ראש יוסף על חולין חלק ב ה

דא"א להכניס יד לבהמה כו' גבי כרכו יע"ש והנה באבר שחוץ לבהמה ליכא ק"ו אם התירו באכילה אלא דה"ק מה שבפנים ודאי לא הוה נבילה אף לאחר שיצא לחוץ מת דכל זמן שהוא במעי אמו מהני מחיצת אמו וא"כ הוה אותו שבחוץ כאבר המדולדל בבהמה דטהור וכיון דלאחר שחיטה מהני ה"ה קודם שחיטה נמי כך. אך קשה דהא ר"ח הוא דאמר לקמן אמתני' חתך ואח"כ שחט מחלוקת בעובר חי ולא במת א"כ ודאי אבר שבחוץ טמא הוא ועיין במה שאמר לקמן שחיטה עושה ניפול ירצה בזה שאין שחיטה מטהר וא"כ ה"ה קודם שחיטה ואפשר שק שסברתו דוקא שחיטה עושה ניפול וקודם שחיטה חשוב העובר כחו והוה אבר המדולדל דאינו מטמא וי"ל איפכא בלא ר"ח הייתי אומר בלא ק"ו דחשיב כחי מה שיוצא לחוץ נמי אין מטמא כיון דשחיטת אמו מהני לטהר מידי נבילה ה"ה קודם כמ"ש התו' לקמן במתני' שחטו אח"כ חתכה וע"כ בהוציא לר"י הגלילי דבטמאה טמאה דטומאה בלועה כו' וה"ה לת"ק מיירי בכך משא"כ לר"ח דאמר לקמן מחלוקת באבר דעובר חי וסובר בעובר מת לא מהני שחיטת אמו לטהר מידי נבילה א"כ צריך לומר בלא הוציא ידו איירי וסובר ר"מ דוקא מק"ו הוא דמטהר ולא כס' התו' לקמן ד"ה שחט ועיין שם מהרש"א: ודע דהק"ו לא הוה כ"א בכשירה לא בטריפה ומתני' סתמא תנן בטהורה טהור משמע דוקא בטמאה טמא הא בטהורה אף בטריפה מטהר ואפשר לת"ק מהיקשא וכ"ש טריפה מטמאה ולר"י הגלילי סובר טומאה בלועה אין מטמא ובמטמאה רבייא קרא מוכל הולך או מדאיצטריך קרא בטמאה מהלכי כפים בחיה טמאתי לך מכלל דבטהורה בטריפה מטהר אף בלא ק"ו: ע"ש גמרא אלא מעתה פרה במעי גמל לא לטמא א"ק וכל הולך כו' כתב מהר"מ מלובלין למה לי כפיו וכל כו' יע"ש ואין לומר דצריך כפיו לפרה במעי קלוט דלא לטמא דאם לאו כפיו ה"א דאמו הולכת על ארבע לכך כתיב כפיו דמהלכי שמונה כמהלכי ארבע אלא בלאו הכי לא צריך דק"ו הוא אם הועילה שחיטת אמו כו' כמ"ש התוס' ד"ה קלוט במעי פרה דעדיפא משני יע"ש ואף די"ל דצריך קרא לפרה במעי קלוט לר"ש דאית ליה היכא דיצא לאויר העולם אסור ואפ"ה כתב קרא להתיר פרה במעי קלוט דמהלכי שמונה הוא והא דפריך אלא מעתה קלוט במעי קלוטה היינו בדומה לאביו כמ"ש התוס' ואהא אהני הק"ו אבל באינו דומה אה"נ דאסור כיון דהוא ואמו מהלכי כפים הוה משא"כ פרה במעי קלוט אף דאמו אסורה מ"מ מהלכי שמונה הוה וכל קאי אפרה במעי גמל משא"כ פרה במעי קלוטה כו' דמ"מ קודם שיצא לאויר העולם כו' אלא דזה דוחק דמתני' סתמא תנן בטמאה טמא אף בקלוט הדין כן, ומיהו למ"ש מהרש"א לקמן לרבה דאבר שיצא לחוץ טהור כיון דלא הוה כילוד אף דר"ח אינו סובר כן מ"מ לר"י דמתני' דמפיק ליה מקרא, דכל הולך על כפיו וכפיו לומר דקלוט במעי פרה לרבנן אף שיצא לאויר העולם טהור וכיון דהלכה כת"ק אמר שפיר מחלוקת באבר דעובר חי אבל בעובר מת ד"ה אסור דלא ידעינן אלא מק"ו אבל הוציא ידו לחוץ ליכא ק"ו כמה שכתבתי לעיל יע"ש

(דף ע"א) מתני' האשה שמת ולדה החיה טמאה עיין בר"מ הלכ' וו שא"ה פ"ך ופכ"ג ופ"ב מהלכות ט"מ ובהלכות מקוואות פ"ב והעולה מכולן היא דכי אמרינן טומאה בלועה לא מטמא סובר רבינו הוא במעי אמו ולא בבית החיצון אף על פי שלא יצא לאויר העולם ועיין בכורות י"ז אין פתיחת הקבר לנפלים עד שיעגילו ראש כפיקה יע"ש ובאהלות פ"ב ובתי"ט ועיין לעיל בהא דהחזירו ידו דאי לא הוה טומאה גלויה ומקבל הבשר טומאה כיון שנפתח הרחם ולא הוה טהרה בלועה יע"ש: ודע דהא דטומאה בלועה אין מטמא נ"מ אף בב' טבעות דלא שייך מגע בית הסתרים. ודבר זה מבואר וה"ה מה שמטמא במשא אין שייך מגע בית הסתרים דמ"מ במשא מטמא ואין מטמא משום טומאה בלועה ומגע בית הסתרים נ"מ לבגד שהוא טמא שחלקוה לשנים וטהרה בלועה יש לראות מה נ"מ דבלאו הכי מגע בית הסתרים הוא שנוגע בגוף ואפשר לומר דאם בלע טמא מת טבעת טהורה הי' מן הדין להיות טמא כששוכב שהגוף שוכב על הטבעת ולהכי מהני טהרה בלועה או זב שהסיט בגרונו ועיין בזה: גמ' והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו לפי' הרא"ם בנדה פ' יוצא דופן והביאו מהרש"א בכאן דנבילת עוף טהור חדוש הוא וגזירת הכתוב בה ולא באחרת אף דמקום בלוע לרבא מגע בית הסתרים כו' א"כ יקשה קושיא התו' בכאן אליביה דמאן קאמרינן והאוכל לאביי מנבילת עוף טהור נפקא ואי לרבא היאך מוכח מכאן דטומאה בלועה אינה מטמאה הא גזירת הכתוב הוא דמקום בלוע לאו בלועה הוה בבהמה ואפ"ה טהור בבהמה וצ"ע וי"ל ולדברי הרא"ם ז"ל לרבא נ"מ אי מקום בלוע הוה בלועה כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה טבעת טמאה טמא מת או טבעת טהור' ונכנס בעוד בבית הבליע' לאוהל המת. ומהרש"א ז"ל השיג עליו דמשמע דאהא דאמר בתחלה למאי נפקא מיניה קאי רבא אמר דמגע סתרים הוה עיין פ' יוצא

דופן

(דף עב ע"א) מתני' בהמה המקשה לילד ובתו' שם ד"ה בהמה דעובר חי כו' יש להקשות הא כתבו התו' דקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע בה טהור ולאחר שחיטה הוא דפליגי שחיטה עושה ניפול וא"כ תיפוק ליה דקודם לאו טומאה אית ביה ואין לומר לר"ח כתבו כן דקודם שחיטה אפשר דטמא טומאת אמ"ה דזה דוחק ואפשר לומר בשעת פרישתן דאז הוה אבר מן החי: גמ' ור"ע סבר כו' הר"מ ז"ל פסק דטומאה בלועה וטהר' בלועה אינה מטמא ופסק גולל ודופק מטמא היינו מדרבנן וקרא אסמכ' בעלמ' הוא עיין בכ"מ הלכות טומאת מת ובמקום אחר נאריך

(ע"ב) גמרא אמאי טומאת בית הסתרים הוא לפירש"י ז"ל דפי' ר"י מטהר דמגע בית הסתרים הוא ס"ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה כו' דלפירוש התו' בלא"ה טהור דשבע לי' טומאה ואפשר דסבירא ליה כפי' הר"ש דטומאה מגופו לא אמרינן שבע טומאה אף דטומאה ראשונה לאו מגופו הוא מ"מ כיון דבטומאה שני' בא מגופו מקבל טומאה והוה מגע מדרס ולכך צריך לטעמא דמגע סתרים הוא כו' אבל מ"ש רש"י אח"כ אלא אם כן נגע בו הזב כשדרס עליה ברגלו ערום או אח"כ מוכח מזה דלא אמרינן שבע ליה טומאה יע"ש ועיין בר"ש שם בזה

(דף עג ע"א) גמרא ור"מ לטעמיה כו' הא ודאי דר"מ לטעמיה דמגע, בית הסתרים מטמא בהך דבגד שחלקו ומאי דקאמר אפי' תימא רבנן חבורי אוכלין כו' היינו דר"מ ודאי לטעמיה אבל רבנן דאמרי הבשר מגע טריפה שחוטה דמטמא בקדשים מדרבנן קשיא ליה אמאי מגע סתרים הוא ואין הלכה כר"מ ומשני חבורי אוכלין כו' והא דפריך בשלמא לרבינא היינו דחתכה אף לר"מ בלא חתכה נמי הדין כן אלא משום לרבנן אמר כך וכמה שכתבנו בסמוך

(ע"ב) גמרא נשחטה בהמה ותוס' ד"ה אי מההיא הוקשה להם דאיך ס"ד דשחיטה עושה ניפול א"כ לר"ש אמאי הוכשרו בשחיטה והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים עכ"ל לכאורה יאמר הכי אליביה דר"י קיימינן ואיהו אמר בג"ה לקמן לא תאכל הנפש עם הבשר באמ"ה ולא בשר מן החי וא"כ ה"ה בן נח אין מוזהר אלא על אמ"ה ולא על בשר מן החי דבישראל נפקא מבשר בשדה טריפה בשר מן החי ולא בן נח וא"כ שפיר אמר ר"ש הוכשרו בדמיה דהכשר אחר מהני דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוה ועיין בר"מ הלכות מ"א פ"ד בישראל בשר מן החי ליכא כי אם לאו דטריפה וא"כ בבן נח בשר מן החי שריא יע"ש: שוב ראיתי הדבר מפורש בר"מ הלכות מלכים פ"ט דבן נח מוזהר על בשר מן החי והביא הכ"מ ראיה מברייתא דר' אושעיא בעור ורוטב קכ"א ב' הרי דסובר דב"נ מוזהר על בשר מן החי ומ"מ תמה עליו הכ"מ מאחר דסובר כר"י דבישראל מטריפה נפקא ועין בלח"מ שם ודע שאני תמה למה לא הביא הכ"מ ראיה מר"י גופא בעור ורוטב קכ"ט ע"ב דהא דר"ש מטהר אסיפ' ואבשר קאי דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הרי בהדיא אף לר' יוחנן דבישראל לא נפקא כ"א מבשר בשדה טריפ' אפ"ה בבן נח כולל אך בשר בנפשו בין אמ"ה ובשר מחי וע"כ צריך לחלק כמ"ש, הלח"מ יע"ש אם לא שנאמר דהכ"מ מקשה עליו דאין לחלק בין ישראל לב"כ וההיא דעור ורוטב ע"כ נימא דאבשר הפורש מאמ"ה ונאמר דלא כר"מ בהלכות מ"א פ"ד וה' שכתב דפורש מאמ"ה דאין לוקה אלא משום בשר בשדה טריפה אלא דלוקה משום אמ"ה ושפיר מיקרי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים וע' בכ"מ בהל' מאכלות אסורות שם אח"כ מצאתי לרשב"א בחדושיו בעור ורוטב שכתב בדף קכ"ט ב' שהקשה לר"י דאמר בשר מן החי מטריפה נפקא ובב"נ מנלן ותי' כמו שחילק הלח"מ בהלכות מלכים בישראל קאי אכילה אנפש ובן נח קאי אבשר גם הקשה אמאי דקאמר אמצעתא כו' ולא הקשה לר' יוחנן דאמר לעיל דפליגי באוחז בקטן כו' ולי נראה דהיה יכול להקשות דידי' אדידיה דכאן אמר הכל מודים דשחיטה אין עושה ניפול ומיהו היינו יכולין לפרש הכל מודים ר"מ ורבנן ור"ש פליג עוד דע דהתו' הקשו וא"ת ותא ר"ש לא הוכשכו כו' דמשמע הא