ראש יוסף על חולין חלק ב סב

דברוב פעמים הוה ששים אסמכוה אקרא דבעי ששים אף במינו ובא"מ כבר כתבו התו' דקבלה בידם דעד ששים פוסק הטעם יע"ש בד"ה לחומרא גמרינן מינה יע"ש: ויתר דברי התוספות דכאן ודע"ז ס"ז ע"ב ודברי רש"י הלא המה כתובים בפרי חדש א"ח סימן תמ"ב וכבר קבעתי פלפול עצום בפריי פרי מגדים ביורה דעה סי' צ"ח באורך בעזה"י

(דף צט ע"א) בפירש"י ד"ה לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור הוציא עובר ידו וכגון אבר המדולדל עד כאן לשונו מה שכתב עובר שהוציא ידו מקום חתך אסור הכי איתא בהמקשה ס"ח ע"ב אלא דקשיא דהתם לאו משום דכל היכא שהאבר אסור מקום חתך אסור דהא בהחזרה קודם שחיטה אבר אסור ומקום חתך מותר לרב יהודה אמר רב דהלכתא כוותיה אלמא חזינן היכא שאבר אסור מקום חתך מותר וכי לא החזירה אסור דלאו בהמה בבהמה הוה אלא עומד על שפת בית הרחם כמ"ש רש"י שם ד"ה לעולם יע"ש וא"כ מאי זהו היתר הבא מכלל כו' וליכא למימר דרבינא דהכא כר"י דהתם סבירא ליה דאם החזירה אבר עצמו שרי ולא החזירה אבר אסור ומקום חתך נמי דאה"נ דלא בהמה בבהמה הוא כמ"ש רש"י לרב ה"א לר"י דמאי שנא גם מ"ש ואבר המדולדל דאסור כדאמרינן בהמקשה אמת דאמרינן התם ע"ד א' דאבר ובשר המדולדל אסור ופסקו הפוסקים דמקום חתך אסור וע' ברשב"א א"ט נ"ו ועי' בסימן ס"ב יע"ש אלא דקשיא דהתם אין בו מצוה אלא מצות פירש מדרבנן ומאי ראי' מייתי לכאן דהוה מ"ה ואפשר דקאמר התם אסור משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תיקון וכפי' הר"מ שם דמ"ה אסור אבר המדולדל אבל רש"י פי' שם דמדרבנן ועי' בהל' מ"א פ"ה:

ובתו' ד"ה גלי רחמנא גבי חטאתכם ואף שיש חצי זית בעין משמנונית הזרוע על חתיכת האיל שחוץ לרוטב עכ"ל מ"ש דשמנונית הוא בעין הכי הוא דהיתר מצטרף לאיסור כשהוא בעין וניכר וטעם כעיקר הוא שנבלע בו ונתן בו טעם ועי' בתו' אלו עוברין גבי זעירי אמר שאור בל תקטירו ובפ' ג' מינין יע"ש אבל מ"ש על חתיכ' האיל שחוץ לרוטב לא ידעתי לפרשו כיון דמדין היתר מצטרף לאיסור קאתינן עליה שהוא שמנונית בעין מה איכפת לן אם הוא בתוך הרוטב או לאו דבעין אינו בטל ולא שייך ביה דרוטב מבלבל בכולו דבעין הוא ואין לומר דדרך הוא כשהוא בתוך הרוטב נמס השומן ואינו בעין דאמאי לא דהוא בעין תוך הרוטב ג"כ עוד קשיא לי דלמה למימר זהו היתר מכלל איסור להיתר מצטרף לאיסור ואמאי לא לחצי שיעור גופא דקיי"ל כר"י, דחצי שיעור אסור מ"ה והכא התיר הכתוב אף שיש חצי זית שומן בעין דלא בטל כיון דניכר הוא לא שייך ביטול וזהו חידושא עוד קשיא לי ק דבכל ענין התיר הכתוב נימא דהתיר אף בשיש זית שלם שומן על האיל ואפשר בכהאי גוונא לא התיר דשיעור שלם הוא אבל שאר קושיות צ"ע:

ובד"ה לא נצרכא אלא למקום חתך כגון הוציא עובר ידו לחוץ כו' דהא לא אשכחן בזרוע בשילה יותר עכ"ל התוס' לא נקטו בדבריהם אלא עובר שהוציא ידו דמשמע זהו היתר מכלל איסור מ"ה קאמר ואבר המדולדל מדרבנן הוא דאסור וכ"ש מקום חתך שלו ועוד דאין ראיה דתוס' סבירא להו באבר המדולדל א"צ להסיר מקום החתך ועי' בסימן נ"ה וס"ב ובאחרונים יע"ש ולהכי נקטו עובר כו' רבינא אפשר כר' יוחנן בהמקשה סבירא ליה בהחזירו אבר עצמו מותר ולא החזירו אבר אסור וה"ה מקום חתך ולאו מטעמיה דרש"י שם דלאו בהמה בבהמה הוא אלא משום קרא דפרסה החזיר אכל ופרסות החזיר אכול עיין בהמקשה וחד למקום חתך וחד למשרי אבר גופא דאי לא היה כתיב אלא חדא הייתי מוקים לי' למקום חתך ואבר עצמו אסור והשתא דכתיבי תרי קראי אמרינן חדא לדיוקא אתי פרסה החזיר אכול מקום חתך ואי לא החזיר אף מקום חתך אסור ומש"ה אמרינן זהו היתר מכלל איסור זה כוונת התו' באמרם מדאיצטריך קרא כו' ולר"י דאי לרב הא מצינו אבר אסור ומקום חתך שרי בהחזיר את ידו וע"כ טעמ' דלאו בהמה בבהמ' קרינן משא"כ לר' יוחנן ומה שכתבו התוס' דלא מצינו קרא בזרוע בשילה יותר משאר קדשים ראיתי בתורת חיים שכתב דכל מדות חכמים מצומצמין הם ואי מקום חתך אסור ליכא ס' נגד הזרוע ואמאי איל שרי עכ"ל לא ידענא והא בזרוע בשילה מן התורה חד בתרי בטיל דמין במינו הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דרבנן שיעורו בששים משום דאשכחן בזרוע דהוה ששים כמ"ש התו' ד"ה מ"ד בששים ובד"ה לחומרא ודוחק ומר דמדרבנן אמר זהו היתר מכלל איסור דבשאר איסורין החמירו חכמים במקום חתך וכאן לא החמירו דא"א להחמיר דלא יהא ששים ומצוה מ"ה לבשלה עם האיל חדא דזהו היתר משמי' מ"ה האמר ומהכ' הוכיח הראב"ד ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה יעוין שם ועוד דבהדיא כתב הת"ח דאי לאו מקום חתך דזרוע בשילה שריא רחמנ' משמע דמן התורה הוה הדין לאסור מהך דעובר שהוציא ידו לחוץ וכמ"ש לפי' התו' ז"ל הן אמת שיש ליישב דבריו כמו שאבאר ונאמר דהא דשיערו חכמים דיש באיל ששים או מאה למר נגד הזרוע היינו עם הרוטב שמבשלין בו האיל דהיינו מים בשיעור הראוי לאיל המבשלין בו ואל תתמה על זה שהרי הרב אומר כן בחדושי הרשב"א ז"ל וז"ל עלה דהך דאמרינן מ"ס בהדי עצמות ותמיהא לי הא מיניה גמרינן אמאי לא בעינן טפי דהא מיא בקדירה דמבשל לי' ושמא יש לומר דהא דאמרינן בששים או בק' היינו עם שיעור המים ועיין בריטב"א וכיון שכן וודאי זרוע עם המים הוה מין בא"מ ואי ס"ד דמקום החתך אסור מן האיל ליכא שיעור ששים מן המים כפי שיעור הראוי ליתן מים לבשל האיל והם היו יודעים זה וכמ"ש התו' והרשב"א ז"ל דכל מדות חכמים מצומצמין המה כמה שכתב התורת חיים יע"ש:

ודע שזה שכתבנו דע"כ מקום החתך שרי דאל"ה היאך שרי המים שמבשלים בה זרוע דליכא, ששים נגד הזרוע והוה מין ואינו מינו דבעי מ"ה ס' דיהיב טעמא מסתמא עד ששים במחלוקת שנויה דבר זה שהרי הרשב"א ז"ל בכה"ג חשיב ליה איסור דרבנן במין ומינו וד"א שכת' בתורת הבית הארוך ק"ב והביאו הטור והש"ע בסימן צ"ח ס"ב דאם נשפך כה"ג אזלינן לקולא דאמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואף להתיר שאינו מינו אמר וכן כתב הפר"ח דלא כש"ך דע"כ לא התיר הרשב"א אלא מינו יע"ש וא"כ ליכא למימר הכי דאימא מקום החתך אסור והא דשרי המים שמתבשלין האיל יש לומר דוודאי רוב איכא מן האיל לן מקום החתך נגד הזרוע וסלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו אבל יש מי שחולק שם וכן הסכים הש"ך והפר"ח א"כ א"ש דמדלא אסר רחמנא הרוטב ש"מ מקום חתך שרי ויש שיעור ששים עם המים ליתן כפי השיעור בקדירה הראוי להתבשל בו את האיל וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו הבאתיו לעיל בסמוך יע"ש באורך:

והנה לפ"ז יש לנו לומר הא דאמרינן ושניהם למדוה מזרוע בשילה היינו דחזינן שמבשל זרוע עם האיל ומים והזרוע נותן טעם במים ולא אמרינן דאסור לזרים דהוה א"מ אלא ש"מ ששים או מאה למר ודרשא גמורה היא לא אסמכתא כמ"ש התו' ד"ה מ"ד כו' גם מה שפירש"י ד"ה דמדאוריית' כלומר כו' אי לאו דגמרינן מזרוע בשילה א"ש כפשוטו דמהכי יליף דמין בא"מ בטעמא שרינן כי איכא ששים ומאה למר ומיהו מהכא ילפינן נמי טעם כעיקר מדכתיב מן האיל משמע כשהוא שלם ולא שיבשל הזרוע עם מקצת האיל דאז נאסר המים דהוה א"מ דאורייתא וכיון דמכאן ילפינן טעם כעיקר אית למימר דבששים או מאה סגי ולא שייך לאקשויי חידוש הוא דהא לא שמעינן טעם כעיקר אלא מכאן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ואביי דאמר בכ"ה טעמו ולא ממשו דאורייתא מב"ח גמרינן למה דאקשי' ליה רבא הדר ביה ועיקר ילפותא מכאן דלא הדר ביה לגמרי וטעם כעיקר מ"ה וכבר כתבנו מזה לעיל יע"ש והא דאמר זה והיתר מכלל איסור לר"י דמין במינו לא בטיל כו' והכ' בטל אף אם נאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כמו שאמר רבא לקמן ק' א' הכא לית במים לחודייהו לבטל הזרוע אלא עם האיל תו הוה מין ומינו מהו חידושא וסבירא ליה לרש"י ז"ל דמין ומינו וד"א לא אמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו אלא כמ"ש האחרונים טעמא מיהא הוה באינו מינו ומש"ה בעינן דוקא שיהא האיל שלם דאי איכא ששים או מאה איל עם המים מש"ה מותרין המים שנתבשל בהן הזרוע וכדכתיבנא אבל התוס' סוברים כשיטת הרשב"א דסלק שאינו מינו ומינו רבה ומבטלו וא"כ כיון דטעם כעיקר מ"ה ן שיהיה מגיעולי עכו"ם או מזרוע בשילה קשה דהא מינו רבה עליו ומבטלו ובריבוי' לחוך סגי ולכך כתבו דקבלה בידם דעד ס' פוסק הטעם ואסמכוה אקרא במינו ששים ובאינו מיגו מכח קבלתם שרי:

עוד כתב הת"ח דהכא ליכא למילף מעובר שהוציא ידו דמקום חתך אסור דחדוש הוא ואיכא למפרך מה לזרוע בשילה שהותר לבטל איסור לכתחלה עכ"ל ואני אומר תינח לל"ק אבל לל"ב לת"ק דאין שלימה אלא שלא יבשלנו בחתיכה אבל בקדירה אחרת מבשל לה א"כ ליכא חידושא בזרוע בשילה יותר משאר איסורין ויקשה אמאי לא אמרינן דמקום חתך אסור ואין לומר דאה"נ דלא לישתמיט תנא ולומר דמקום חתך דזרוע בשילה אסור ומיהו יש לומר דת"ק כרב יהודה אמר רב נחמן סבירא ליה בהמקשה דאבר עצמו אסור בהחזירו ואפ"ה כי החזירו מקום חתך שרי וע"כ משום דאי לאו החזירו לאו בהמה בבהמה הוא וכמה שכתב רש"י ז"ל והבאתיו לעיל יע"ש ואם כן אתי שפיר הכל וכמה שכתבנו זאת תורת העולה מדברינו כמ"ש כאן איכא למימר וליישב מה