ראש יוסף על חולין חלק ב מב

לחוד אלא דאגיד נמי קאי ויש לי הוכחה דע"כ קנוקנו' ג"כ אסורין דאל"כ למאי הלכתא כתבי' רחמנא בבני יעקב לכתוב בסיני דהא ר"מ הוא חכמים דלקמן ק"א ב' אמרו לו בסיני נאמר אלא כדי לידע מאיזה טעם נאסר ונ"מ כמ"ש התוספות ריש פרקין צ' א' ד"ה קדשים דבעינן שיחול מקיים כו' וא"כ קשה הא ליכא שום איסור בג"ה כ"א איסור גיד דאין בו טעם אלא ש"מ דגם קנוקנות אסורין מ"ה ויש בהן טעם וחל עלייהו איסור מוקדשין מקודם ומש"ה כתבי' רחמנא אצל בני יעקב וע"כ מוכח דחטיטה מ"ה הוה ומה שאמר ר"מ לקמן מאוכל ג"ה של נבילה חייב ב' היינו קנוקנות דגיד גופא אין בו טעם וכדכתיבנא:

ואי קשיא אי פלוגתא דר"מ ור"י בחטיטה היינו קנוקנות דלא כמ"ש התוספות לעיל צ"ב ד"ה עולא אמר דלרב פלוגתא דר"מ ור"י בקנוקנו' גופא בחטיט' ולעולא בגיד עצמו יע"ש אלא דלר"מ ור"י בקנוקנות הוא דפליגי דלר"מ חטיטה מן התורה והיינו קנוקנות ולר"י אפילו איסור דרבנן אין בהן א"כ אמאי אמר ר"י לקמן האוכל ג"ה של נבילה אין חייב ב' דאין איסור חע"א והא ע"כ דאכל לגיד וקנוקנות דאי קנוקנות לחוד לא אסור מ"ה אלא גיד וגיד לחודי' ליכא למימר דא"כ לר"מ אמאי חייב ב' דאין בגיד גופא טעם כמ"ש אלא ע"כ דאכל לשתיהן גיד וקנוקנות וא"כ לחכמים דהוא ר"י אמאי אין חייב אלא אחת וליחייב אקנוקנות משום נבילה דבהן לא חייל איסור גיד דמדחייב בג"ה של עולה שתים ע"כ דאכל לתרווייהו. אדרבה משם נאמר ראיה לפירוש זה מדאמר התם מאן האי תנא ומסיק ר' יוסי הגלילי הוא ולא ר' יהודא ככל סתם בר פלוגתי' דר"מ שהוא ר"י וכבר מקשין כן העולם ואילו למ"ש כאן ניחא דאי ר' יהודא ע"כ שאכל לשתיהן גיד וקנוקנות וליחייב אקנוקנות משום נבילה אלא ר' יוסי וסובר כר"מ דאקנוקנות וגיד דמיחייב משום ג"ה וא"ש. ומיהו אין ראי' דאכתי לוקמי' ר' יהודא הוא ואכל גיד הגבוה כזית ובקנוקנות לא הוו כזית ור"מ לשיטתי' אכלו ואין בו כזית חייב ולר' יהודא אקנוקנות ליכא לחייב משום נבילה דלא היה כזית ואגיד אין איסור חע"א ולר"מ מיחייב אקנוקנות שתים דהגיד עץ הוא וכדכתיבנא:

אבל קשה דהא ר"מ ע"כ כר' יהודא סבירא ליה דכל הירך אסור ולא מה שעל הכף כמו שהוכיחו התוספות ד"ה מכלל כו' דהא רב ששת אמר דשקל בר פיולי דאורייתא דר"מ וע"כ שנטל כל הירך דאילו לר"י כל הירך אסור ולר"מ מדרבנן הוא דאסור חוץ לכף היאך אמר שנטל דאורייתא דר"מ והא דרבנן ג"כ שקל וא"כ לר"מ ע"כ בעינן כזית באכילת גיד כיון דכר' יהודא סבירא ליה שכל הירך אסור וע"כ אכילה דכתיב ביה לומר דבעינן כזית כמו לר' יהודא דאי לומר דארבעה וחמשה זיתים הא מעל כף הירך נפק' וכדמסיק ע"ב ודוחק לומר דמתני' דאכלו ואין בו כזית לאו ר"מ הוא ולקמן אבאר עוד מזה בעזה"י בפירש"י יעוין שם:

אשר ע"כ נראה לומר בדברי הריטב"א ז"ל דר"מ סובר דקנוקנות נמי בכלל גיד הוה דסתמא כתיב לא יאכלו בני ישראל ג"ה ור"י סובר גיד אסרה תורה ולא קנוקנו' והא דאמר עולא עץ הוא והתורה חייבה עליו סובר ה"ה קנוקנות חייב אלא דלא מסתבר לי' לומר דלא הוה גיד הגבוה בכלל גיד דלא יאכלו כו' ואביי הוא דאמר כוותי' דעולא כו' איהו סבירא ליה כן ולא עולא וכמ"ש לעיל ועי' מ"ש בתו' ד"ה מכלל כו':

וכתב הריטב"א ז"ל כאן דבר פיולי כולי' שקיל אלא דשייר שמנו לרש"י ז"ל דלא שקיל אלא שעל השופי ולתוס' לא שקיל כלום וקאמר חות ביה טפי דלישקול שמנו עכ"ל יע"ש ואבאר הנה דעתו ז"ל כמ"ש מקודם דלר"מ חטיטה מ"ה וא"כ מה דקאמר דשקל דאוריית' דר"מ כל הגיד ובחטיטה ושייר שמנו לרש"י מן הקנוקנות ולתו' מכל הגיד וקאמר חות ביה טפי ור"מ כר"י סבירא ליה דכל הירך אסור מ"ה דהא דאורייתא קאמר דשקיל ואף דסתמא קאמר דשקיל דאורייתא מכל מקום ע"כ לר"מ נמי קאמר דה"ק דשקיל דאורייתא ושייר דרבנן לר"מ אלא דלפ"ז יקשה ב' קושיות גדולות הא' דאורי לי' כמאן אורי לי' דבר פיולי שקל הגיד ובחטיטה דהוה דאורייתא לדעתו ז"ל לר"מ והא לר' יהודא חטיטה בגיד לית ליה ולמה שקיל הגיד ובחטיטה ושייר שמנו דהוה דלא כמאן ומיהו בזה איכא לומר דלר"י נמי חטיטה בגיד הוה מדרבנן ופליגי לר"מ מן התורה ולר"י מדרבנן והא דתנן במתני' ר"י אומר כדי לקיים מצות נטילה מדאורייתא קאמר וכבר כתב הרשב"א בחדושיו כן וז"ל דל"ל ר"מ אית ליה דרבנן בגיד א"כ היכא אמר ר"י אומר כדי לקיים מצות נטילה היינו דאורייתא ודרבנן הא ת"ק נמי אמר כן דצריך לקיים ביה דאורייתא ודרבנן והוה להו לפרושי שיעורא עד כמה ואי ת"ק ור"י פליגי בדאורייתא פליגי הא כ"ע מודים דחטיטת גיד הוה דרבנן אלא ע"כ דר"י לית ליה דרבנן בגיד כלל וה"ק ת"ק צריך שיטול כולו מדרבנן ור"י אומר כדי לקיים מצות נטיל' היינו דאוריית' ודרבנן לית ליה עכ"ל וא"כ הריטב"א לשיטתי' דלר"מ כולו גיד וחטיטה הוה דאורייתא ות"ק דמתני' נמי סבר כר"מ דחטיטה מ"ה וה"ק ת"ק הנוטל ג"ה צריך שיטול כולו מ"ה ובגיד לחודיה מיירי ולא בשמנו דהכי משמע לישנא הנוטל ג"ה דשומן לא הוה בכלל גיד כמ"ש התו' ר"פ אהא דפריך והתנן ירך שנתבשל כו' ור"י אומר כדי לקיים מצות נטילה הוה דאורייתא ולפ"ז לר"י נמי אית ליה דרבנן בגיד כן נוכל לומר לפי' זה ונאמר דריטב"א נמי סובר כן וא"כ הא דתניא לעיל צ"ב ב' ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא וחותך שמנו מעיקרו ור"י אומר גוממו עם השופי בדאורייתא פליגי דר"י לית ליה חטיטה מ"ה אלא מדרבנן וגוממו היינו גיד לחודיה ולא שומן הגבוה דלא כפירש"י ז"ל שם. אלא דקשה דהא קתני וחותך שמנו מעיקרו והיינו ודאי מדרבנן גם לר"מ דישראל קדושים נהגו איסור וא"כ ר"י ע"כ חטיטה אפילו מדרבנן לית ליה כלל ואמנם יש ליישב קצת דר"מ אמר מחטט אחריו מ"ה קאמר וחותך שמנו מעיקרו מדרבנן דודאי לא הוה שומן בכלל גיד וכדמסיק נמי לקמן מאי דשייר דרבנן לר"מ והיינו שומן וכפירוש הריטב"א ז"ל והבאתיו לעיל ור' יהודא פליג עליה במן התורה דא"צ בגיד גופא אלא גוממו עם השופי וחטיטה ושומן הוה מדרבנן והא דפריך מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר"מ וקתני שמנו מותר והא כר"י נמי מצי אתיא דאית ליה חטיטה מדרבנן יש לומר דריטב"א לשיטתיה דאי כר"י אתיא איך תני ושמנו מותר והא חטיטה מדרבנן, ושומן הגבוה הוה דרבנן לפי' רש"י ואיך תני ושמנו מותר משמע כל השומן מותר דלא סבירא ליה להריטב"א ז"ל תקנת חכמים לחוד והנהגת קדושי' לחוד כמ"ש לעיל דהא הוכחה דידיה דלרבי מאיר הוה חטיטה מן התורה ממתניתא בתרייתא דהתם וכדכתיבנא שם:

והשתא הנך תלתא ברייתות דתניא לעיל צ"ב ב' חדא פלוגתא דר"מ ור"י בחטיטה וחדא שמנו מותר וישראל קדושים נהגו איסור ובתרייתא ג"ה מחטט אחריו ושומן מותר כולהו צריכי וכמו שאבאר בעזה"י והנה הריטב"א לעיל צ"ב ב' כתב וז"ל תלת ברייתא כר"מ וצריכי כולהו דאי בתרייתא לחוד ה"א דמותר לגמרי קתני מצעתא דהוה הנהגת קדושים וה"א היכא דלא נהוג לא מיתסר ולכך תני רישא וחתך שמנו לומר דבכ"מ מיתסר עכ"ל ואכתי קשה למה לי סיפא דשמנו מותר מ"ה הא תנא מצעתא ושמנו מותר וישראל קדושים כו' וכן להיפך למה לי מצעתא דהא מרישא שמעינן וחותך שומן מעיקרו וע"כ דרבנן דאי מ"ה הא תני סיפא מחטט ושמנו מותר מ"ה וי"ל בתרייתא איצטריך לאשמעינן דחטיטה הוה מ"ה כהוכחת הריטב"א ז"ל דתניא דשמנו מותר מ"ה ע"כ חטיטה מ"ה הוה אלא מצעתא קשיא למה לי ולפירש"י ז"ל א"ש דמצעתא לאו ר"מ הוא אלא ר' יהודא קאמר ליה ושמנו של גיד הגבוה מדרבנן אסור וסיפא ר"מ אבל שיטת התוספות ע"כ כולהו כר"מ אתיין וא"כ למה לי מצעתא. ויש ליישב זאת דאשמעינן דשומן של כל הגיד מותר מ"ה דאי מבריית' בתריית' ה"א דקאי אחטיטה דקתני מחטט אחריו ושמנו מותר ה"א דקאי אשומן של קנוקנות קמ"ל דכל השומן מותר מ"ה ועיין עוד בחדושי רשב"א לעיל צ"ב ב' דמשמע דגירסתו היה בגמרא דאורייתא לר"מ ושייר דרבנן לר"מ יע"ש ולקמן אבאר עוד מזה בעזה"י והך ברייתא קמייתא איצטריך טובא לאשמעינן פלוגתא דר"מ ור"י וחותך שומן מעיקרו נמי צריך או כמ"ש ריטב"א דבכ"מ אסור או כמ"ש דלר"י חטיטה מדרבנן לית ליה:

הפירוש הב' הוא פירש"י ז"ל דשומן הגיד עצמו לר"י הוה דרבנן ופליגי בקנוקנות דהיינו חטיטה דלר"מ הוה דרבנן כמ"ש כאן ד"ה דשייר דרבנן לדר"מ דחטיטה הוה דרבנן והנה יש לראות דע"כ שקל בר פיולי גם השומן הגבוה דאל"כ דאורי ליה כמאן אורי ליה וא"כ יש להקשות בהא דאמר דשקיל דאוריי' דר"מ והא שקיל נמי דרבנן וצריך (לומ') דלא, מיירי כ"א בגיד עצמו ולא בשומן כלל וה"ק דמה דשקיל בר פיולי דאורייתא וסתמא אמר בין לר"מ ובין לר"י דר"מ נמי כר"י סבירא ליה דכל הירך אסור כמ"ש התו' ד"ה מכלל דשיירי כו' יע"ש ושייר חטיטה בגיד דהוה דרבנן לר"מ ובתחלה היה רוצה לומר דשייר דרבנן לדר"י והיינו שומן הגיד עצמו דאסור גם לדר"י והקשה לו דאורי כמאן והוצרך לומר דשייר דרבנן דר"מ והיינו חטיטה דאי שומן קנוקנות א"כ מה קאמר דשקיל דאורייתא והא דרבנן נמי שקיל שומן הגיד עצמו אלא דלא מיירי כלל ושקיל ושייר בגיד מיירי דחטיטה הוה דרבנן:

הן אמת שרש"י ז"ל כתב במתניתין ד"ה שיטול כולו שיחטט אחריו וסתם מתני' רבי מאיר היא עכ"ל הנה משמע דמתניתין רבי מאיר היא כדאמרינן בעלמא סתם משנה רבי מאיר היא ואיך יתכן זאת דהא ע"כ מתני' דלא כר"מ דלר"מ כל הירך אסור מ"ה כדמוכח מעובדא דבר פיולי דשקיל דאורייתא דר"מ וכיון שכן ע"כ כר"י סבירא ליה דאכלו