ראש יוסף על חולין חלק ב מא

ואפילו לא מצאו במקום שהניח אפשר א' מבני הבית לקח ונתנו לשם ושכחו אלא אף במצאו בשוק משמע דחומרא בעלמא הוא ומש"ה אמרינן בב"מ דר"ח מצא גדי שחוט בין טבחי כו' והתירו לו דלית ליה הא דרב כו' וצריך טעם למה כיון דהלכתא כר' חנינא בבא בתרא גבי נפול במס' ביצה בזימן שחורים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב מן התורה הכי נמי כיון דמצאו באשפה שבשוק או בשוק לחודי' הוה לן למיחוש לרובא דעלמא ולמיסר מספיקא ועיין פר"ח סימן ס"ג שהאריך בדינים אט ואפשר דחששא דעורב הוא חששא רחוקה ומש"ה לא הוה אלא חומרא בעלמא ומש"ה בההיא מתני' דשקלים חתיכות מותרת ללוי אף משום בשר שנמ"ה דלא חייש לבשר שנמ"ה אף כה"ג דלא חיישינן לעורב כלל וכמ"ש: שם נמצא ביד עכו"ם שאני ואין לאסור הבשר שמא העכו"ם העלים ממנו פ"א עיניו דבשר שנמ"ה הוה חומרא בעלמא ודי לנו בודאי נתעלם ולא בספק אזלינן לקולא

(ע"ב) גמרא חזיא חיותא דתליה לא הוה מעלים רב עיני' מיניה וכתבו התוס' דמכאן אין לדקדק דרב סובר כו' דאפשר רוב טבחי נכרים הוה משמע מלשונם אף בהמה שלימה נמי חייש רב לבשר שנמ"ה ואף דלא שייך למיחש לעורב מ"מ לא פלוג חז"ל אסרו ככ"ע אלא דאין ראיה מכאן דלמא רוב טבחי נכרים הוה ומש"ה לא עלים כו': כתב הריטב"א ז"ל דבשר הנמצא במגר' היהודי' דשרי ף שרוב העיר עכו"ם אף למ"ד רוב וקרוב הלך אחר הרוב דוקא היכא דשכיח ולעולם תולין במצוי והביא ראי' ממעות הנמצא לפני סוחרי בהמה דאזלינן בתר בתר' ולפי דבריו הא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב שהרוב מצוין נמי כאן ועיר גדולה וקטנה נמי בשניהם מצויין ועיין ב"ב ואי"ה בי"ד ס"ג אבאר ועיין פר"ח ותבואת שור: ובפירש"י ד"ה אתלת קרנייתא לכל חתיכה ג' קרנות ומשום שלא יגנבו בו בני בית עכ"ל ולא רצה לפרש משום בשר שנמ"ה היה עושה כן שלא יצטרך לשומרו תמיד דס"ל לרש"י דלית הלכתא כרב אלא בשר שנמ"ה שרי כמ"ש לקמן ד"ה רב הונא כו' ומש"ה פי' כן ובכ"מ פ"ג פי' בע"א כשהיה שולח בשר לביתו ע"י גוי היה עושה סימן שלא יחליף העכו"ם בבשר נבילה יע"ש: ע"ש בעי מיניה רב הונא מרב מחרוזין מהו ופירש"י יע"ש ומהכ' ליכא למפשט דרב סובר בשר שנמ"ה דברוב טבחי ישראל הוא דשרי וכאן אפשר ברוב טבחי נכרים איירי ובעי מיניה אי חרוזים הוה סי' מפשיט ליה דהוה סימן בחרוזין: ההיא עובדא דתליא חיותא לפי' התוס' דליכא למידק דרב סובר בשר שנמ"ה אסור דמיירי ברוב טבחי עכו"ם וחיישינן שמא יחליפו וקשיא לי וכי חיישינן להכי דהא הנכרי יהא נתפס כגנב ולא חיישינן שילך לבית ישראל ונהי ברוב טבחי עכו"ם בשר הנמצא ביד עכו"ם אסור אבל בשר שמניח בביתו ליכא למיחש כ"א לעורבים וכדתנן המניח נכרי בחנותו דוקא בעי' שיהא בישראל יוצא ונכנס לא בהניח עכו"ם לחוץ דיהא נתפס כגנב כמבואר בי"ד הל' יין נסך יע"ש ואין לומר סתם יינם דרבנן הקילו ביה מ"מ לא חיישינן בכ"מ לכך אף באיסור תורה וראיתי להריטב"א שכתב ג"כ עובדא דחיותא ברוב זבחי עכו"ם הוה ולא הרגיש בזה כלום אבל הת"ח כ' וז"ל דהיה מתיירא דבהדי דאתיא כ"ע לאפיה שלא יחליפוהו הנכרי' או דמתיירא שיצאו כולם ויהיו טרודים ולא יהא העכו"ם נתפס כגנב כו'

(דף צו ע"א) גמרא השתא דשמענא להא שמעתתא ש"מ טביעת עינא עדיפא עכ"ל כתב הריטב"א ז"ל קשיא לי והיכא שמעינן דעדיף דלמא שווין הם ותי' דקים להון דכל היכא דט"ע וסימנים מהני ט"ע עדיף ונ"מ אי אתי תרי חד אמר סימני' וחד ט"ע נותנין לט"ע עכ"ל ורצה לומר דודאי מסברא אית לומר דט"ע מהדרינן ועדיף יותר מסימנים אלא דהוה קשיא לי' דהא מהדרינן אבידה בסי' ולא בט"ע אלמא ע"כ סימנים עדיפא אבל השתא דשמע דט"ע והני תו אית לומר כסברא החיצונה דעדיף מסימנים או דר"ל דקים לן דידוע לסתמא דתלמודא היכא דט"ע מהני עדיף מסימנים והא דלא מהדרינן בט"ע אבדתא ובסימני' מהדרינן צריך לתרץ כמ"ש הוא ז"ל דחיישינן שמשקר לומר שהוא שלו אבל באיסורא סמכינן בט"ע דהתורה האמינה יע"ש אבל התוס' בד"ה ולא מהדרינן דלעולם לא מהני טביעת עין אלא לצורבא דרבנן ולא לע"ה והא דסומא מותר באשתו דרגיל אצלה ביותר והוה ט"ע גמור אבל ט"ע כל דהו אין נאמן אלא צורבא דרבנן ובאבידה אף לת"ח לא מהדרינן אלא בט"ע גמור וקאמר דה"א דסימני עדיפא מט"ע כל דהו וקפשיט לי' מהכא דלא דט"ע כל דהו נמי שפיר דמי ומסתברא דעדיף וכמ"ש לעיל ובתו' ד"ה פלניא דהאי סימני' כו' שמא בעלה היה חי דלא תימא ממ"נ חייב מיתה לכך כתבו דשמא עכשיו בעלה מת וקדושין דהני לאו קידושין הוה דשמא היה בעלה חי בשעה שקידש אמנם מ"ש התו' דניסת בע"א אין ממיתין אותה וכן אם ניסת עפ"י סימנין דבר נפלא הוא אצלי ולא מצאתיו לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן ולכאורה נראה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואמרו בע"א מת או בסימנין דקדושין ראשון לאו כלום הוה וממיתין אותה שפיר וצ"ע ובמקום אחר אבאר משנה האוכל מג"ה כזית לוקה אשמעינן בזה דל"ת כיון דטעמא דבריה דלוקה בפחות מכזית כיון דכתיב לא תאכל שרץ העוף וכדומה משמע בין קטן ובין גדול וה"א דבעינן שיאכל כולו כמ"ש התוספות ע"ב ד"ה ור"י דמה"ט בלאו דשרצים דלא כתיב בהו אכילה שיאכל כל הברי' דוקא יע"ש משא"כ היכא דכתיב אכילה בא קרא לאורויי שאם אכל כזית שלא אכל כל הברי' שיהא חייב ואי לא אכל כזית ואכל כל הבריה חייב דהכי משמע קרא לא תאכל בין גדול וקטן ולקמן אבאר:

ע"ש אכל מזה כזית ומזה כזית סופג פ' ר"י אומר אינו סופג אלא מ' הא דלא נקיט סתמא אכל מזה ומזה כו' ומאי איריא דנקיט בכאן כזית י"ל דאי הוה תנא סתמא ה"א שאכל משניהם כזית ולת"ק לוקה פ' דהוה ברי' ור"י לשיטתיה דסובר בברייתא לקמן דאכלו ואין בו כזית פטור ופליג בסיפא וה"ה ארישא אלא דנטר עד דסיימי רבנן למילתיה ופליג ולעולם אימא דר"י מיחייב בימין ושמאל ואף דפליג בהדיא בברייתא ואמר אין נוהג אלא באחת אשמעי' במתני' גם כן דשנוי' מקודם והיא הדין בבריית' אשמעינן מה דתנן במתני' עיין פ"ק ולהכי נקיט מזה כזית ואפ"ה לר"י אין סופג אלא מ' דאין נוהג אלא באחת מהן והא דאמר לעיל צ"ב מתני' דלא כר"י והביא ברייתא ולא הביא מתני' דכאן משום דברייתא מפורש יותר ועוד משום איבעי' דעת תורה הביא ברייתא והדעת מכרעת בשלימין:

גמרא בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל כו' דאורי לך כר"י אורי לך כו' מאי דשקילו בר פיולי דאורייתא עכ"ל ראיתי להאריך כאן ואומר שיש בכאן ג' פירושים כמ"ש:

הפי' הא' הוא פי' הריטב"א ז"ל דהא דאמר ר"מ דבעי חטיטה הוה א התורה וכן כתב לעיל צ"ב ב' פלוגתא דר"מ ור"י כתב להדיא כן דלר"מ הוה חטיטה מ"ה ושם לא ביאר טעמו והוכחתו מנ"ל זאת וכאן כתב כדמוכח מתניתא עכ"ל ור"ל דקתני התם ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושמנו מותר ואם איתא דחטיטה דרבנן איך אמר ושמנו מותר הא שמנו ג"כ אסור מדרבנן כדתניא ישראל קדושים נהגו איסור אלא ש"מ חטיטה מ"ה וקאמר שמנו מ"ה שרי הן אמת שיש להקשות אדידיה אדידיה דלעיל צ"ב ב' כתב הא דאמר שמואל וחלבו מותר לד"ה וכדמסיק דאחלבו של גיד קאי וכתב וקשה איך אמר מותר במאי דאסור מדרבנן ותי' משום דתחלתו לא היה מתקנת חכמים אלא ממנהג קדושים מש"ה פסיק ותני הכי יע"ש א"כ מש"ה תנן ושמנו מותר דלא הוה איסור דרבנן אלא מנהג קדושים וכן כתב הרשב"א ז"ל דשלשה דינין בגיד דאורייתא ודרבנן ומנהג קדושים ומש"ה תני מותר יע"ש וצריך לומר דמ"מ לא ניחא ליה להריטב"א ז"ל בהכי כיון דמנהג קדושים הוא ממילא תו אסור מדרב' והעובר עליו חייב מיתה כמ"ש המרדכי ריש ג"ה אלא דתקנת חכמים הוא שהם נמנו וגמרו על דבר מהדברים ואמרו שאסור משום סייג אבל שמנו של גיד לא ירדו למנין כלל לגזור עליו אלא שישראל קדושים החמירו על עצמן בדבר זה וכיון שהנהיגו כך תו הוה ליה מד"ס וכן יש לפרש דברי הריטב"א מדברי המרדכי ריש ג"ה יע"ש וא"כ שפיר הוקשה לו איך קתני ושמנו מותר ע"כ העלה דחטיטה לר"מ הוה מ"ה ולדבריו קשה קושית התוס' במאי פליגי ר"מ ור"י דלר"מ הוה חטיטה מ"ה יע"ש ד"ה מכלל. והנה אם נאמר דחטיטה הוא קנוקנות כפשטא דברייתא דר"מ דאמר מחטט היינו קנוקנות אפ"ה תפול זאת הקושיא דר"מ סובר גיד גופא נמי אסור כדתניא מחטט אחריו ונהי דנא' דסובר עץ בעלמא הוא ואפ"ה חייבי' רחמנא ומנלן למיסר קנוקנות ובשלמא פלוגתא דרב ועולא דרב סובר עץ הוא ולא חייבה תורה אלא קנוקנות משא"כ לר"מ וכמ"ש דלרבי מאיר א"ל כל הגיד אסור מיהא מדרבנן וחטיט' הוה דאורייתא דהיינו קנוקנות דעלייהו כתיב לא יאכלו ג"ה דא"כ לר"י דסובר חטיטה לית לי' בקנוקנות וגיד גופו אסור מ"ה וסובר דלאו עץ בעלמא הוא כדמוכח לקמן האוכל ג"ה מבהמה טמאה חייב שתים ש"מ דיש בהן טעם א"כ מה קאמר מה דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דהא שקיל דרבנן ג"כ לר"מ דהא גיד הגבוה לר"מ מדרבנן הוה אלא ע"כ לר"מ גיד וחטיטה הוה מ"ה ויקשה מנא ליה זאת דמסבר' יש לומר גיד אסר' תורה ולא קנוקנות ורב דסובר עץ הוא משא"כ לר"מ:

ויש לפרש דלעולם ר"מ ור"י פליגי בקנוקנות אי הוה מ"ה או דרבנן והלך ר"מ לשיטתיה דר"מ אה"נ דסובר עץ בעלמא הוא וחייבי' התורה עליו דלא מסתבר לומר הא דכתיב לא יאכלו דקאי אקנוקנות