ראש יוסף על חולין חלק ב מז

חתיכת עוף טמא וכבר ביארנו זה לעיל בארוכה והשתא פש גבן לברורי הספק שנסתפקנו בתחלה באיסור דרבנן אי חשוב בריה או לאו ונ"מ בגיד החיצון שנתערב כולו או אבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה דהוה אמ"ה מדרבנן אי הוה בריה או לאו ואף אי נאמר דטעם חשיבות בריה דלוקין עליו בכ"ש אפ"ה איכא לספוקי דכל דתיקון רבנן ומכ"ש לטעם השני שכתבנו לעיל יש לספק והנה מדברי או"ה כלל כ"ה דין ג' וד' יש ללמוד ממנו דבאיסור דרבנן לא הוה בריה שהרי כתב וז"ל אמר שמואל שני גידין הן כו' וכתב הרמב"ם דג"ה לא חשיב בריה לעבור עליו בכ"ש אלא שעל הכף אבל העליון והפנימי שחוץ לכף אינו אלא מד"ס ואינו חייב אלא בכזית (ר"ל מכת מרדות מדרבנן) והלכך אף אי לא נתערב אלא ד' אצבעות מה שעל הכף אינו בטיל דאל"כ לא תמצא ג"ה שלם בבהמה א' וירך דקה שלא והא בו כזית אבל חתיכה משאר הגיד שאינם בכ"ש אלא בכזית שלוקין. עליהן מכת מרדות בטל מידי דהוה אכזית שנתרסק עכ"ל העתקתיו מפני. שכמה הלכת' גברתי איכא למשמע מיניה חדא דמשמע מדבריו שכל גיד החיצון. אפילו שלם לא הוה בריה שכך כתיב דלא הוה בריה רק שעל הכף ועוד שכתב וכן. שאר גידים שאין בכ"ש לא. חשיב בריה ועוד דלמאי הלכתא כתב דברי הר"מ ז"ל דגיד החיצון שאינו אלא מדרבנן ואינו חייב אלא בכזית דנ"מ כמו שכתבתי ומיהו ואין ראיה דאיהו לשיטתי' שסובר טעם ברי' שלוקה בכ"ש ומש"ה החמירו חכמי' כמשמעות לשונו כאן דמה"ט כתב דלא הוה בריה דהוה בכזית משא"כ אי נאמר טעמא דבריה חשיב הוא ובלאו טעמא דלוקה בכ"ש אינה בטלה אכתי איכא לספוקי בהך מלתא ועיין לקמן מזה. עוד איכא למשמע מיניה שעל הכף אף אי נחתך השאר ממנו הוה בריה כיון דאין איסורו אלא מה שעל הכף מיקרי בריה ואובד שמו כשיחלוק אותו מקצת שעל הכף יע"ש ולפ"ז לכ' יהודא דסובר דכולה ירך משמע ודאי דלא מיקרי ברי' אלא כשכל הגיד כולו שלם וא"כ הא דפריך ור"י אמאי לא מיחייב בכ"ש תיפוק ליה דאילו יחלוק אין. שמו עליו ולא חשיב בריה ואי דקשיא כשאוכל כל הגיד כולו אמאי לא מיחייב בכ"ש דר"י אמר סתם אינו חייב אלא בכזית משמע אף כשאכל כל הגיד שעל הירך ואמאי לא מיחייב בכ"ש ומאי קושיא הא, כשאכל כל הגיד שעל הירך לא משכחת שלא יהא בו כזית כמ"ש או"ה והבאתיו בסמוך במ"ש דאל"כ לא תמצא ג"ה שלם שלא יהא בו כזית וכוונתו מבואר דע"כ א נחתך מקצת שעל הכף לחוד הוה בריה כו' וא"כ קשיא מ"ש ויש ליישב ועיין מה שאכתוב עוד בגמרא לקמן בעזה"י באורך מזה:

עוד לאלקי מילין כמה שנסתפקנו אי באיסור דרבנן חשיב בריה אי לא הנה מתורתו של כהן הגדול יש ללמוד דחשיב בריה שהרי הרב אומר כן בסי' פ"ו על מ"ש המחבר ביצת נבילה וטריפה אסורה ונתערבה באלף אסורה וכתב דקאי נמי אביצת נבלה והקשה אמאי לא בטל ועל הטור ל"ק דאיהו בשיטת התו' קיימי. אף דלא הוה בריית נשמה הוה בריה עכ"ל ור"ל כמ"ש התו' כאן בשמעתין ד"ה מ"ט דחטה לאו משום דאינה בריית נשמה וכן הרא"ש כתב כן א"כ משמע וודאי אף באיסור דרבנן בריה אינה בטילה, שהרי ביצת נבילה לא הוה אלא מדרבנן כמבואר ואפ"ה חשיב בריה וה"ה כל גיד החיצון ואבר המדולדל ונשחטה הבהמה אם נתערב אין בטילין דהוה בריה ועל הרב בהג"ה יש להקשות אמאי בחה"ל כתב אף באיסור דרבנן וכאן לא הגיה כלום הן אמת שיש לתמוה על מ"ש הש"ך ז"ל דהטור סובר ביצה הוה בריה אף דלא הוה בריית נשמה דא"כ קשיא הא דריש ביצה דאינה בטילה הניחא למ"ד את שדרכו למנות שנינו כו' והא אף למ"ד כל שדרכו למנות אפילו הכי אין בטילה דהוה בריה לשיטת התו' והטור אלא וודאי דביצת טריפה לא הוה בריה דלא מיקרו בריה אלא כשתחלת ברייתה כך טריפה אינה יולדת וה"ה לביצת נבילה כמ"ש דלאו דווקא נוצר באיסורו דהיינו לידה אלא דומיא דנמלה שלא היה לה היתר וש"ה מעולם משא"כ ביצה וכדכתיבנא ועוד דאי אכל ביצת טריפה אינו לוקה אלא בכזית ולא בכ"ש דמי כתיב לא תאכל ביצת טריפה לא תאכל טריפה כתיב והיינו בכזית וא"כ לא הוה ברי' כמו חטה של כ"ה כמ"ש התוספות כאן ועיין מ"ש הר"מ בהל' מ"א אי לוקין על ביצת טמאים וטריפה יע"ש בפ"ב וג' יע"ש ואי"ה במקום אחר אבאר סוף דבר שדברי הש"ך ז"ל צ"ע ובדבר דרבנן נראה להקל באמ"ה דרבנן באבר המדולדל ונשחטה הבהמה ובגיד החיצון כולו דבטילן וזה שהרב א הגיה כלום בדיני בריה וגם מה שהקשיתי לעיל אמאי לא הזכירו הטור והמחבר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף לבד בסו' ס"ה דנ"מ לענין ברי' הנה ראיתי להרב בהג"ה שכתב בסי' ק' דעיקר הגיד אינו אלא שעל הכף לבד יע"ש ומ"מ על הטור והמחבר קשה גם על רמ"א בסי' ס"ה ששם מקומו לא כתב מזה וראיתי להפר"ח סי' ס"ה כתב דמסתימת לשון המחבר משמע דכל הירך הוה מ"ה וא"כ קשה איך יתכן זאת שהרי פסק לקמן בסי' ק' דג"ה מיקרי ברי' וטעמא דברי' שלוקין עליו בכ"ש ואי כל הירך אסור אינו לוקה אלא בכזית למאן דסבירא ל'י כל הירך אסור כדבעינן למימר לקמן בשמעתין דלר"י הכין הוא ואם נאמר דטעמא דברי' דאין בטל משום חשיבות הוא ולאו משום הא דכ"ש וה"ה מה שלוקין על ברי' בכ"ש הוא משום חשיבות וכמשמעות לשון רש"י בשבועות כ"א ב' הוה א"ש הא דפסק הש"ע דג"ה הוה בריה וע' מ"ש עוד לקמן מזה:

וכיון שבררנו כל דיני בריה באורך וברוחב וסלקנו כל הקושיות והספיקות, בעז"ה מעתה אתחיל בפי' הלכה הזאת ואומר:

גמרא פסקא אכלו ואין בו כזית חייב מ"ט בריה הוא כו' ת"ק דמתני' סובר דלא אסרה תור' אלא שעל כף בלבד כמבואר כאן דלר"י דכל הירך אסור אינו לוקה אלא בכזית וכמו דמסיק ע"ב דהא בהא תליא וכיון שכן יש לתמוה על מ"ש התוספות ד"ה מכלל דלר"מ דמחמיר בחטי' לא מסתבר דמיקל בכל הגיד שחוץ לכף כו' והא רבינו הקדוש סתם במתני' כר"מ דבעי חטיטה ואפ"ה סתם דאוכלו ואין בו כזית חייב ואיך זכה שטרא לבי תרי שהוא מן הנמנע דמאן דסובר צריך חטיטה סובר שכל הירך אסור מ"ה וע"כ דאין לוקה אלא בכזית וכמו דמסיק תנאי הוא ואף שכתבנו דכתבו התו' דסתם כר"מ ולאו ר"מ היא מ"מ הא מאן דמחמיר בחטיטה סובר כל הירך שאסור מ"ה ואין לומר דמש"כ התו' דלר"מ דמחמיר בחטיטה סובר כל הירך אסור מ"ה הוא מדחזינן דר"מ אמר לעיל בברייתא צ"ב ב' ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא והיה די לומר ג"ה מחטט אחריו אלא לומר בכ"מ שהוא בעי חטיטה ואף מה שחוץ לכף בעי חטיטה וע"כ סובר כל הירך אסור מ"ה דאל"ה לא היה צריך מה שחוץ לכף חטיטה דהוה גזירה לגזירה ועיין בס' בית ישראל סי' ס"ה שכתב כה"ג בשומן של גיד דדבר שהוא דרבנן ל"ש ביה חטיטה אלא ע"כ ר"מ סובר דכל הירך אסור מ"ה ובמתני' סתם, דבעי חטיטה מה שעל הכף ור"י לית ליה חטיטה כלל אלא דקשיא מה שהקשו התו' דשמואל אשמואל דלמא מה שאמר שמואל חות טפי מה שעל הכף אמר כת"ק דמתני' ולא דסבר כר"מ וצ"ע:

ובתו' דה מ"ט דרבא בריה הוא דאמ"ה ועוף טמא חשיבא להו בריה עד כאן לשונו לקמן לא משמע כלל דאמ"ה מיקרי בריה דהא דקתני כל שהוא היינו משהו בשר וגידים ועצמות וכתב דאמר אמ"ה צריך שיהא כזית אלא שכתבו כן ולמדו דבר זה מג"ה דחשיב בריה ה"ה אמ"ה וכבר, הארכנו לעיל והתוספות לשיטתם ע"ב ד"ה ור"י דאינו חייב אלא באוכל כל האבר ואף לר"מ כתבתי ישוב:

ועוד אפשר לפרש דראייתם מהא דלקמן גופא דאמ"ה חשיב בריה מדמקשה מאכל צפור טהורה בחייה בכ"ש וס"ד דכ"ש חייב וה"ה אמ"ה דהוה ס"ד בכ"ש ומאין הרגלים לומר כן והא אכילה כתיב ביה והוה בכזית אלא ש"מ דאמ"ה הוה בריה ולקמן דמסיק דאינו חייב אלא משהו בשר וגידים ועצמות דאינו חייב אלא שיאכל כל האבר ואכילה כתיב ביה ולכך בעינן כזית כמו שכתבו התוספות, ע"ב יע"ש ובחדושינו לקמן אבאר מזה אבל רש"י לקמן ק"ב ב' אהא דאמר רב אמ"ה צריך שיהא כזית פי' מדל"ת מדחלקיה הכתוב מבשר מן החי יע"ש משמע דסובר אמ"ה לא הוה בריה דאל"כ הוה לפרש דל"ת בריה הוא וחייב בכ"ש ומה שיש לחלק בין אמ"ה לג"ה הלא יש די והותר במ"ש לעיל וע' עוד מ"ש ע"ב בד"ה ור' יהודא אכילה כתיב ביה באורך בזה בא"ד וא"ת דתנן באלו הן הלוקין כו' והשתא קשה כו' עכ"ל תרתי קאמרי חדא דרבנן לא ס"ל דתליא בבריית נשמה ועוד אמאי לא קאמרי רבנן מי כתיב לא תאכל טעמא דמפרש כו' אבל הר"ן ז"ל והריטב"א ורשב"א ואחרים פי' דשאני חטה דלא היה בריית נשמה כלל משא"כ ג"ה ואמ"ה דבחיים היו להם בריית נשמה ועי' במכו' י"ז א' בתו' שם מ"ש בזה ולקמן אבאר:

בא"ד וא"א לר"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק"א וכ"ת דנוצר באיסורו כו' קשה כלאים עכ"ל הנה בקושייתם י"ל ב' קושיות דלוקין בכל שהוא לר"ש למכו' אין לבריה שום חשיבות על שאר איסור ודין הוא לבטל כשאר איסורין וקושיא הב' דלמא ר"ש לדברי רבנן קאמר לדידי לא ס"ל החילוק דבריה אלא לדידכו אודי לי מיהת דחטה נמי חשיב בריה ושניהם מתורצים במה שנאמר דקושית התוספות למ"ד במכות י"ז א' דלא אמר ר"ש אלא בטבל דהוה בריה ובשאר איסורין בעינן כזית הוקשה להם שפיר דא"נ לר"ש תרומה היאך עולה בק"א דהוה