ראש יוסף על חולין חלק ב נה

רש"י ד"ה ליטעמי' קפילא נחתום עכו"ם ואשמעינן דמותר לסמוך עליו במסל"ת ולא יודיעו לו הרי בבירור דלהיתרא סמכינן עליה דאי להחמיר פשיטא דלא יהא דמשקר מחמירין ואי אומר דלית טעמא נהי דאינו נאמן כיון דאיכא ששים היכא דליכא קפילא לגמרי נמי שרי אלא ש"מ בקדירה שבישל בשר או בחתיכה וסלקוה דאי אמר לית ביה טעמא אף דליכא ס' נגד הקדירה שרי וסמכינן אקפילא להקל כמ"ש לעיל דמסתמא אית טעמא נגד הפליטה:

ע"ש קפילא כבר כתבנו לעיל מזה והנה ראיתי להזכיר בכאן כי יש לומר בא' מג' פנים או דמסל"ת נאמן ולא בעינן קפילא ואורחא דמלתא נקיט קפילא או שכל הטועם קפילא מיקרי וה"ה גוי דעלמא או קפילא דוקא דאומן לא משקר וגוי דעלמא מסיח לפ"ת מהימן או דאינו נאמן כלל אלא בעדות אשה מסל"ת נאמן או דתרתי בעינן קפילא ומסל"ת דגוי שאינו אומן אינו מבחין ומרגיש הטעם ומסל"ת דלא משקר ולא אמרינן כיון דאומן לא מרעא חזקה ועי' פר"ח סי' ס"ט שהאריך בדין עכו"ם מסל"ת ושאני הכ' דאפשר לברר הדבר מיד ע"י טעי' לא משקר ושכן כתב הריב"ש בתשובה סימן קל"ב יע"ש משמע מדבריו שם דטעמא דאף במסל"ת חיישינן דלמא משקר יע"ש. ובזה א"ש מה דכתב הב"י בסי' צ"ח מדברי הרא"ש אין הכרע אי בעינן דוקא אומן והרי לכאורה יש הכרע דאל"כ קפילא למה לי כיון דמיירי במסל"ת ואין לומר דתרתי בעינן דאומן ומסל"ת דאומן לא מרעא נפשיה ומסל"ת ג"כ הא מסל"ת לא מהני דלמא משקר וכמ"ש הריב"ש בתשובה דא"כ מנלן דבעינן מסל"ת ואימ' דאומן לחוד מהני ואדרבה במודיעו זהיר טפי כמ"ש הר"ן ומביאו הב"י ועי' בריטב"א ז"ל אלא דאיכא למימר אורחא דמלתא נקיט קפילא דלהר"מ ז"ל צריך לומר כן דאיהו סובר דעכו"ם אף במודיעו שרי כמו שהביא הב"י שם דאורחא דמלתא נקיט קפילא או ע"ש הטעימה ולהרא"ש נאמר תירוץ ראשון דקפילא הוא שם דבר לאומן נחתום ואורחא דמלתא נקיט והפרישה לא כתב כן דאל"כ למה מזכיר הרא"ש כלל בדבריו נחתום כו' ואין מזה הכרע ומ"ש הפרישה דאין סברא שיחלוק הרא"ש על התו' אם לא היכא שמפורש יש להקשות והא ע"כ פליג בהדדי דלשיטת התו' באומן לחוד סגי דמרתית בלא מסל"ת כדמשמע מסתימת דבריהם ועי' בר"ן וברשב"א וריטב"א ואילו להרא"ש בעינן מסל"ת דוקא ונהי דנאמר מה דמצינו דפליג פליג אבל במה דלא מצינו ליה נאמר דסובר כתוספות אכתי קשה והא ע"כ פליגי אהדדי דלשיטת התו' אף אינו אומן שרי דלא בעינן אלא טעם הנרגש לכל בני אדם מדכתבו דטעמא דלא משקר ואילו להרא"ש נאמר אף במל"ת דוקא קפילא משום דסתם בני אדם אין מרגישין ובהכרח פליג התו' וצ"ע ובי"ד אכתוב בזה באורך בעזה"י ולענין אי סמכינן בזמן הזה בטעימת ישראל צנון בסכין של בשר וכדומה דהיתרא ואי בעינן קפילא דוקא עי' בש"ך ופר"ח ובל"ח בסי' צ"ח יע"ש:

ובתוספות ד"ה אמר רבא אמור רבנן כו' במשהו כרב כו' עכ"ל מדאמר במשהו כרב ולא אמר במשהו סתם הייתי אומר לאו מטעמיה דרב אלא משום חומרא דחמץ כרת ולא בדילי מיניה כל השנה משא"כ אי הגירסא כרב משמע מטעמיה דרב הוא דפסק כן ורב גזר שלא במינו אטו מינו ובמינו במשהו ועי' פסחים למ"ד בתו' ד"ה אמר רבא ושם אבאר:

בא"ד תדע דהא רבא אית ליה הכי במין במינו בס' ור"א היה אומר כו' עכ"ל הנה הש"ך בי"ד סימן צ"ח מסיק להלכה דכל שבטל בס' אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמיה דאי אין טעמם שוין אף דשוה בשמי' טעם כעיקר מ"ה והוה מין באינו מינו ואי טעמם שוה אף דלא שוה בשמיה מ"ה חד בתרי בטל ואף בלח ומדרבנן צריך ס' בלח ונ"מ בספק הולכין להקל ככל ספק דרבנן וכן הסכים הפר"ח אחריו דלא כהרב בהג"ה שם דאזלינן בתר שמיה ורבא דאמר בע"ז דאזלינן בתר שמיה הוא לענין יין נסך דבכ"ש וה"ה טבל הוא דאזלינן בתר שמיה אליבא דר' יהודה דם הפר ודם השעיר דלא בטל דאזלינן בתר שמיה ואביי משום דשוין בטעמן יע"ש באורך והא דכתבו התו' כאן דמין במינו היינו ששוין בשמיה אף כאן אמרו לענין ס' מ"מ לרבא דאמר לענין ביטול דברים האסורין במשהו הוה אין במינו מה דשוה בשמי' א"כ ל"ל להזכיר כאן מין ומינו ואינו מינו הכי הוה למימר אמור רבנן בטעמא דהיתרא ודאיסורא בקפילא והיכא דליכא למיקם אטעמיה בס' אלא ש"מ דרבא מין ומינו ואינו מינו מה שאצלו קרוי מינו ואינו מינו מה דשוה בשמי' אלא דמסתמא כל מה ששוה בשמי' שוה בטעמא ג"כ ומה דאין שוה בשמי' אין שוה בטעמ' וע' בש"ך סי' ק"ט יע"ש ובשאר דוכתי מש"ה הזכיר מין ומינו ואינו מינו לאשמעינן דמין במינו מ"ה בטל ברוב ומדרבנן בעינן ס' דגזרינן אטו שאינו מינו וע' בס' בית ישראל בסי' צ"ח שכתב מדברי התו' דפג"ה מוכח כדברי הרב בהג"ה ואני תמה עד מאוד דמדברי התו' דכאן לא די שאינו מוכח אלא איפכא מוכח מדברי התו' להמעיין בדבריהם ועי' ש"ך סי' צ"ח שהביא דברי התו' אלו ובחדושינו לי"ד סי' צ"ח אבאר באורך ליישב דעת רמ"א ז"ל:

והנה אם נאמר דהא דאמר ר' יהודא מין במינו לא בטל היינו דוקא כשיש ממשות של איסור אבל לא בפליטת איסור דומי' דם הפר ושעיר וכמ"ש הרשב"א בחדושיו צ"ח ע"ב ד"ה אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י יע"ש הן אמת שמדברי רב לקמן צ"ט א' דאוקי אמורא דמיירי בפליטה מוכח אף כה"ג אר"י מין במינו לא בטיל ואפשר דשמואל פליג עליה דמשמע בכנישתא דמעון לרבי יוחנן דאתיא כשמואל ואם נאמר דתרבא עם בשרא הוה מין במינו קשיא לשמואל וכמ"ש לעיל וכמ"ש הרשב"א בחדושיו שם בהא דאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י יע"ש ונאמר דרבא אית ליה כשמואל דלר' יהודא מין במינו לא הוה אלא כשגוף האיסור נמחה ונבלל הוא דלא בטל דומיא דם הפר כו' משא"כ טעמא בטל וא"כ ר"ש דכאן מיירי בפליטת איסור דומיא דתרומה דלית ביה אלא פליטת הקדירה מש"ה במין במינו אף דשוה בשמי' וטעמא אפ"ה בטל בס' כיון דליכא אלא פליטת איסור לחוד אלא שדוחק לומר דרבא פליג עם רב ושמואל בהא דלר"י מין במינו כו' מה שלא הוזכר בפירוש בתלמוד ולקמן צ"ט אבאר דברי הרשב"א גבי אביי:

ושיש לנו דרך אחרת בזה וה"ק רבא מין במינו הרצון שנתבשל בשר נבילה עם בשר שחיטה דהוה מין במינו אף לרבא דאזיל בתר שמיה כמ"ש הפר"ח בסי' צ"ח דלא כש"ך או בשר כשר וטריפה דהוה לכ"ע מין במינו לא פליג הש"ך בזה דנבילה דמטמאה הוא הוה כאינו מינו כו' ומשה"ק מין במינו דליכא למיקם אטעמא דידיה שנפלט ממנו הלכך שיעורא דידי' בששים ונאמר כמ"ש הרשב"א בחדושיו לקמן גבי אמר אביי לא נצרכא אלא דרוטב עם בשר הוה מין באינו מינו אלא דהתם אליבא דאביי ואיהו אזיל בתר טעמא הוה מין במינו משא"כ לרבא דאזיל בתר שמי' בע"ז כו' ואמר בשמעתין דמין במינו דליכא למיקם אטעמ' והאי רוטב מיקרי וכמ"ש הרשב"א שם דרוטב עם בשר הוה אינו מינו ומש"ה שיעורא דידיה בששים כמ"ש:

בתו' ד"ה סמכינן אקפילא אע"ג דעכו"ם הוא כיון דאומן לא מרעא אומנתיה עכ"ל כבר כתבנו לעיל מזה יע"ש אמנם נראה דהתוספות לשיטתייהו מוכרחין לומר כך דאי כפירש"י דמיירי במסל"ת וקפילא או דאורחא דמילתא או דסתם גוי אין מרגיש ומבחין הטעם א"כ יקשה קושית הש"ך בסימן צ"ח דקיי"ל בהגוזל בתרא חוץ מעדות אשה אין גוי מסל"ת נאמן בדאורייתא ורש"י לשיטתיה שסובר טעם כעיקר מדרבנן ומ"ה חד בתרי בטל כמ"ש רבא לקמן צ"ח דהוא מרא דשמעתין סובר שם טעם כעיקר מדרבנן וגם ר' יוחנן וכבר כתבנו לעיל מזה אלא מה דכתבו התו' כאן דבריהם ולא לעיל מזה בהא דאמרינן כילכית באלפס ואתו שיילי' לר' יוחנן ואמר ליטעמי' קפילא כו' משום דהת' הוה ציר דגים דהוה דרבנן כדאמר לקמן צ"ט ב' שאני ציר דגי' דזיע' בעלמ' כו' דהוה דרבנן מש"ה מצינו לומר קפילא מסל"ת נאמן בדרבנן בכל איסורין משא"כ בשר בחלב דהוה מ"ה הוקשה להם שפיר ולכך הוכרחו לומר דאומן לא מרעא כו' הן אמת שראיתי להש"ך ז"ל בסי' ק"ז ס"ק א' דהא דציר דגים טמאין מדרבנן במליחה ולא בבישול יע"ש א"כ כילכית באילפס נמי מ"ה ואמאי לא כתבו דבריהם לעיל דקפילא לא מרעא חזקתי' אמנם כן יש לעיין בהא דינא דאי איתא דע"י בישול הוה כממשו של איסור יותר מע"י מליחה א"כ תקשה מנלן לרבות בפכ"ה קי"ב א' ובעור ורוטב קכ"ט הטמאים לאסור צירן ורוטבן בבהמה טמאה ושרצים מנלן לרבות כולהו דציר היינו ע"י מליחה ורוטב ע"י בישול כמ"ש הרשב"א לשם והא לאו שקולים הן למ"ש הש"ך דליתרבי כולהו מן הטמאים והראי' שהביא משערי דורא בסימן כ' דע"י מכבש היה דאורייתא לא מצאתיו שם אלא כתב בהג"ה המתחלת שם והרמב"ם כתב ציר דגי' במאתים ושמעתי לפרש במכבש דאז יוצא עיקר הלחלוחית כו' ואין ראי' דאף דהוה דרבנן כיון שכבשן במכבש הציר חזק ונותן טעם עד מאתים וע' בר"מ הל' מ"א פ"ג ופט"ו יע"ש היטב ובי"ד אכתוב מזה:

או יאמר דלעיל מצינו לומר דלחומרא בעינן קפילא וס' צריך ג"כ כסברת רש"י ז"ל כמ"ש לעיל ומש"ה לא קשיא דלמא משקר דהוה כמאן דליתא לפנינו קפילא די בששים ולחומרא אי אמר דאית ביה טעמא אסור ביותר מס' משא"כ השתא דאמר סמכינן ומשמע לקולא סמכינן וכמ"ש הרא"ש ז"ל והר"ן וע' ב"י סימן צ"ח מש"ה הוכרחו לומר אומן לא מרעא כו' וכבר כתבנו לעיל מה שיש לעיין בדברי תוספות הללו יע"ש

(ע"ב) גמרא דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא מדלא אמר