ראש יוסף על חולין חלק ב ס

כל איסורין שבתורה בס' בין במינו ובין שלא במינו וכן כתב רש"י מדכייל ואמר סתמא עכ"ל הרי כמ"ש ושפיר מקשין והא איכא ביצה בין ביצים אחרות דבעי ס"ב והוצרכו לתרץ דהתם משמיה דבר קפרא אמר והכא משמיה דנפשיה ומש"ה מיבעיא ליה אי בס"א בהדי דידה כו' ולעולם דסברי כשיטת הרא"ש דטעמא משום גדולים וקטנים ודוקא עם ביצים אחרים ואין לומר דע"כ ריב"ל דאמר כל איסורין ע"כ באינו מינו קאמר ומ"ה צריך ס' דטעם כעיקר מ"ה לשיטת התו' דאל"כ אלא במין במינו נמי קאמר א"כ איך כללא כייל הא איכ' תרומ' במינו ק"א וערלה וכ"ה במאתים אלא ע"כ דאין למידין מן הכללות ואף במקום שנאמר חוץ וא"כ מאי קושיא מביצה אלא ע"כ התוס' סבירא להו דריב"ל באינו מינו מיירי ומ"ה קאמר דבעינן ס' דתרומה וערלה וכ"ה כולם מ"ה בס' ואף מדרבנן במינו דוקא בשלמא לשיטת רש"י ז"ל שפיר כ' דאיירי במינו והא דלא קשיא והאיכא ערלה וכ"ה דמיירי בפליטה לבטל בס' משא"כ לשיטת התו' לקמן צ"ח א' ד"ה אין בהן דחילקו בע"א שם בין מינו לאינו מינו קשה אבל המעיין שם נהפוך הוא דלשיטת רש"י שם כל היכא דאיתי' לאיסורא בעיניה אין חילוק בתרומה בין מינו לאינו מינו ובעינן ק"א וכי ליתא לאיסורא בעיני' אלא פליטה לחוד אז יש החילוק במינו צריך ק"א ובאינו מינו ס' ולתוס' יש לומר דכי איתי' לאיסורא בעיני' יש חילוק בין מינו לאינו מינו ובפליטה אפי' מינו די בס' כיון דליכא גוף האיסור בעין ולקמן אבאר וא"כ אין מכאן ראיה דתוס' סברי כשיטת הר"מ ז"ל:

עוד אודיע לך במה שנתן הר"מ ז"ל טעם דביצה צריך ס"ב לבטל פליטתה משו' בריה דלא יבואו לבטל היא גופ' כך בס"א דבריה הוא והיינו ביש בה אפרוח ולשיטת הש"ך אף באין בה כלל אם היא נקובה הוה בריה וצריך ס"א לבטל פליטתה והנה לבעל השערי' שסובר דביצ' הוה דבר שבמנין ואפי' באלף לא בטיל עיין מ"א ונ"א וע"א באורך שם א"כ הא דכתב מבוא שערים על הגהות בסימן ס"ג וז"ל וי"ל דבעל השערים לא בעט בדברי הר"מ ז"ל במ"ש א' ביצי עוף טמא או טהור שנמצא אפרוח הא כדאיתא והא כדאיתא ביצה שיש בה אפרוח בעינן ס"ב וביצה טמא די בס"א יע"ש וקשה הא ביצה עוף טמא הוא דבר שבמנין דאינה בטילה כמו שפסק השערים בסי' מ"ב וע"א ביצת טריפה וה"ה ביצה עוף טמא וא"כ ליבעי ס"ב בפליטתה שלא יבואו לבטל היא גופא אם נתערבה באחרות ואם היינו אומרים דביצה טמאה ליכא לערובי בשאר ביצים דמינכר דראשה א' כד כו' הוה א"ש וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דגם במראה יש להכיר בין ביצה טמאה אבל אם נאמר דאיכא דעורבא דדמי ליונה כמ"ש בא"ט קשה וי"ל דלא החמירו חכמים והוסיפו בשיעורא אלא בריה ולא בשאר דברים שאינם מתבטלים דאלת"ה תקשה הא דקיי"ל חה"ל דאינה בטילה יהא צריך ס"ב לבטל פליטתה משום היכר שלא יבואו לבטל היא גופא וזה לא שמענו אלא דלא אמרו אלא בברי' ולא בשאר דברים ובזה א"ש הכל על נכון וכדכתיבנא לעיל בסמוך דמש"ה די ביצה טמא בס"א:

ומזה יצא לנו דין חדש לשיטת הר"מ ז"ל דטעמא דביצה דבעינן ס"ב משום היכר שלא יבואו לבטל היא גופא א"כ בכל דבר שהוא בריה ודינה דאין בטילה עולמית צריך ס"ב לבטל פליטתה משום היכר כמו צפור טהורה וטמאה ואמ"ה דהוה בריה דצריך ס"ב בזה דמ"ש מביצה והא דאמר ר"ח דיני' בביצה או דאשמעינן אף דבמיתתה לא הוה בריה הצפור או אפרוח אפ"ה חשיב בריה או לומר אף דלא יצא לאויר העול' חשיב בריה להתחייב עליה דלא כרשב"א בא"ט דכת' כ"ז שלא יצא איסורא דרבנן הוה זהו מה שרצינו לבאר בענינים האלו ושמור זה:

בפירש"י ד"ה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשילה כו' דהא הכא איכא למימר שלא במינו הוה יהיב טעמא ואפ"ה רבנן אחמור ואמרו טעמא לא בטל עכ"ל יראה מדברי רש"י בכאן דשיעורא דס' לאו דבס' ודאי אין נותן טעם אלא דפעמים דיש ס' ואפ"ה נ"ט ומש"ה לשיטתיה בעינן תרתי באינו מינו קפילא וס' כמ"ש בדבור הקדום ד"ה בס' היכא דבדקיני כו' וכבר כתבנו מזה לעיל באורך גבי מימרא דרבא אמור רבנן יע"ש וא"כ היה לנו לומר כמו בזרוע בשילה סגי בס' ה"ה באינו מינו סגי בס' ואף דיהיב טעמא הוה לן למישרי ואנן תרתי בעינן קפילא וס' לזה כתב דמ"מ מדרבנן אסור והוא דטעם כעיקר לרש"י הוה מדרבנן בע"ב ד"ה לטעם כעיקר כו' והריטב"א ז"ל הקשה דא"כ היכי ילפינן מין באינו מינו למשרי בס' או מאה דאפשר דיהיב טעמא והתם הוה במינו עכ"ל ורצה לומר אף דרש"י סובר אה"נ תרתי בעינן ששים וטעימת קפילא מ"מ היכא דליכא קפילא סמכינן אס' לחוד דלמא יהיב טעמא וטעמא לא בטיל מדרבנן ואין לומר דהוי ספיקא דרבנן ולהקל הא ספק מחמת חסרון ידיעה לא הוה ספק אף בדרבנן כיון דאילו היה קפילא היה יכול להבחין מה בכך דטעם כעיקר דרבנן וליישב זאת נאמר דרש"י סובר כל היכא דאיכא ס' או מאה למר עפ"י רוב ליכא טעם ולכך כל היכא דליכא קפילא סמכינן ארובא והיכא דאיכא קפילא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן דומה לזה בריש הכל שוחטין שרוב מצויין מומחין הן ואפ"ה אי איתא לפנינו שואלין אותו יע"ש אלא דקשיא לרש"י דהתם לא בעינן כלל טעימה והכא בעינן ותי' התם הוה מין במינו וא"א למיקם אטעמיה משא"כ באינו מינו וצ"ע ליישב דברי רש"י

(ע"ב) רש"י ד"ה אין בשילה אלא שלימה לא נתפרש באיזה לשון פירש ריטב"א באיזה לשון קורא לשלי' בשילה:

ובתוספות ד"ה מ"ס מחתך כו' לא הוה מ"ס לל"ק כל"ב כו' ר"ל דל"ק הוה מ"ס ת"ק ומ"ס היינו ר"ש ולל"ב מ"ס היינו ר"ש דאיהו. דאמר בהדי איל מבטל לה ומ"ס ת"ק דבקדירה אחרת מבטל לה ולפי' תו' מ"ס לל"ק ר"ש דמחתך לה והדר מבשל לה דלא קאמר אלא שמבשל עם האיל ולא שלימה ות"ק סבר כשהוא מחובר עם האיל ול"ב מ"ס היינו ר"ש בהדי איל מבשל ומ"ס ת"ק בקדירה אחרת וכתבו לל"ב ת"ק דאמר שלי' היינו שלא יחתכנו הזרוע לכמה חתיכות כמו לפירש"י לל"ק כן ועי' ברשב"א וריטב"א בזה:

גמרא ומי ילפינן מיניה והא תנן זהו היתר הבא מכלל איסור כו' במהר"ם מלובלין כתב שיש מקשין בלא זה הוה להקשות למאי דקיי"ל כל איסורין בששים והא תניא זהו היתר כו' דמשמע שאר איסורין אין בטילין וי"ל דהייתי אומר כתי' אביי או כרבא וסמך עצמו אקושיא שניה אי הכי למאה וששים ניגמור דהיה סובר דקולא גמרינן מיניה עד שהוצרך לתרץ דחומרא גמרינן משא"כ אי לא הוה ילפינן מזרוע בשילה לא הוה קשיא לי' ול"מ מאי זהו היתר הבא מכלל איסור:

וברש"י אלא לר' יהודא כו' אבל מין באינו מינו ילפינן מיניה לבטולי בששים או מאה למר עכ"ל סובר אף לר"י נמי א"ש ושניהם לא למדוה כו' לענין שא"ט ומ"ש לעיל ע"א ד"ה בששים היכא דבדקיני' ולא יהיב טעמא אי נמי מין במינו לרבנן דפליגי אר"י כתב כן ועל מ"ש בד"ה דמדאורייתא יע"ש:

ובד"ה חידוש הוא דלכתחלה היתר לבטל האיסור עכ"ל סובר דאין מבטלין איסור הוא מ"ה וכן דעת הראב"ד הביאו הרשב"א וריטב"א ועמ"ש תו' ד"ה לאו למעוטי ועי' בס' מקום שמואל ולקמן אבאר:

ובד"ה מדאורייתא ברובא בטיל כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר בטולי דאורייתא וברובא הוה לן לבטולי כדכתי' אחרי רבים להטות עכ"ל מדכתב כלומר וגם מדכת' דהוה למשרי מאחרי רבים משמע באמת אינו כך דמה צריך ששים וסובר דאביי דתירץ לא צריכא לר"י הרצון דזהו היתר למעוטי שאר איסורין דלא בטיל מין במינו וכי גמרינן מזרוע בשילה לאינו מינו ילפינן וכמ"ש ד"ה אלא לר"י כו' דבאינו מינו ילפינן מאה או ששים למר וא"כ הוקשה לו מאי קאמר דמדאורייתא בטל והא טעם כעיקר מ"ה ונהי דרש"י פסק לקמן טעם כעיקר מדרבנן זהו לרבא וכמו שאבאר שם בד"ה לטעם אבל לאביי דהוא מרא דשמעתין דאיהו סובר בפכ"ה ק"ט דטעם כעיקר מ"ה יע"ש ולהכי הוצרך לפרש דה"ק דמדאורייתא אי לאו דילפינן מכאן הוה לבטולי ברובא מכאן אנו למידין דטעם כעיקר מ"ה וא"כ חומרא גמרינן מיני' דבעינן ששים ומאה אלא דקשיא טובא דהא אביי אמר לקמן בכ"ה דטעם כעיקר מבשר בחלב יליף ולא מזרוע בשילה ועוד יקשה היאך מצינו למילף קולא מאיל נזיר דחדוש הוא דהיתר לבטל האיסור וכיון דאשמעינן טעם כעיקר מבב"ח דאינו בטל ברובא מנא לן לומר בששים ומאה מאיל נזיר אף אם נדחוק ולומר דאביי ודאי סובר טעמו ולא ממשו דאורייתא אלא מיהת הא דיליף לקמן מבב"ח הדר ביה לבתר דשמע מרבא דדחי ליה דרך בישול אסרה תורה ולעולם טעם כעיקר מ"ה יליף מאיל נזיר דבעינן ס' או מאה למר קשיא טובא מנלן למילף דבעינן ס' או מאה אימא אה"נ דאי איכא רוב בטל ומה איכפת לן דבזרוע יש ששים או מאה ועוד דהתם הוה מין במינו ואו דבטל מ"ה חד בתרי או דאין לו ביטול עולמות ומנלן למילף באינו מינו דבטל בששים ועי' תו' ד"ה לחומרא סוף דבר אני אומר שלכאורה דברי רש"י צ"ע ולא זכיתי להבין אותם:

ואחר העיון אני אומר שיש ליישב קצת ולהתיר הקשרים האלו והוא בהקדם הקדמה אחת מ"ש הר"ב ז"ל בהג"ה סי' צ"ח ס"ב דלענין מין במינו אזלינן בתר שמי' ולא בתר טעמא אם הוא שוה בטעמא ולא בשמי' כו' והנה הש"ך ז"ל השיגו ואחריו הפר"ח הסכים דודאי טעם כעיקר מ"ה והנה אם נאמר אה"נ דודאי כל שנפגם הטעם אסור מ"ה אלא היכ' דשוה בטעמא