ראש יוסף על חולין חלק ב מו

ואמרה לא תאכל הנפש בעוד שהנפש עם הבשר ועיין פרישה סימן ס"ב והוה שפיר בריה אבל לשיטת הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ד דאמ"ה אם חתך מקצת ממנו חייב במשהו בשר א"כ אבר דעוף טמא נמי יהא בריה ולא ליבטל אף באלף ואי דשאני אמ"ה דאשמעינן קרא דאף במשהו בשר חייב א"כ מקצתו נמי לא יהא בטיל מה"ט ויש ליישב זאת דנאמר דאכתי בעינן בריה שאובד שמו כשיחלוק ואחשביה רחמנא והלכך באמ"ה הכי הוא דהוה דאחשבי' דבמשהו בשר ויש לו חשיבות דהוה בריה שלימה בפ"ע משא"כ אבר דעוף טמא לא מצינו חשיבות ועוד נאמר דאמ"ה מיקרי בריה כיון דהקפידה תורה שיהא כברייתה ואם פירש מקצת הבשר אינו לוקה משום אמ"ה אלא משום בשר מהחי וכזית הלכך אמרינן שפיר כיון שבאה האזהרה על אבר מיוחד אמרינן כשהוא שלם מיקרי בריה דאם יחלוק אין שמו עליו משא"כ באבר ועוף טמא דלא בא אזהרה על אבר מיוחד כלל וזה כוונת פר"ח י"ד סי' ס"ב ס"ק ג' יעוין שם ומש"ה אבר עוף טמא לא מיקרי בריה דאם יחלוק שמו עליו דכמו שהוא שלם חתיכת עוף טמא מיקרי ה"ה במקצת ממנו דלאו משום איסור אבר קאתינן עלה משא"כ באמ"ה דמשום איסור אבר קאתינן עלי' ואין שמו עלי' כשיחלוק ועיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה באופן אחר יע"ש:

הן אמת למ"ש הריטב"א והט"ז והוא מאו"ה שכ"ה כ"ב דטעם בריה דלא בטילה הוא משום דאחשבי' רחמנא ליחייב בכ"ש וכמ"ש לעיל א"כ לא הוה מקשין התוספות ד"ה מ"ט לר"ש תרומה אמאי בטילה בק"א והא הוה בריה דחטה אחת כול' ומאי קושיא והא טעמא דבריה דאחשבי' רחמנא להתחיב בכ"ש מלקות ולר"ש. אין זה חשיבות דהא איהו לשאר איסורין שוה לר"ש דכל שהוא למכות ואין לבריה שום חשיבות משאר איסורין ודין הוא דליבטל בריה כמו שאר איסורין ויש ליישב דנאמר קושית התו' הוא למ"ד במכות י"ו א' דלא אמר ר"ש כ"ש למכות אלא בחטה דהוה בריה ולא בכל איסורין והוקשה להם שפיר א"כ תרומה אמאי עולה באחד ומאה דבלא"ה צריך לפרש כן כמו שאבאר בתוס' ואין סתירה לדבריהם:

אבל עוד אחת אני אביא ראיה דהר"ן והמחבר בש"ע לא ס"ל הך טעמא דבריה משום דחייב עלי' בכ"ש דא"כ תקשי לר"נ שהתנה תנאי א' שיהא בריית נשמה שלא תקשי מאוכל חטה וגם ש"ה והא וודאי התם לא לקי בכ"ש דמי כתיב התם לא תאכל חטה דטעמא דבריה דהוה כמפרש בין קטן ובין גדול וכדכתיבנא לעיל והכ' לא כתיב כן וכמ"ש התוס' להדיא כאן בשמעתין ור"פ התערובת ומכות י"ז א' יע"ש ואינו לוקה אלא בכזית ואין לה חשיבות כלל ומש"ה בטילה ולמה ליה להתנות תנאי דלא הוה בריה כ"א בריית נשמה אלא וודאי דר"ן ז"ל אינו סובר כמ"ש דהוה כמפרש בין קטן ובין גדול אלא דבריה יש לה חשיבות דבריה הוה ומש"ה מחייב מלקות בכ"ש וה"ה לענין ביטול דאין בטילה ומש"ה הוקשה להם מ"ש חטה של טבל ושל כלאים הוה איסורו מגופו ומש"ה הוצרך להטיל תנאי שיהא בריית נשמה אף שאין עכשיו. וראיתי לרש"י במסכת שבועות כ"א ב' עלה דהך דמפרש נמי כבריה דמי שכתב דבריה מ"ט משום חשיבות מפרש נמי הא אחשבוה איהו עכ"ל הרי דלא כמ"ש התו' כאן ור"פ התערובת דהוה כמפרש בין קטן וגדול דאל"כ הוה ליה לפרש כמ"ש התו' כאן ובריש התערובת אלא טעמא דבריה דחייב משום חשיבות שיש לו וה"ה לענין ביטול דאין בטילה משום חשיבות שיש לה א"כ יקשה מחטה של כ"ה דנוצר באיסורו אותן שגדלו אח"כ ועיין בפ' כ"ה קי"ו ובתו' שם ומש"ה הוצרך לג' תנאים ועיין בתו' ריש תערובת שכתבו דבריה שאמרה תורה בין קטן וגדול וכן אמ"ה וכונתם במשהו בשר גידים ועצמות דודאי אמ"ה בעינן כזית דוקא דאכילה כתיב ביה ואינו חייב עד שיאכל כולו לשיטתם ע"כ כמש"ל ועיין ד"ה ור"י אכילה כתיב ביה:

עוד יש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי במ"ש בסי' ק' בדיני בריה שיהא ד' תנאים שיהא בריית נשמה שלא תקשה מחטה של כ"ה ונוצר באיסורו שלא תקשה מש"ה ושיחלוק אין שמו עליו דל"ק מחלב (ולית ליה סברת הר"ן דחלב אינו במקום א' מקובץ אלא במקומות הרבה) ושיהא שלם מהא דמכות ריסק ט' נמלים ואחד חי ולמה ליה ד' תנאים בג' סגי כיון דהתנה שיחלוק אין שמו עליו תו ל"ק מנבילה ושור הנסקל כמ"ש הרא"ש לקמן ק' א' דחתיכה נמי מיקרי נבילה וש"ה כתיב לא יאכל בשרו וא"כ כיון שהזכיר תנאי שיחלוק ואין שמו עליו לא הוה להזכיר דנוצר באיסורו והטור לא התנה אלא תנאי א' שיחלוק ואין שמו עליו מיקרי בריה ותו לא דסובר כמו שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל דעיקר טעמא דבריה משום דהוה כמפרש בין קטן ובין גדול ורבנן דאמרי בריית נשמה שאני לרבי שמעון קאמרי הכי ולדידהו אף בלאו הכי דמי כתיב לא תאכל חטה וא"כ בתנאי שיחלוק ואין שמו עליו סגי אבל הר"ן והש"ע סברי דרבנן לעצמם אמרי כן ומש"ה הצריך הר"ן ג"ת אבל לש"ע קשה כמ"ש וצ"ל דנבילה נמי מיקרי בריה דלא תאכלו כל נבילה בין קטן וגדול משמע דנבילה מיקרי כשהיא שלימה ולא כשהיא חתוכה דהא בפסחים כ"ב א' יליף היתר הנאה בג"ה ובחלב משום כשהותר נבילה חלבה וגידה הותרה ויעשה למלאכה לטומאה וטהרה ואי דחתיכה מיקרי נבילה אין ראיה ודאי דכשהותרה חלבה וגידה הותרה אלא נראה דנבילה שלימה מיקרי ולא חתיכה וא"ש דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה הרי נבילה שלימה משמע ומפורש היתר הנאה בקרא והא דפריך הניחא למ"ד יש בנ"ט יש לישבו בקל ואבארו בפסחים א"י השם וא"כ ודאי היה ראוי להתחייב כשהיא שלימה וכן לענין ביטול ומש"ה התנה דלא מיקרי בריה אלא כשנוצר באיסורו ולית ליה טעמא דבין קטן ובין גדול הזהירה תורה אלא טעמא דבריה דחייב בכ"ש דחשיב הוא מדהוצרך ליתן טעם על טבל וכ"ה שאין בריית נשמה וכמ"ש לעיל אלא דחשיב הוא דהוה בריה וחייב בכ"ש וה"ה לענין ביטול והוצרך לטעמא דנוצר באיסורו לענין נבילה וש"ה ואל יקשה לך מאבר מן הטמאים דהתם אין איסורו משום אבר ומה לי אבר או מקצתו דכלהו מיקרי חתיכת עוף טמא וכמ"ש לעיל ועמ"ש סוף פרק':

נסתפקתי בדבר שהוא בריה ונוצר באיסורו ואינו אסור אלא מדרבנן אי הוה בריה לענין ביטול או לאו אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא אין ביטול או, לאו ומה דמספקא לן הוא דכאן בהג"ה לא הגיה כלום ולעל סימן ק"א הגיה דחה"ל אף דלא הוה אלא מדרבנן אין בטילה ולגבי בריה לא כתב כלום אי אסור מדרבנן או בטל או לאו ונ"מ טובא בגיד החיצון דאינו אסור אלא מדרבנן אם נתערב בגידין אחרים דאינו בטל דהוה בריה ומיהו בגיד הפנימי אין נ"מ דאי נתערב כל הגיד הוה בריה משום אותן הד' אצבעות שעל הכף ואי נחתך מקצתו מה שחוץ לכף ונתערב אף אי הוה בריה בדרבנן כיון שנחתך תו לא הוה בריה ועיין מה שאכתוב לקמן והנה אם נאמר דטעם דבריה לא בטיל דאחשביה רחמנא דלקי עליה בכ"ש באיסור דרבנן לא שייך זה משא"כ לטעם השני לעיל דבריה יש לה חשיבות בפני עצמו ומש"ה אינה בטילה א"כ ה"ה באיסור דרבנן או דל"מ דוקא באיסור תורה:

והנה מה שהקשינו לעיל אהא דהתנה בש"ע שיהא נוצר באיסורו לאפוקי נבילה וש"ה תיפוק ליה דאילו יחלוק שמו עליו וכמ"ש הרא"ש דף ק' והיה אפשר לומר דהמחבר לשיטתיה שכתב לאפוקי חטה דאינה בריית נשמה כמ"ש הר"ן וא"כ ע"כ סובר דטעמא דבריה לאו משום דאמרה תורה בין קטן ובין גדול כמ"ש התוס' בשמעתין דמי כתיב לא תאכל חטה אלא ע"כ טעמא דבריה דחשיב הוא ולכך אין לה ביטול וקשיא ליה מטבל וכו' ולכך קשיא ליה מנבילה וש"ה אמאי בטילין כשנתערבו והא הוה בריה כשנתערב צפור טהורה שלימה כו' וה"ה אן מלקות אמאי לא יתחייב מלקות בכ"ש ואהא חי' דאין נוצר באיסורו אלא דא"כ קשיא אמאי באמ"ה הוה בריה ובעוף טמא לא הוה בריה כיון דנוצר באיסורו וכל שאילו יחלוק אין שמו עליו וכ"ת לענין עוף טמא לא מיקרי בריה ה"ה לענין נבילה לא מיקרי בריה מה שהוא שלם דחתיכה נמי מיקרי נבילה כמ"ש לעיל וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דאמ"ה כיון שבא אזהרה מיוחדת עליו הוה כבריה וכמ"ש הפר"ח בסימן ס"ב וגבי נבילה הוה כאילו כתיב אזהרה בתורה על כולה כשהיא שלימה כמש"ל:

זאת תורת העולה מדברינו דחילוק יש בין אמ"ה ובין אבר עוף טמא דאמ"ה לא מיבעיא לשיטת התוס' דאינו חייב אלא כשיאכל אותו שלם ובמשהו בשר חייב וודאי דהוה בריה וכדכתיבנא משא"כ באבר עוף טמא דאינו חייב אלא בכזית ממנו דלא יאכל שרץ העוף כתיב כשהוא שלם בכל שהו ולא במקצת ממנו אלא אפילו לשיטת הר"מ ז"ל בפ"ה מהלכות מ"א דאמ"ה אם חתך מקצתו ממנו חייב בכזית עם גידים כו' אפ"ה ק דהקפידה תורה שיהא כברייתה דאם הפריש בשר ממנו דאינו חייב אלא משום בשר מן החי וכזית בשר דווקא א"כ הוה בריה ואף אי נאמר דלא תאכל הנפש עם הבשר קאי ג"כ אמקצת אבר אפ"ה קרוי בריה שבא אזהרה מיוחדת על אבר אחד לומר שחייב עליו ואיסורו דידיה משום אמ"ה דהא כשפירש בשר ממנו תו לא מיקרי אבר ובעינן כברייתו ומש"ה כי איכא אבר שלם מיקרי בריה דאילו יחלוק אין שמו עליו הרצון בזה דאיסורא דידיה משום אמ"ה ואילו יחלוק כו' משא"כ באבר דעוף טמא דאיסור דידיה לא מיקרי אבר עוף טמא אלא איסור עוף טמא ומש"ה לא מיקרי ברי' אף כשהוא אבר שלם דנהי דאם יחלוק אובד שמו שאין שם אבר עליו מ"מ איסורא דידיה מה לי כשהוא אבר שלם מיקרי חתיכת עוף טמא או כשיחלוק ג"כ מיקרי