ראש יוסף על חולין חלק ב מ

דא"כ מה קאמר ואבע"א במקום שאין מכריזין ושמא יתננה בפני ישראל והא ישראל סובר דלגנוב דעתו אומר כן ועיקר תירוצא הוה דגניבת דעת אסור וגזירה שמא יתננה בפני ישראל אחר א"כ הול"ל הכין גזירה כו' ואסור לגנוב כו' וי"ל דגזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר ואותו ישראל יודע שכשירה היא שראה שישראל זה שחט אותה ונמצאת כשירה ולכך גזרינן משא"כ בשמואל דבאמת טריפה היתה ויחוש ישראל דלגנוב דעתו ואומר כן שהוא כשר אי גניבת דעת מותר אלא דאסור:

עוד אבאר לך לתירוץ ראשון במקום שמכריזין ולתי' ב' משום גזירה א"כ דוקא בירך מבהמה כשירה אסור לשלוח לכותי שיקח ישראל ויסבור שניטל גידה אבל בהמה טריפה מותר לשלוח לו חיתוכא שלא יקנה ישראל ממנו ולית לן בה אבל להתיר' הג' משום גניבת דעת אף טריפה לא לישדר בחתוכ' ומיהו שלימה משדר ליה בסתם אם נאמר בסתם איהו דקמטעי אנפשיה משום דהגוי בעצמו יאמר אפשר דטריפה הוא וליכא גניבת דעת אבל חיתוכא יאמר הגוי למה טרח ונטל גיד והלא טוב היה שיהנה מגידה ושמנה וע"כ יסבור שכשירה ואוהבו ביותר ותיקן שיהא ראוי לעצמו ובשלימה איהו דקמטעי אנפשיה כמו שאבאר לקמן אי"ה. ובזה נמי א"ש דאיכא מרבוותא דסברי דגניבת דעת לא שייך אלא בנבילות וטריפות דהם בחזקת מסוכני' ואינם בריאים ורוצה הגוי בכשירה יותר ולא בניטל גידה דמה אהני ליה לכותי שהוא ראוי עד לעצמו ועיין ברשב"א וריטב"א ז"ל יע"ש ועיין בת"ח וכדבעינן למימר לקמן אפ"ה א"ש דגניבה לדעתי' ובטריפה מיירי ושפיר איכא גניבת דעת וכדכתיבנא ודוחק לומר דמתני' בטריפה מיירי ולא בכשירה גם הגמרא דגניב לדעתיה היה לפרש:

והנראה בזה דאף דאמרינן במכר אין מוכרין נבילות וטריפות לכותי דהם אינם בריאים ומסוכנים אבל בכשירה שסובר בניטל גידה ליכא גניבת דעת התם ה"ט דמה מהני ליה לכותי שטורח עד שיהא ראוי לעצמו ועוד שהכותי יאמר לישראל חבירו מיקרו ואם לא איתרמי ליה למכור לישראל מוכר לגוי אבל במתנה שייך שפיר גניבת דעת אף בכשירה אם הכותי סובר שניטל גידה והוא לא נטל וכפירש"י ד"ה משום כו':

שם תנו רבנן שולח אדם ירך לחבירו שלימה כו' הא ברייתא צריכה עיונא ודקדוקא רבה וכבר האריכו הם ז"ל בכוונ' זאת הברייתא ולא הי' הזמן גורם ואי"ה בי"ד אאריך וכאן אכתוב בקיצור הנה אמר שולח ירך לחבירו ובעכו"ם כו' דוקא מביתו דליכא למיגזר משום רואין ובמוכר באיטליז אין מוכרין שמא וראה ישראל חבירו דבאיטליז מצוין הרבה ישראלים וכפירש"י ע"ב ויסבור שכשירה מכר לו דאסור לגנוב דעת וא"כ ודאי כשירה היא דאל"כ הוה להודיעו שטריפה היא כשיטת רש"י ז"ל לקמן ע"ב דאף בסתם איכא גניבת דעת ולשיטת התוספות ד"ה אמר אביי דוקא במפרש שייך גניבת דעת וחיישינן נמי שמא ימכרנו לישראל העומד אצלו בשעה שמוכר הישראל לעכו"ם. והדר תני סיפא מפני ב' דברים אין נותנין דינר ליקח א' מפני האנסין וא' שמוכרין נבילות ר"ל שמוכרין לו בתורת טריפה דליכא גניבת דעת וזה לפי המסקנא דרב אשי לקמן ונקיט סיפא אין מוכרין נבילות וטריפות ולא נקיט ירך גופא דעסיק בה וליתני דאין מוכרין ירך חתוכה לעכו"ם באיטליז אף במקום שאין מכריזין דמצוין ישראלים שם ויקח ישראל ממנו ואם נאמר דלא שייך גניבת דעת אלא בנבילות דוקא ולא גיד הנשה דמה אהני ליה שראוי לעצמו כיון דלכותי שרי גיד א"ש דנקיט נבילות וטריפות מפני ב' דברים א' שמתעהו נקיט לה ואם נאמר דבגיד נמי שייך גניבת דעת אפ"ה י"ל דוקא במתנה שייך זה דאי לא היה אוהבו הי שולח לו שלם דמתכבד בה טפי כמ"ש הריטב"א והבאתיו לעיל על מ"ש רש"י ד"ה ואבע"א דגניב לדעתיה אבל במוכר באיטליז לא שייך זה דמימר אמר העכו"ם הישראל מנקר הבשר משום ישראל וכי מיתרמי ליה עכו"ם מזבין ליה וליכא גניבת דעת ומש"ה נקיט נבילות וטריפות ולאינך שינויא לקמן דמצעתא במקום שמכריזין והיום אירע אונס שלא הכריזו צ"ל הא דתני ברישא שולח ובמצעתא סובר ב' פנים או במתנה ליכא גנ"ד ומש"ה שרי חיתוכ' לשלוח לו ולא במכר וסיפא דוקא במכר איכא גניבת דעת או דמש"ה נקט שולח לאשמעינן דג"ה שרי בהנאה וז"א דהא מדנקיט לישראל שלימה. שמעינן דנ"ה מותר בהנאה וא"כ למאן דסבירא ליה במתנה נמי שייך גניבת דעת וע"כ רישא או בהודיעו לו לעכו"ם דניטל גידה או דבגיד לא שייך גניבת דעת וכדכתיבנא לעיל דמה אהני ליה לנכרי שנטל גידה ודוקא נבלות וטריפות דהם בחזקת חולים מקפיד עכו"ם ולא בניקור א"כ קשה מ"ש רישא דנקט שולח וסיפא מוכר ורישא י"ל דנקיט רבותא אף במתנה דיש גניבת דעת בחתוכה אפ"ה שרי דלא אהני ליה בגיד שניקרה עד שראוי לעצמו דבמוכר לא הוה שמעינן זה כמ"ש לעיל דמימר אמר שניקרה בשביל ישראל אלא סיפא קשיא אמאי לא תני מפני ב' דברים אין נותנין להם טריפות א' שמתעהו וא' שימכרנו לישראל אחר ואפשר דאשמעינן אף במכר שייך גניבת דעת דיש מקום לומר דוקא במתנה הוא דשייך ועיין יו"ד סי' ס"ה ושם אאריך בה בעזה"י:

ובפירש"י ד"ה אין מוכרין טריפ' לעכו"ם בסתם אא"כ הודיעו במקום שאין מכריזין כו' עכ"ל מ"ש בסתם הוא דעתו ז"ל בשמעתין דאף בסתם איכא גניבת דעת ומה שפירש במקום שאין מכריזין לכאורה הוא אוקמתא דר"א דאמר מצעתא נמי באין מכריזין איירי ובמוכר באיטליז אסור שמא יראה ישראל חבירו דהרבה ישראל מצוין באיטליז ולא ישמע מהטבח שהוא טריפה ויקח ממנו ואף דבמקום שאין מכריזין הוא ע"כ יאמר הישראל דכשירה היא דאי טריפה היאך גניב לדעתי' דאסור אלא כשירה היא ויקח ממנו אמנם מ"ש דהכי מוקי לקמן קשה דמשמע דוקא כה"ג מיתוקמא והלא במקום שמכריזין ואירע אונס פשיטא דמיתוקמא טפי דאין מוכרין להם נבילות שמא ימכרנו לישראל אחר ונראה דפשטא דברייתא משמע דוקא בסתם אסור הא בהודיעו שרי מדכייל בהדדי א' שמתעהו וא' שימכרנו לישראל אחר וגניבת דעת בסתם הוא דאיכא וה"ה שמא יחזור וימכרנו דוקא בסתם הא בהודיעו שרי וע"כ במקום שאין מכריזין או במכריזין והיום הכריזו דאי באירע אונס א"כ אף בהודיעו אסור למכור טריפות שמא יקח ממנו ישראל שלא היה באיטליז ולא שמע כלל מזה ולכך פירש"י ז"ל מה דפשטא דלישנא משמע כדרכו בכל המקומות ומיהו לאביי ורבא ע"כ במקום שמכריזין והיום אירע אונס שלא הכריזו כדלקמן בשמעתין. אבל אין לטעות ולומר שמ"ש רש"י במקום שאין מכריזין הוא פי' על דבריו הראשונים שכתב דאם הודיעו שרי דתו ליכא גניבת דעת ועל זה כתב דבמקום שאין מכריזין או במקום שמכריזין והיום הכריזו דמי ביקש זאת מידו עד שהוצרך לפרש כן ועוד דלישנא דהכי מיתוקמא לקמן אינו משמע כן ועל כן נראה לי לפרש כמ"ש בסמוך

(ע"ב) גמרא אמר מר בעכו"ם בין חתוכה ושלימה א"צ שיטול ג"ה כו' חתוכא אמאי לישדר כו' עכ"ל כפי הנראה מסתימת דברי המקשה דלא סבירא ליה הך תירוצא דגניב לדעתיה דבמתנה לא שייך גניבת דעת רק במכר כדתנן בברייתא א' מפני שמתעהו כו' וההיא דשמואל כדדחי לעיל אמאי תשהה איסורא או כפירש"י לעיל דפייסי' למברא תן לו בשכרו ולא בחנם נתנה לו ומש"ה איקפד דלא כמ"ש הריטב"א ז"ל בחדושיו דהא דמייתי משמואל ולא מברייתא דאיכא למימר שאני מכר כו' וא"כ ההיא דשמואל פייסי' בחנם מיירי וא"כ פריך שפיר חתיכה דלמא אתי למיזבן מיניה ישראל חבירו שהרי רבינו קדיש אומר כן במתני' שלימה אין חתוכה לא אלמא חיישינן שמא יקח ישראל ויאכלנו בלא ניקור משום קלי הדעת הוא דחיישינן כמ"ש הרשב"א בחדושיו ובי"ד סי' ס"ה אכתוב מזה משא"כ לתירוצא דגניב לדעתי' איכא למימר דלעולם לא חיישינן שמא יקח ישראל חבירו ממנו ויאכלנו בלא ניקור דיסבור שלא השלים הניקור ודוקא לישראל חבירו אסור לשלוח ירך חיתוכ' דיסבור שניקר מכל וכל דאל"כ הוה ליה להודיעו כיון שיוצא מתחת ידו חתוכה משא"כ בנכרי לא שייך זה דיסבור חבירו שלא השלים הניקור כיון שמוכר לעכו"ם מה בכך ולפ"ז איירי כולי סוגיא במקום שמכריזין ולא הכריזו ומצעתא איירי שלא הכריזו דאירע אונס ומש"ה אין מוכרין ורישא אף שלא אירע אונס או שאירע אונס שרי ומיהו סיפא ע"כ איירי במקום שמכריזין והכריזו דמוכרין בהודעה דליכא למיחש שמא יקח ממנו ישראל אחר כמה שכתבנו לעיל בסמוך יע"ש: ובפירש"י ד"ה גזירת שמא ימכרנו בפני ישראל אחר וזה הרואה לא שמע מן הטבח שטריפה עכ"ל ר"ל דע"כ יסבור שכשירה היא דאל"כ איך מוכר לו בסתם לשיטתיה דאף בסתם אסור לגנוב דעת כמ"ש לעיל: ובד"ה אינהו דקמטעי אנפשייהו דלא שיילי אם כשירה או טריפה עכ"ל צ"ע דהא לעיל ד"ה אין מוכרין טריפה לעכו"ם בסתם אא"כ הודיעו שהוא טריפה וכאן כתב להיפך דוקא במפרש אסור דאיכא גניבת דעת אבל בסתם לא ומה שמקשה מהא דאמרינן אינהו קמטעי אנפשי' דמשמע ודאי בסתם שרי לגנוב דעת הבריות אבאר בי"ד באורך

(דף צה ע"א) גמרא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור וכתבו התוספות ד"ה אמר רב דחומרא בעלמא הוא והיינו ברוב טבחי ישראל דמדינא שרי דאזלינן בתר רובא אלא דחיישינן שמא הביא עורב ממקום אחר ורובא דעלמא נבילות וטריפות הוה ובודאי במניח בשר בביתו ומניח במקום שהניחו ומצאו כן בודאי חומרא בעלמא הוא דמהיכא תיתי לחוש לעורב דלא מחזקינן איסורא