ראש יוסף על חולין חלק ב סא

ולא בשמי' י"ל מ"ה אסור דלא שרינן מין במינו ברובא אלא דשווין בשמי' דאחרי רבים בסנה' כתי' דכולן שוין ממש הא כל שאינו בשמי' שוה הוה א"מ ונאמר עוד דרוטב לגבי בשר הוה אינו מינו כמ"ש הרשב"א בשמעתין וא"כ ילפינן מזרוע בשילה דרוטב הנפלט מן הזרוע ונבלע באיל הוה א"מ ובטל בששים או מאה וילפינן מדכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשילה מן האיל ומלת מן האיל מיותר דאי לאשמעינן דבשיל בהדי איל לכתוב ולקח הזרוע מן השלמים אלא דבא לומר דבעינן שיהא הזרוע עם האיל בשלימות בזמן שנקרא איל דאז יש ששים או מאה למר משא"כ כשהוא מחותך דאז אין ששים נגד הזרוע אסור וכיון שכן ילפינן מיניה לשאר איסורין ג"כ היכא דאין שוין בשמיהו ומיניה ה"ה היכא דאין שווין בטעמא ילפינן מיניה כמ"ש או דמסתמא כל שאין שווין בטעמא אין שווין בשמיה ג"כ כמ"ש הש"ך בסי' ק"ט ס"ק ז' דכל שחלוקין בשמן כו' וה"ה אפשר איפכ' לזה כתב רש"י ז"ל מדאורייתא ברובא בטיל כלומר אי לאו מהא גמרינן הוה ליה לבטולי ברובא ועכשיו ילפינן מזרוע בשילה דבעינן ששים דוקא מדכתיב מן האיל משמע כשהוא שלם הוא דמותר דאיכא ששים ותו ליכא לאקשויי דחדוש הוא ואיך ילפינן מיניה קולא בעלמא דליהוי בטל בששים דהא אי לא ילפינן מכאן לא ידעינן דמין באינו מינו לא בטל מרוב וכיון דמכאן אנו למידין תו לית לן לאחמורי אלא במה שהחמירו תורה בכאן דבששים מיהא בטיל וזה ברור למבין אלא דקשיא דאביי הוא דאמר הכין ואיהו סבירא לי' בעבודה זרה דאזלינן בתר טעמיה ולא בתר שמא גבי חמרא חדתא ועינביה וכיון שכן הוה רוטב עם בשר מין במינו לדעתו ואיך ילפינן מיניה באינו מינו ועוד דמין במינו לר"י באלף לא בטל ולרבנן ברובא וצריך לומר דאביי מתרץ כן אליבא דריב"ל דיליף מזרוע בשילה וריב"ל סובר בתר שמיה אזלינן והוה רוטב עם בשר מין בא"מ ואביי אה"נ דלא סבירא ליה הא דאיהו בתר טעמא אזיל ועי' בחדושי הרשב"א בשמעתין ולקמן אבאר באורך הא דרוטב עם בשר ואין להקשות א"כ מה קאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטל קמ"ל דהכי בטל קמ"ל דהכי בטל מין במינו מה ניהו דהא רוטב עם בשר הוה מין בא"מ ורשב"א הקשה קושיא זו ותי' דאביי אזיל לשיטתיה דאזיל בתר טעמא לשיטת רש"י ע"כ אביי אליבא דריב"ל משני ואית ליה דאזלינן בין בתר שמיה ובין בתר טעמא דגילוי מלתא בעלמא הוה כיון דכל שחלוקין בשמן בעינן ששים מן איל נזיר דמשמע כשהוא שלם ואחרי רבים בשוין ממש ה"ה בחלוקין בטעמן נמי בעינן ששים ומהכא ילפינן או מסתמא כל שחלוקין בטעמן חלוקין בשמן כמ"ש לעיל א"כ מאי חידושא הכי דבטל והא הוה מין באינו מינו גם לר' יהודא ומאי זה היתר הבא מכלל איסור דאמר בברייתא י"ל לענין גוף האיל שמתער' חתיכות דקות מן הזרוע ונפרך דהו"ל מין במינו לזרים וזהו חידושא לר"י וכן צריך לומר לדברי הרשב"א ז"ל שם בחדושיו דרוצה לפרש נגד גוף האיל וע"כ כוונתו כמ"ש שנפרך קצת מן הזרוע בבישול ומותר אלא דהוקשה לו דהוה יבש ביבש ור' יהודה מודה ביבש דחד בב' בטיל דע"כ לא פליג ארבנן אלא בבלול כההיא דדם הפר כו' דהא ר' מאיר נמי סובר מעלין המדמע בא' ומאה במינו דאי בא"מ בששים סגי יע"ש היטב כל זה לשיטתיה אבל לשיטת רש"י לקמן צ"ט ע"א ד"ה אין בהן בנ"ט שפיר' בהדיא דמש"ה בטל בס' דליתא לאיסורא בעיני' הא איתא בעיני' לא בטל אף באינו מינו עד דאיכ' ק"א דהא גריסין לתוך עדשים א"מ ועיין תו' ד"ה אין בהן ונ"ט והרשב"א בשיטת התו' קיימי יע"ש ולפ"ז מצינו לומר לשיטת רש"י זהו היתר הבא מכלל איסור הוא מין במינו לר"י שנפרך מן הזרוע לחתיכות דקות ואף דיבש ביבש לא בטל באלף וההיא דתנן ר"י אומר מעלין המדמע בק"א בא"מ דבשאר איסורין בס' או ק' ובתרומה ק"א דאיתי' לאיסור' בעיניה וכמו גריסין דאיתי' בעיניה צריך ק"א כו' ומ"מ ילפינן מיניה מין בא"מ רוטב הזרוע עם האיל ולזה בעינן הזרוע מן האיל שיהא בשלימות שקרוי איל דאז יש ששים ולא כשחתך מקצת מן האיל דאסור לבשולי בהדי זרוע ולא אסמכת' הוא כמ"ש התו' ד"ה לחומרא אלא דרשא גמורה היא או יאמר דרש"י יסבור דמין במינו רוטב הזרוע עם רוטב האיל והרשב"א דחה זה דמשמע דקאי לגוף האיל דבטל בששים ורש"י יסבור כן לפי האמת דזהו היתר קאי לרוטב האיל שיש בו רוטב הזרוע וכגון שאין מים בקדירה כ"כ וכמ"ש הרשב"א (דאל"ה הוה ליה מין וא"מ וסלק את מינו כמי שאינו ועיין מ"ש לקמן בעזה"י) כן נראה ליישב ומי שלבו רחבה יתרץ בע"א והלע"ד כתבתי:

ובד"ה לא למעוטי שאר איסורין כו' וי"ל דזהו היתר משמע מכלל דבר האסור לאכילה עכ"ל ר"ל דקשיא לי' דלמא זהו חידושא דכאן מותר לבטל איסור לכתחלה ותי' דזה היתר משמע בדיעבד קאמר זהו היתר מכלל איסור דבשאר איסורין אפי' דיעבד אסור ופריך שפיר ועיין בחדושי הרשב"א וריטב"א שכתבו דאי מותר מן התורה לבטל האיסור וכאן חדושא דמצוה לבשל עם האיל ובשאר איסורין רשות אם כן הא דקאמר זהו היתר ע"כ לאשמעינן דבשאר איסורין אינו בטל דאי דכאן מצוה ובשאר איסורין רשות מאי אתי לאשמעינן בזה יע"ש משמע מכאן דתו' סברי דאסור לבטל איסור מ"ה:

ובתו' ד"ה מאן דאמר בס' כו' דהכא מין במינו עכ"ל ר"ל דלאו דרשה גמורה הוא לשיטתם דטעם כעיקר מ"ה דמ"מ הא כאן מין ומינו דודאי ברובא בטל או יאמר דלאו דרשא למילף מיניה טעם כעיקר בא"מ דליהוי דאורייתא והיינו מדכתיב הזרוע מן האיל וכמ"ש בפירש"י דהא בעינן ששים או מאה למר דהא הכי מין ומינו הוה והראשון נראה יותר בזה:

ובד"ה מאי חזית כו' אע"ג דלחומרא מקשינן עכ"ל ועיין ברשב"א שהקשה בשם הרמב"ן ז"ל דמנא לן לר"י דמין במינו באלף לא בטל דלמ' בששים בטל דהא דם הפר אין ששים נגד דם השעיר ותירץ אי ילפינן מזרוע בשילה הוה קולא יע"ש ולפ"ז לא קשה קושית התוספות דהא דפריך ליגמר מהאי פי' ליגמר מיהת בששים בטל כמו זרוע בשלה ודם הפר דליכא ששים וכן פירש הרשב"א וריטב"א ומשני חדוש הוא ועי' מ"ש לקמן צ"ט ע"א בהא דפריך ומאי חזית ליגמר מהך כו':

ובד"ה לחומרא גמרינן וא"ת תינח במינו בא"מ דהוה מ"ה דטעם כעקר מ"ה עכ"ל התו' ז"ל סברי דהא דאמר זהו לר"י דאמר דעלמא לא בטל והכא בטל מין במינו וריב"ל דיליף מין במינו דבטל לרבנן דהלכתא כוותיהו לשיטתם לעיל והוקשה להם דתני הא דאמר מדאורייתא ברובא בטל במינו בא"מ דטעם כעיקר מ"ה ממשרת בפסחים ומנלן למילף מזרוע בשילה דהוה בששים וע"ז תירץ דמה דאמר לחומרא גמרינן היינו במינו דאסמכוה מקרא מדרבנן בעינן ששים ובאינו מינו קים להו ביותר מששים לא יהיב טעמא וזה דלא כפי' רש"י בד"ה מדאורייתא וכמ"ש שם עוד תירצו דהא דאמרינן לחומרא ילפינן קאי נמי אאינו מינו דזימנין פוסק הטעם בפחות מששים ומדרבנן בעינן ששים ואסמכוה אקרא דזרוע בשילה דבמינו וכ"ש באינו מינו בעינן ששים דוקא וזה חומרא הוא ד"ה ולכאורה משמע מכאן דששים מיהא בעינן אף דלא יהיב טעמא וזה סותר למ"ש התוס' ע"א ד"ה כל דכי לא יהיב טעמ' לא בעינן ס' וצ"ל דאי טעמיה קפילא ואמר דלית טעמא לא בעינן ס' ואי ליכא בעינן ס' ואף בדבר שמסתמא פוסק ב"נ או ב"מ החמירו וזה חומרא:

גמ' רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשי' אסור והכי שרי עכ"ל הנה שיטת רש"י ז"ל דבקדשים אסור בכל שהוא מקרא דאשר יגע בבשרה יקדש אפי' נגע בה מינה אפ"ה יקדש אלמא אפי' מין במינו דלא יהיב טעמא דברובא בטל והכי לא בטל ה"ה באינו מינו נמי דקרא סתמא כתיב והכא בזרוע בשילה שרי בששים או מאה למ"ד כן וחולין ודאי דחד בתרי בטיל לרבא דלית ליה טעם כעיקר כדמוכח ההיא דפכ"ה ק"ט דדחי רבא לאביי ואמר דרך בישול אסרה תורה ולעולם טעם כעיקר דרבנן וא"כ א"ש כפשוטו אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמ"ה ברובא בטיל בין במינו בין באינו מינו ולא נצטרך לפ' כמו לאביי וכדכתיבנ' שם אלא דהא דאמר רש"י ולית ליה לרבא טעם כעיקר כדמפרש מדאורייתא ברובא בטל והא מכאן אין הוכחה דהא לאביי ודאי טעם כעיקר מ"ה וצריכין לפרש כמ"ש לעיל, דרוטב עם בשר הוה א"מ אם כן פשיטא דלרבא שיש לפרש כן דהא איהו בתר שמיה אזיל בעבודה זרה בחמרא חדתא והבאתיו לעיל ובתוספות ד"ה לא נצרכא אלא לטעם. כעיקר והכי שרי דפעמים שהזרוע מגולה עכ"ל ור"ל דלא מבלבל הרוטב הטעם בכולו וליכא ששים ואפי' רוב ליכא דמין במינו דנהי דששים לא בעינן מ"מ בעינן רובא כדכתיב אחרי רבים להטות. ומדברי התוספות שמעינן דמין במינו אף דלא בלע כ"א טעם לחוד וליכא ממשו של איסור אפ"ה כיון דטעם כעיקר בעינן רובא לבטלו ובאינו מינו כיון שנרגש הטעם לא שייך ביטול באיסור ידוע ומש"ה בעינן ששים נגדו והא דכתבו פעמים שהזרוע מגולה ומקצת מן האיל היינו לומר שחתך האיל לחתיכות והזרוע והחתיכה המחוברת בו כולה לחוץ לרוטב דאז אינו מוליך הטעם בכולה דאי מקצת החתיכה בתוך הרוטב הא כתבו התו' לעיל צ"ו ב' ד"ה אם יש בה בנ"ט ועיין בפכ"ה ק"ח בתו' שם דמבלבל כה"ג יע"ש והא דקאמר אין בשילה אלא שלימה היינו דזרוע מחוברת עם מקצת האיל או דרבא אליבא דר"ש קאמר שנתבשל עם האיל כו' אלא דקשיא אם כן הא דאסמכוה מאה וששים הא כאן לית ששי' או מאה שוב ראיתי לריטב"א שכתב בכל ענין שרי התורה בין שיש ששים או עם מקצת האיל כו' וכיון