ראש יוסף על חולין חלק ב נ

חדשיו אסור משמע הא בן ח' מותר כבר כתבתי לעיל דאין מוכרח כ"כ לשיטת הר"מ אלא משעה שנוצר הגיד אסור די לולד שיהא כאמו יע"ש באורך כי כן הוא שיטת הר"מ ז"ל בהא מימרא דשמואל והא דחלב מותר בבן ח' בשחיטת אמו דלא מיקרי חלב דכתיב שור וכשב ועז ובעינן חדשים משא"כ ג"ה דלא כתיב שור גביה ואסור משעה שנוצר והוה בריה לת"ק ור"י לשיטתיה דניתר בשחיטת אמו ולא הוה בריה והא דאמר ור"י יש לפרש כפשוטו מנא ליה במקצת שחייב יע"ש מ"ש בזה:

ועתה ראיתי ומצאתי לדברי ראיה דלשיטת הר"מ ג"ה אסור אף שלא כלו חדשיו מהא דכתב או"ה כלל כ"א דין ג' וז"ל וכתב עוד הרמב"ם והמרדכי בשם ראב"י ג"ה אסור בשליל אף שחלבו מותר מ"מ הגיד אסור דכתיב על כף הירך סתמא וכתב עוד הרמב"ם כו' והא דחלבו מותר כשלא כלו חדשיו כו' עכ"ל מדכתב הני תרתי משמע דעתו לפסוק כר"מ ז"ל דבחלב אסור כשכלו חדשיו וא"כ הוא דכתב וג"ה אסור אף שחלבו מותר ע"כ בלא כלו חדשיו אפ"ה ג"ה אסור ליה כמ"ש ובחדושינו לי"ד אבאר וא"כ שפיר יש לנו לומר כן והא דאמר שמואל והלך ר"מ לשיטתיה יש לפרשן בב' פנים ע"ל באורך אם כן ר"י לשיטתיה לא הוה ג"ה בריה דלא נוצר באיסור דיש היתר מגזירת הכתוב:

ודע דהתוספות לעיל דף צ' ד"ה אלמא כתבו אומר ר"ת דמתחלה הכל בשר ואח"כ נעשה גיד ולפ"ז נוצר באיסורו מיקרי ג"ה אם נאמר מה שיש לו היתר בשחיטה אפ"ה מיקרי נוצר באיסורו אבל בשם רש"י כתבו דמתחלה אינו על הכף כו' ולפ"ז לא מיקרי נוצר באיסורו דמתחלה היתר הוא ומיהו לר' יהודא לא יועיל זה דאיהו סובר אף אינו על הכף ואף גיד החיצון אסור כמ"ש התו' צ"א ד"ה ר"א יע"ש ומיקרי נוצר באיסורו ומ"ש התוספות כן בשם רש"י הוא קשה ממ"ש רש"י לקמן ק' ע"ב משמע דהגיד אח"כ נוצר ולא ידעתי מקומו איה ואיך שיהיה מצינו לומר דמש"ה לא הוה ג"ה ברי' לר"י כיון דיש היתר לאיסורו ע"י שחיטה במעי אמו לא מיקרי נוצר באיסורו כמ"ש כאן:

זאת ועוד אחרת אני אומר דע"כ לא אמרינן דאמ"ה הוה בריה אלא אי בהמה בחי' לאברים עומדת מיקרי נוצר באיסורו משא"כ להר"מ ז"ל דפסק בפ"ה מהל' מ"א דלאו לאברים עומדת ומה"ט פטר רבי לקמן ס"פ באכל צפור כו' דלא מיחייב משום אמ"ה עד שיתלש אבר מן הבהמה א"כ יראה דלא חשיב בריה דאינו נוצר באיסורו מיקרי ואף דאיכא עשה דאין זבוח מ"מ לא משום אמ"ה ועשה דאין זבוח מש"ה לא מיקרי בריה דלא קאי על אבר מיוחד ועוד דשמו עליו וגם אין מיקרי בריית נשמה דבחיי' לאו לאברים עומדת ולאחר שיתלש לאו בריית נשמה אית בה ומש"ה לא הוה בריה:

משנה ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט הר"ז אסורה הנה אומרו ירך שלימה משמע כמו שכתב רש"י לעיל במתניתן שולח אדם ירך לגוי יאמר בזה בב' פנים או דאשמעינן דבעינן ס' בירך עצמו דהוה איסור דבוק ואין הקדיר' מצטרף ועי' כאן הג"א ובי"ד סי' צ"א וע"ב ובדוכתי טובא ומש"ה אמר ירך שנתבשל דאי אמר גיד שנתבשל עם בשר ה"א אף שמונח עליו הגיד בעינן ס' בחתיכה וז"א ולכך אמר ירך לשלול דבר זה ומיהו אפי' חתיכה אלא שהגיד אין מנוקר ממנו הדין כן ולא הוה ממש כההיא דשולח כו' אי יאמר ירך שלמה ואין מנוקר כלל ויש שומן גיד אפ"ה דוקא נתבשל ולא בצלי דחלב הגיד אין מפעפע כמ"ש התו' ד"ה שאני ולזה אמר ירך שלימה דודאי לא ניקרו ממנו כלל וכלל אפ"ה אין אוסר בנצלה וע' מה שאכתוב עוד לקמן בזה:

והנה רבי אשמעינן תרתי חדא דיש בגידין בנ"ט ועוד אשמעינן דבה לחוד משערינן כמ"ש בסמוך משום איסור דבוק ואם נאמר בכל הקדירה משערינן אשמעינן דוקא נתבשל אבל נצלה די בקליפה או בנטילה כמ"ש התוס' ד"ה עד שמגיע ושמואל אשמעינן דל"ת נתבשל היינו נצלה כדכתיב ויבשלו כו' קמ"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וממתני' דר"פ דאי לאו הך ה"א כה"א לעיל גיד לבדו נוהג במוקדשין:

לשון הר"מ ז"ל בפי' הוא קשה ההבנה ואבארנו בס"ד והוא כי הוא ז"ל סובר דמה שאמר כיצד משערין כבשר בלפת רוצה לומר בנתינת טעם ממש אם יש בה טעם הר"ז אסור לא כמ"ש התוספות לקמן צ"ו ד"ה כל דבשר בלפת הוה ששים אלא שיעורו דגיד בנתינת טעם אי יבחן החיך טעם הגיד בבשר דאל"כ הו"ל בששים אלא ודאי נ"ט ממש קאמר ואף דנ"ט דסיפא דהוה מין במינו גיד בגיד והוה בס' מ"מ סתמא קאמר אם יש בנ"ט אבל ברישא דאמר כיצד משערין משמע שבא לומר במה שיבחן החיך ומ"ש כיצד משערין הוא לומר דוקא טעם ממש כמו שבשר נותן בלפת ומורגש אסור אבל קצת טעם לאו טעם חשוב הוא אם יאמר דודאי בקר בלפת שיעורו עד"מ כשלשים בו וה"ה גיד הנשה עם בשר וכשיאמר קפילא ארמאה דלית ביה טעם לא סמכינן עליו אנא אם יש יותר משלשים ואיך שיהיה סובר דנתינת טעם דרישא הוא מה שיבחן החיך ור"נ דאמר גיד בס' בליכ' קפילא כמו שאבאר שם וא"כ, לפ"ז סובר הר"מ ז"ל דגיד עם בשר מין באינו מינו הוה מדסובר טעם ממש וחלב עם בשר או שומן עם בשר הוה לדעתו מין במינו וכבר יש מי שסובר כן דחלב עם בשר הוה מין במינו לענין טעמא עי' בפר"ח סי' צ"ח שכתב בשם רלב"ח בתשובה סי' פ"ח שהרמב"ן והר"ן שווין בדבר דהוי מין במינו ונאמר כמ"ש הראב"ן הביאו הש"ך והפר"ח בתשובה סי' ב' ובסוף עכו"ם דחלב ובשר מין במינו כפשוטו דטעמן שוה אף בלא בשר שעמו ומעתה אבאר פירושו וזה שכתב דע שעיקר בידינו אין בגידין בנ"ט אלא השומן שלו כו' הוא האמת להלכה דאין בנ"ט אלא בשומן ובקנוקנות לדידן ומ"ש אסורה אם נתבשלה עם שאינה מינו ר"ל עם ג"ה כו' הוא ענין בפ"ע ומפרש המשנה כן במה שאמר בנ"ט והוא מה שיבחן החיך כמ"ש בסמוך מדאמר כיצד משערין ולא אמר בס' ש"מ דנתבשל עם הגיד לבדו וניקר השומן ממנו ולא ס"ל ירך שלימה משמע או לגבי שומן יש ס' ונגד שניהם אין ס' ואמר דבחינת הגיד הוא במה שיתן טעם בירך בבחינת החיך וכתב אבל אם נתבשל הירך עם שומן הגיד דהו' מין במינו לדעתו ז"ל כמ"ש הרלב"ח בתשובה סי' פ"ח והר"ן והר"מ שווין בדבר דחלב עם בשר שווין בטעמא משערינן בא' וששים וכתב עוד וכן הדין בשמנונית נבילה כו' דעיקר בידינו מין במינו בס' וכתב עוד וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשל בג"ה נבדקת בנ"ט נדחה ואינה נבדקת אלא בס' בשמנונית הגיד וירצה בזה דאחר שהניח העיקרים האלו דמין במינו בס' ואינו בנ"ט והקדים דחלב עם בשר הוה מין במינו א"כ זאת המשנה שאמרה דירך שנתבשל בנ"ט הוא נ"ט ממש ולא בס' כדכתיבנא בודאי אינה הלכה דהא לדידן אין בגידין בנ"ט ובמאי איירי אי בגיד עצמו א"צ כלום ואי בשומן הגיד הוה מין במינו וצריך ס"א אלא דאינה הלכה ומתני' כמ"ד יש בנ"ט ובזה א"ש מה שהקשו התוספות ר"פ דדייק מכאן דיש בנ"ט דלמא משום שמנו ואם נאמר דשומן עם בשר הוה מין במינו ע"כ בגיד גופא איירי בנ"ט ומיהו התוס' לשיטתם שכתבו לקמן דבשר בלפת הוה ס' והוקשה להם שפיר עוד מוכח מכאן כשם שאין בגיד עצמו טעם ה"ה קנוקנות אין בהן טעם לשיטת הר"מ ז"ל וכבר דברנו מזה לעיל דלא כמ"ש בש"ע סי' ס"ה דבקנוקנות יש טעם דא"כ אכתי מצינו לאוקמיה מתני' כהל' בקנוקנות דהוה מין באין מינו:

ועיין בס' בית לחם יהודא סי' מ"ח ס"ק ה' שכתב ונ"ל להלכה כמ"ש הב"ח דספיקא נקטינן לחומרא וה"ה בשר הגיד עם בשר אחר הוה מין באינו מינו אבל בשר עם שמנונית דג"ה מין במינו הוא עכ"ל הנה לא כתב מבטן מי יצא הדברים האלה ואם מעצמן אמרו ונ"ל מדברי הר"מ דכאן יש להוכיח ק ובזה עלו דברי הר"מ כהוגן וכפי הנראה דבית לחם יהודא מחלק בין חלב ושומן לבין שמנונית הגיד וזה לא ידענא מניין לו אם חלב ובשר שומן שני מינים הן ה"ה שומן הגיד ועי' מ"ש לקמן בעזה"י וראיתי להפר"ח בסימן צ"ח שכתב מדברי הר"מ משמע חלב ובשר ב' מינין הם והביאו ראיה ממ"ש בפט"ו מהל' מ"א חלב הכליות שנפל לחלב האלי' מין במינו ולא כ' עם בשר ש"מ דאינו מינו מיקרי יע"ש ואפשר דחדא מינייהו נקיט דממ"ש אח"כ ק שומן הגיד עם בשר בס' משמע דשומן ובשר מיקרי מין במינו וה"ה חלב ובשר דחלב ושומן מוסכם מכל הפוסקים דהוה מין במינו ודוחק לחלק בין שומן הגיד דהוה בכלל בשר ולא שומן אחר וכנראה מדברי בל"י דזה מנלן וכדכתיבנא לעיל ואני אומר ממ"ש כאן בפי' המש' וכן הדין בשמנונית נבילה ודג טמא וחלב בעצמו הכל בס"א יראה דהוה מין במינו דאבשר קאי שכתב נתבשל הבשר עם שמנונית הגיד או חלב כו' משמע בודאי כך ומ"ש הפר"ח על הרלב"ח שלא העמיק העיון בענינים האלו לא ידעתי על מה:

ודע עוד בדברי הר"מ ז"ל א"א לפרש דקורא מין במינו מה דשוה בשמי' אף דחלוקין בטעמן דהא הר"מ ז"ל כתב באותו הפרק דמין במינו שא"א לעמוד על טעמו שיעורו בס"א הרי בודאי דסובר כמ"ש הש"ך והפר"ח אחרון דמין במינו מה דשוה בטעמא ולא בשמי' וממנה אין לזוז:

כתב הפר"ח בסי' צ"ח ומסתברא לי דגיד ובשר מין במינו וראיה מפסחים כשהותרה נבילה אלמא גיד בכלל בשר ואף דלמאי דקיי"ל אין בנ"ט משמע התם דלא הוה בכלל בשר ליתא דלרווחא דמלתא אתמר ההיא סוגי' וכמ"ש הט"ז ועוד הביא ראיה מירושלמי הביאו הב"י בסי' רי"ז הנודר מן הבשר אסור בגידין עכ"ל הנה מ"ש דגיד ובשר מין במינו אף שאין בגידין בנ"ט אין נ"מ דהא אין אוסר בפליטתו ואי אקנוקנות קאי או שאר גידין של איסור של נבילה וכדומה דא"כ איך כתב דלמ"ד אין בנ"ט משמע התם דלא הוה בכלל בשר משמע דקאי אג"ה שאין בנ"ט