתר ובי"ד אכתוב בזה בסי' ס"ט בעזה"י ושאר איסורין בששים של היתר וביצה בס"א של היתר והוא ביש בה אפרוח דהוה בריה ולדעת הש"ך בסימן פ"ו אף בכל ביצה בנקובה או קלופה ולפ"ז כל דבר שהוא בריה צריך ס"ב של היתר לבטל פליטתה לדעת הר"מ ז"ל בפט"ו בהל' מ"א דטעמא דביצה דהוסיפו בשיעורא משום בריה וזה חידוש הוא בעיני דא"כ אמאי הוזכר ביצה ולא שאר דברים שהם בריה דצריך ס"א של, היתר ואפשר דביצה איצטריך ליה אי לדעת הש"ך דביצה מיקרי בריה ואי ביש בה אפרוח נמי דל"ת כ"ז שלא יצא לאויר העולם אינו אסור אלא מדרבנן כשיטת הרשב"א בת"ה ובחולין בא"ט ועיין בר"ן פא"ט לכך אשמעינן דהוה בריה. ויש מהן בק' של היתר תרומה דק"א עם דידה ויש בר' ערלה וכ"ש דצריכין מאתים לבטל ויש מהן באלף לא בטל כמו בריה וחה"ל ודברים העשוים לטעמים ודשיל"מ וכדומה ויין נסך וחמב"פ ובעל חיים וז' דברים השנוין במשנה פ"ג דערלה הביאם הר"מ בהל' מ"א פט"ו וה"ה לדידן דבר שבמנין ועיין ביורה דעה סי' ק"י:

והנה בשיעורין שהם עד ששים אין חילוק במינו או שלא במינו בלק דבעינן ששים אלא דבא"מ הוה מ"ה לדידן דטעם כעיקר מ"ה ומינו חד בתרי בטל מ"ה וביבש יש חילוק במינו אפי' מדרבנן א"צ ששים דא"נ יבשלם לא הוה אלא איסור דרבנן ובאינו מינו צריך ששים דלמא יבשלם ויתן טעם חוץ דעת רש"י והראב"ד וקצת פוסקים במינו ביבש צריך ששים ושכן דעת הר"מ בפט"ו מהל' אלו ועיין בכסף משנה בהלכה כ' יע"ש היטב ובאיסורין דפליטתן בס"א של היתר ג"כ אין חילוק בין מינו לאינו מינו כמו בריה ולדעת הרא"ש דטעמא דביצה דבעינן ס"א מפני שיש גדולים וקטנים לא שייך האי דינא אלא במינו ולא באינו מינו ועיין סי' ס"ו וצ"ו יע"ש והדברים האסורין למעלה מס"א של היתר כולן אינן מ"ה אלא מדבריהם כמבואר בר"מ ז"ל פט"ו וט"ז וי"ז מהל' מ"א זה מוסכם, מכל הפוסקים וגם בדבר דמתבל ומחמץ ולטעמיה עביד דאוסר עד אלף זה משום דנרגש טעמו ר"ל במ"ה אסור דטעם כעיקר מ"ה ומיהו מחמץ דאוסר עד אלף אף אם אינו נ"ט משום דפעולת השאור ניכר בו הוא מדרבנן ועיין בר"מ פ"ב דערלה יע"ש וכמ"ש בעל פר"ח בי"ד סי' צ"ח יע"ש ודאי נראה דהוה מדרבנן ואפשר דמ"מ הוה מ"ה כיון דניכר הוא לא שייך ביטול כמו טעם כעיקר דנרגש לא שייך ביטול אבל ק"א ור"א ובריה כולן הם מדרבנן לבד מחמץ ומתבל ולטעמים כמו מלח ועיין פר"ח סימן צ"ח וסימן ק' ס"ק ג' יע"ש דהם אפשר מ"ה דלא כמשמע מתוספות ב"מ ו' א' ד"ה קפץ דבריה לא בטל מן התורה יע"ש וכ"כ מהרי"ל בתשובה סי' ע"ו יע"ש דליתא. אלא מדרבנן הוה. ומיהו במתבל וכן דבר דלטעמי' עביד דלא בטיל כ' הפר"ח בסי' ק' משמע דמתבל דלא בטל לא הוה אלא מדרבנן דטעם חשוב הוה טעם וטעם קלישתא לא חשוב טעם ובסימן צ"ח נראה כמסתפק בדבר ומחמץ אי אמרינן דפעולתו ניכר אפשר דהוה מ"ה ובי"ד אבאר ושם בסימן צ"ח בט"ז וש"ך ס"ק כ"ט דהיינו מדרבנן וצ"ל דטעם קלישתא לאו טעם הוא ומש"ה סיים האו"ה כלל כ"ה דמותר לסמוך אעכו"ם מסל"ת כה"ג ר"ל ביותר מס' כיון דאיסור דרבנן ולפ"ז באיסור דרבנן היה לנו לסמוך אטעימת עכו"ם בזמן הזה דומיא דמתבל וטעמי' דסמכינן בזה ומ"ש הבלח"י דפר"ח חולק על או"ה ליתא נהי בסי', צ"ח ס"ק ז' ספוקי מספקא ליה ובס"ק כ"ה כ' אי משום הא לא איריא כו' אבל בסי' ק' בס"ק ב' כתב בפשיטות דאין כדאי בזה לאסור מ"ה דתבלין הם ודאי דברים דעבידי לטעמיה וכמ"ש האו"ה כלל כ"ה דין ו' דבר הנעשה לטעם כיצד כ"ד חריף דעביד לטעם כגון מלח ותבלין עכ"ל יע"ש ומש"ה אי איכא ספיקא אי נפל לשם תבלין ואף אי נפל יש יותר מששים הוה ליה תו ספק דרבנן ולהקל ובי"ד אבאר מזה באורך בעזה"י ואין עת האסף פה:

העיקר הב' דכל האסורין שהן עד ששים אין חילוק בין במינם ובין שלא במינם כמ"ש לעיל בעיקר הא' אבל האיסורין שהן למעלה משיעור ס"ב נראה מדברי הר"מ ז"ל בפי' המשנה דערלה פ"ב מו"ז דאינם אסורים אלא במינם ולא שלא במינם אלא דינם כשאר איסורין דבטילין בששים שהרי כתב במשנה ו' לפי שאמר כו' לא יהיה אלא במינו ומשנה ז' סיים ובתנאי שלא יהא מחמץ או מתבל אבל באינו מינו לא יחוש בו אלא לנתינת טעם בלבד הרי דמשמע דקאי נמי אמחמץ ומתבל וכן מה שכלל לבסוף ולא ישתבש עליך העיקר הזה בשום פנים ככל איסורין שבתורה באינו מינו בנ"ט עכ"ל משמע אף מתבל ומחמץ הדין כן ומה שתמה בזה הפר"ח בסי' צ"ח יש ליישב דודאי הא ודאי דמחמץ ותבלין דלטעמיה עביד דלא בטל הוא מדרבנן כמ"ש האו"ה הביאו הש"ך בסי' צ"ח וכנראה שגם הפר"ח הפכים עמו בסי' ק' כמ"ש לעיל וכיון שכן נאמר דמחמץ דפעולתו ניכרת בעיסה או שנ"ט וה"ה תבלין מ"מ טעם קלישתא הוא ולא אסור מ"ה אלא מדרבנן ולא החמירו בו אלא במינו דא' מחזיק חבירו ולא בא"מ וה"ה בריה וחה"ל נאמר, דלא גזרו כ"א במינן ולא שלא במינן כיון דר' יהודא ש אין במינו לא בטיל והיינו דא' מחזק חבירו ולא מבטל ליה וכמ"ש הר"ן בנדרים פ' הנודר ונהי דאנן לא קיי"ל כר"י בהא מ"מ הא דגזרו בנדרים שאין בטילין דוקא במינו דא' מחזק חבירו ולא בא"מ וההיא דתבלין צ"ל ג"כ במינו כמו שביאר שם פר"ח בסימן צ"ח ומ"מ לדינא העלה הפר"ח דמחמץ ומתבל ולטעמי' אף בא"מ אסור והדין עמו ומ"ש הר"מ בסוף ה' תרומות תפוח שריסקו וחמצו עיסה של תרומה כו' ומיהו משמע ודאי במינו אוסר בכ"ש נמי אף שאין הטעם ניכר כלל ואם נאמר דפעולתו ניכר כמשמע מדברי הר"מ בפ"ב דערלה א"ש דמה לי במינו או באינו מינו ואם נאמר דיהיב טעמא אפילו הכי אסור לא מיבעיא אם באינו מינו מן התורה אסור ולא הוה טעם קלישתא גזרינן מינו אטו אינו מינו דכל האיסורין דגזרינן במינו בלח בששים אטו שאינו מינו אלא אפילו נאמר דבאינו מינו גופא מדרבנן ביותר מששים וכמו שכתבתי לעיל אפילו הכי אפשר דאסור במינו וכבר כתבנו בחדושי' לי"ד כה"ג באיסור דרבנן בלח במינו אי צריך ששים דליכא גזירה אטו שא"מ או לא ועי' ש"ך סי' ק"ט על מ"ש הג"ה ואין חילוק בין איסור תורה לרבנן ועוד דפעולתו ניכרת ולא שייך ביטול כה"ג וכן כתב הר"מ ז"ל ספט"ז מהל' מ"א דמחמץ ומתבל אוסר במינו ונהי דנימא לרבותא כתב כן מ"מ שמעינן בהדיא דמינו אוסר בכ"ש ולפ"ז קשה אמאי דפסק רמ"א בסי' צ"ח בהג"ה דמתבל ומחמץ דוקא באינו מינו ולא במינו ומשמע נמי דאף דאין שוה לא בשמי' ולא בטעמא דאינו בטל דא"כ אמאי נקיט הר"מ בפט"ז מהלכות אלו מתבל ומחמץ. מין במינו דוקא ואי לרבותא כתב כן ומאי רבותא והא ע"כ איירי שאין שוה בטעמא ואפשר דמ"מ הוה רבותא לפי שיטת הרב בהג"ה סי' צ"ח דאזלינן בתר שמיה ולא בתר טעמא וכתב רבותא אף מין במינו שוה בשמי' דמ"ה חד בתרי בטל אפ"ה מדרבנן בעינן ששים ומכ"ש באינו מינו ומיהו לפי מה שהעליתי לעיל דהרב מודה בכה"ג דאינו שוה בטעמא מ"מ בעינן ששים אלא דסובר ג"כ היכא דשוה בטעמא ולא בשמיה בעינן ששים מ"ה כמו שהארכנו לעיל א"כ לא יתכן זה אמאי נקיט דוקא במינו:

עוד אבאר לך כל שהוא למעלה מס"ב ויש בהם שיעור כמו ק"א ור"א זה דוקא במינו וזה מוסכם מפי' הר"מ והתו' ורשב"א וריטב"א ורבים מראשונים וה"ה דשיל"מ ודאי הדין כן וכמ"ש הר"מ בפי"ז מהלכות אלו יע"ש ודין חה"ל ובריה ודבר חשוב שהן ז' דברים הנה או"ה כלל כ"ה נראה דוקא במינם ולא שלא במינם אבל הש"ך והפר"ח אחריו הסכימו עם רמ"א בהג"ה סי' ק"י וקי"א יע"ש וכבר נתבאר לך דכ"ש עד ס"ב אזלינן בתר טעמא ולא בתר