ראש יוסף על חולין חלק ב מד

וכמ"ש דגירסתו כגי' רש"י ז"ל והמבין יבין:

וא"כ לדינא צ"ע אי מה שחוץ לכף אסור מן התורה או מדרבנן ואף לכאורה אין נ"מ בזה לדידן דלענין איסור מה נ"מ אי מ"ה או מדרבנן ואי נשפך ולא ידעינן אם היה ס' נגדו הא אין בגידין בנ"ט ואי שנתערב מה שחוץ לכף בין גידין אחרים דבריה לא בטיל אף אי הוה דרבנן כמבואר בסימן ק"א ועוד כשאינו שלם לא הוה בריה ואי דספק אי נפל גיד בין גידים כשרים אף אי הוה דאורייתא ספיקו לקול' דהא דבריה לאי בטל לא הוה אלא מדרבנן וספיקו כה"ג להקל כמו שאבאר אי"ה בחדושינו לי"ד מ"מ קשה הא כתבו דשומן וקנוקנות לא הוה אלא דרבנן וגם דקדקו וכתבו דשומן לא הוה אלא מנהג קדושים ואמאי לא פירשו במה שחוץ לכף מה דינו גם בפנימי וחיצון פירשו דבריהם בפנימי, אסור מ"ה וחיצון מדבריהם ואמאי סתמו במה שחוץ לכף:

ועוד דנ"מ טובא לענין דינא אי הוה מה שעל הכף לבד דאורייתא או שעל כל הירך דאי שעל הכף לבד הוה דאורייתא א"כ מה שעל הכף לחודיה הוה בריה ואף אי נחתך השאר ונתערב מה שעל הכף בשאר גידין אין בטל באלף דבריה הוה דהא באכלו מה שעל הכף לבד ואין בו כזית לוקה שהרי רבינו אומר כן בפרק ח' מהלכות מ"א ה"ב שאם אכל מה שעל הכף לחוד ואין בו כזית לוקה דהוה בריה וכיון שכן לא בטל באלף דהא טעמא דבריה דאין בטילה באלף הוא מטעם דחשיב דאין צריך כזית ואף בכ"ש כמ"ש הפוסקי' ז"ל ועיין בסימן ק' בי"ד בט"ז שם ואי אמרינן דכל הירך אסור א"כ ודאי בטילה לר"י דבעינן כזית דוקא ומאי חשיבותא ואפילו אי נימא דלאו הא בהא תליא אלא דבריה אינה בטילה גזירת חכמים דחשיב בריה בפ"ע מ"מ לא הוה בריה אלא בנתערב כל הגיד שעל הירך דודאי הכין הוא למ"ד שכל הירך אסור לא הוה בריה אלא כל הגיד כולו ועי' פר"ח סי' ס"ב שכתב אמ"ה מיקרי בריה דלא הוה אלא באבר זה וכן ג"ה יע"ש ולקמן אבאר זה בעזה"י:

ובתו' ד"ה מכלל דשייר דרבנן לדר"י לכאורה משמע דר"י נמי אית ליה דאורייתא ודרבנן ולר"מ הוה דאורייתא כ"כ שאוסר ר"י כדאמר בסמוך שקיל דאורייתא לר"מ ולר"י דרבנן נמי לא שייר עכ"ל נראה כונתם מדאמר מכלל דשייר דרבנן לר"י ופריך דאורי ליה כמאן אורי ליה ולא פריך והא ר"י דרבנן לית לי' אלא ש"מ דאית ליה ולפי' ע"כ שלש מחלוקת דלת"ק לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ור"י דכל הירך אסור מ"ה ולר"מ אף חטיטה הוה דאוריית' דהא אמר דשקל דאוריית' לר"מ ולר"י אף דרבנן לא שייר וע"כ מה דהוה לר"י דרבנן הוה לר"מ דאורייתא וכתבו דזה אינו דא"כ הוה מחלוקת גדולה ושלש מחלוקת בדבר ועוד במאי פליגי ר"מ ור"י כו' וכבר כתבנו מזה לעיל באורך יע"ש ועיין במהרש"א ז"ל ובמהר"מ מלובלין כתב וז"ל ובספרי' שלנו אין הגירסא כך ולא נשמע ממנו כ"כ שיהא לר"י דרבנן עכ"ל ור"ל דהתו' דייקי ממה דאמר דלר"י מדרבנן לא שייר כו' וכפי מ"ש ראייתם מדלא פריך דר"י לית ליה כלל דרבנן ועיין בחדושי רשב"א והתו' שכתבו דלר"י דרבנן לא שייר לאו דגי' כך אלא דהאמת קאמרי דאי דאית ליה לר"י דרבנן ע"כ דלא שייר דרבנן לר"י ובהכרח מה דקאמר דשקל דאורייתא ע"כ לר"מ דהא לר"י דרבנן נמי שקיל או דגי' הוה מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"מ כו' או דא"כ מה דאשמעינן רב ששת דשקיל דאורייתא דר"י כמ"ש לעיל באורך לפי גרסתם דגרסי מכלל דשייר כו' ולא כגי' הריטב"א ז"ל מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן לר"י והיא גי' רש"י ז"ל ועמ"ש לקמן מזה בעזה"י:

בא"ה וא"ת מנלן בשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דלמא ר"מ לא אסרה תורה אלא שעל הכף וליכא כ"א ב' מחלוקת מהרש"א ומהר"מ שניהם לד"א נתכונו דקשיא להו מנא ליה לרב ששת דשקל בר פיולי הוה דאורייתא לר"מ יע"ש והנה הלשון לא משמע כך ועוד דמ"ש וליכא אלא שני מחלוקת פירושו וליכא נמי כו' והנה יש לפרש כונת התו' ז"ל דמנלן רצונם לומר דהקשו לעצמן מנא להו דר"מ אוסר מה שאוסר ר"י מ"ה אימא דלר"מ לא הוה מ"ה אלא מה שעל הכף בלבד וסתם מתני' ר"מ הוא וכמ"ש לעיל ומה דקאמר דשקיל בר פיולי דאורייתא סתמא קאמר כגי' ספרים שלפנינו ואימא דה"ק דשקיל בר פיולי דאורייתא והיינו כפי מה דאורי ליה וכר"י כו' ושייר דרבנן דר"מ ולר"י לא שייר כלל ור"ל דאה"נ דאית ליה דאורייתא ודרבנן בשומן הגיד ומתחלה אמר דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן היינו השומן וכפי' רש"י ז"ל דשומן של גיד עצמו אסור מדרבנן ופריך דאורי כמאן אורי ליה אלא דשקיל בר פיולי דאוריית' לר"י ג"כ דסתמא אמר כגי' הספרי' שלפנינו ושייר דר"א ובשומן לא איירי כלל אלא בגיד עצמו כמ"ש לעיל ומנלן דזאת הגי' שלפנינו מכלל א"ש דלמא הגי' כרש"י וכמ"ש הריטב"א מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן ואהא פריך דאורי כו' ואהא כתבו דלא מסתבר לומר כך וע"כ גם לר"מ הוה דאורייתא מה שחוץ לכף ומיהו מזה אין סתירה לומר דשומן לא הוה אלא לר"י מדרבנן דאפשר דהוה לר"י מדרבנן וכמ"ש:

ונראה דיש לפרש דה"ק דודאי מה דאמר רב ששת מה דשקיל בר פיולי דאורייתא אשמעינן בזה דבר חדש דאי לא הוה למימר דשייר דרבנן. כו' וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו יע"ש היטב והבאתיו לעיל אלא דע"כ דאשמעי' דהוה דאורייתא ומש"ה פריך ליה מכלל דשיירי' דרבנן לר"י דאי לאשמעינן דשקיל דאוריית' לר"י זה פשיטא דהא ר"י אוסר כל הירך אלא לדיוקא איצטריך דשייר דרבנן לר"י וע"ז הוקשה להם מנלן לסתמא דתלמודא לדייק הכי דלמא אשמעינן רב ששת דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י למידק מיניה הא לר"מ שקיל גם דרבנן דלר"מ לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כו' והוא ודאי נטל כל מה שעל הירך ומנא לן דאיכ' כלל דרבנן לר"י לאתמהא דאורי כמאן אורי ומתוך כך אנו מוכרחין לומר דהגי' היא אמר רב ששת מה דשקל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן לר"י וכגי' רש"י וכמ"ש הריטב"א ופריך דשייר דרבנן לר"י דאורי כמאן אורי ומשני דשקל דאוריית' בסתם כמו שהגרסא לפנינו ואעפ"י כן הפשט כמקודם דלר"י שקיל דאורייתא ולא לר"מ דלדידיה אף דרבנן שקיל דלא אסרה תורה אלא מה שעל הירך ושייר דרבנן לר"מ היינו חטיטה ומשומן לא איירי כלל השתא אלא בגיד עצמו מה דשקיל בר פיולי דאורייתא שקל בגיד עצמו ושייר דרבנן לר"מ ואשמעינן תרתי חדא דוקא לר"י שקיל דאורייתא ולר"מ קצת דרבנן נמי שקיל והיינו מה שהוא חוץ לכף ושייר חטיטה דלא הוה אלא דרבנן דהשת' נמי לא הוה אלא, שני מחלוקת דת"ק דר"י בברייתא ור"מ סבירא להו דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד ושאר הירך עם החטיטה הוה דרבנן ור"י סובר דכל הירך הוה דאורייתא ושומן הגיד עצמו הוה דרבנן וחטיטה לית ליה ועל זה כתבו דמסתברא דר"מ כיון דמחמיר בחטיטה ה"ה דסובר כר"י שכל הירך אסור מן התורה וע"כ מה דשקל דאורייתא לר"מ ג"כ אשמעינן דהוה דאורייתא והגי' שלפנינו אמת הוא מכלל דשיירי לדרבנן דר"י דאי לא מה אשמעינן ועוד דלישנא לא א"ש דקאמר דאורייתא לר"י והא שקיל נמי דאורייתא דר"מ דר' מאיר נמי סבירא ליה דכל הירך אסור מן התורה אלא ש"מ לדיוקי' אתא דמה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י הוא דשקיל הא דרבנן דר"י שייר ופריך דאורי כמאן אורי ליה אלא מה דשקל בר פיולי דאורייתא ואי הגירסא בסתם תו לא צריכנא למידי ותלמודא הוא דמסיים דוודאי שייר דרבנן דרבי מאיר דהא אמר ליה חות טפי ואי הגי' דאורייתא לר"מ והא ודאי גם דאורייתא לר"י שקיל אלא דשייר דרבנן דר"מ ואפשר דאשמעינן נמי דכל הירך אסור גם לר"מ מ"ה ומיהו הול"ל בין לר"מ ולר"י אלא דאשמעינן דרבנן דר"מ שייר:

ובד"ה צריך שיטול כולו לענין חטיטה סתם כר"מ ולענין נאמנין סתם כו' עכ"ל כבר כתבנו לעיל מזה דרבי סובר אף דיש טירחא אפ"ה נאמנין ולאו הא בהא תליא ור"מ ור"י אפשר לשיטתיה או כלישנא בתרא שם בפוסקים דנאמנין עליו ועל החלב דר"מ סובר דאין נאמנין דהיו מקילין בחטיטת גיד כר"י אבל לבתר דאנשיוה הלכה כר"י דנאמנין עליו וראה שכתבו שסתם לענין חטיטה כר"מ דלא כפירש"י ז"ל דסתם מתניתין ר"מ היא דלשיטתייהו מתני' לאו ר"מ היא דהא ר"מ סובר כל הירך אסור וא"כ אכלו ואין בו כזית פטור וכמ"ש לעיל וכמו שאבאר לקמן בעזה"י אלא מתני' רבי היא ובחטיטה סבר כר"מ ובאכלו ואין בו כזית סובר כת"ק דר"י וכדכתיבנא לעיל:

שם גמרא אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודא אומר עד שיהא בו כזית ראיתי להקדים בכאן כמה עיקרים הצריכות לזאת הסוגיא ולסוגיות הבאות לפנינו בעזה"י בסוף הפרק ק"ב וק"ג ע"ב לענין אמ"ה. דע דכל מקום דכתיב לאו במאכלות אסורות או איסור עשה כגון לאו הבא מכלל עשה דהוה עשה וכתיב בי' אכילה אינו לוקה ואינו עובר בעשה עד דאכל כזית בכדי אכילת פרס דמצטרף בכ"מ לבד מאבר מן החי דלא מצטרף כמו שיתבאר בסוף הפרק בעזה"י וזה דוקא בדבר שאין בריה אבל בריה אמרינן בכמה מקומות שאון צריך שיעור ואביא קצת מהמקומות בתלמוד דמוזכר כן הנה במכות י"ג א' במתני' האוכל נמלה כ"ש שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה ובגמרא שם י"ז א' ורבנן בריית נשמה שאני ויתבאר לקמן עוד אמר רבא שם י"ז ב' ריסק ט' נמלים ואחד חי כו' חמש משום בריה הרי דבריה חייב בכ"ש כמו שיתבאר קקמן ובשבועות כ"א ב' פיסקא היכן מצינו שאוכל כ"ש שחייב ולא והרי נמלה בריה שאני כו' הרי דמצינו בהדיא דבריה לא בעינן שיהא בו כזית גם מצינו דין דבריה דהוה דבר חשוב ולא בטל בס' וי"א דאפילו באלף לא בטיל דשאר אסורין מין באינו מינו בטל בס' דלית ביה טעמא ואף אם ממשות של איסור שם ובריה לא