ראש יוסף על חולין חלק ב לט

ר"ל דאי אחלב דגיד הוה לומר חלב דעלמא כמ"ש התו' ד"ה נאמנין ומשני דה"ק דר"מ דהוא ת"ק דמתני' אמר דאין נאמנין דבימיו היו רגילין במנהגא דר' יהודא דלא בעי חטיטה ור"מ סובר בעי חטיטה ולכך לא מהימני וחכמים היינו ר' יהודא וה"ק כמו בחלב נאמנין דישראל קדושים ומחטטי ה"נ בגיד נאמנין דא"צ חטיטה ומהימן דאי מקילין בחטיטה שפיר עבדי דלא בעי חטיטה ורבי שסתם דהלכה כחכמים דנאמנין היינו בתר דאנשויה לדר"י והוחזקו כ"ע כר"מ דבעי חטיטה ומש"ה נאמנין כמו בחלב דבעי חטיטה ואפ"ה נאמנין כמ"ש הריטב"א והבאתיו בסמוך ה"ה ג"ה ומחטטין בכ"מ שהוא ועיין י"ד סי' ס"ה ובמתני' מ"ש שם יע"ש, מ"ש מזה ובת"ח כתב עלה דהך מדלא אמר חסורי מחסרא ש"מ אן מגיה המשנה כיון דר"מ אמר אין נאמנין על גיד כ"ש חלב דאיכא טירחא וחמיר איסורא ורבנן הוצרכו לומר דנאמנין אף על החלב יע"ש זה יוצדק למ"ש הריטב"א דבחלב איכא טפי טירחא, מגיד הוה כ"ש דחמיר איסורי' ג"כ משא"כ לתוס' דכתבו בחלב לא הוה טירחא כמו בגיד יע"ש: משנה שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שמקומו ניכר עכ"ל נקיט שולח ולא אמר מוכר י"ל בג' פנים או דאשמעינן דג"ה מותר בהנאה כדמסיק פסחים כ"ב ע"ב מהך מתני' וכמ"ש התוס' לקמן צ"ט דעכו"ם אין נותן מעות יותר בשביל הגיד שיש בו יע"ש וא"כ אי הוה תנן מוכר לא הוה ידעינן דמותר בהנאה ולכך תנן שולח דגוי מתכבד יותר כשהוא שלם כמ"ש התו' שם ד"ה והלכתא ודוקא מתנה ולא במכר דאין הגוי נותן מעות יותר בשביל הגיד כמו שאבאר שם דבמכר אפילו שלימה מותר למכור אף אי אסור בהנאה או דאשמעינן שולח ירך דמסתמא הוא בביתו אפ"ה דוקא שלימה אבל חתוכה לא גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל חבירו משא"כ אי הוה תנן מוכר דמסתמא הוא באטליז כמו שנאמר לקמן בברייתא מפני ב' דברים אין מוכרין ועיין ברש"י לקמן ע"ב דפשיטא דחתוכה אסור דמצוין שם הרבה ישראלים דישראל יקנה ממנה שיראה ישראל שהירך מבהמה כשירה ויאכל עם ג"ה כסבור שניטל גידה או דאשמעינן אף במתנה איכא גניבת דעת וכתי' הג' שאמר בגמרא דל"ת דוקא במכר שייך גניבת דעת ולא במתנה וכבר יש מי שסובר כן קמ"ל דלא ועמ"ש לקמן בגמרא שם: ומה שכתבנו דוקא במתנה הכותי מתכבד כשהיא שלימה לא מכר אף שלימה שרי אף אי ג"ה אסור בהנאה כן משמע מדרישה סי' ס"ה ס"ק י"ח וז"ל ויש אוסרין בהנאה מ"מ מותר למכור ירך לנכרי דאין נותן מעות יותר בשביל הגיד אלא על דבר שיש בו טעם אבל לשלוח מתנה אסור כשהוא שלימה תוספות עכ"ל הרי בהדיא דוקא במתנה ולא במכר אף כשהוא שלם אין נותן יותר מעות ועמ"ש דף צ"ט ע"ב

(דף צד ע"א) גמרא חתוכה נמי לישדר ליה, ופירש"י ז"ל דירך שלימה משמע ולא ידענא אמאי לא כפשוטו דתנן מפני שמקומו ניכר שוב מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב כן בפי' על דברי רש"י ורש"י אפשר דסובר מפני שמקומו ניכר אין ראיה דאימא אפילו חתוכה שרי לשלוח דניכר בקל ויוכל להכיר אם ניטל הגיד או לאו ודוחק:

וראיתי להת"ח שכתב פירש"י ירך שלימה משמע דאל"כ הוה לומר שולח בשר לעכו"ם ומיהו קשה דלמא אגב אורחא קמ"ל כו' ועוד נראה לפרש דע"כ דיוקא אתי לאשמעי' דאל"כ לא שמעינן בישראל אלא ודאי הא דשלימה מותר מלתא דפשיטא הוא ולדיוקא צריך ואפילו עכו"ם עכ"ל הנה לפי דעתי ז"ל מקומו ניכר אין ראיה וקא דאיק ליה מדתנן לגוי ולא לישראל ומזה נמי אין ראיה דאשמעינן טובא דג"ה מותר בהנאה כדמסיק בפסחים ואילו לישראל לא מוכח דישלי' הגיד אלא אף לגוי דיאכל הגיד או ימכור אפ"ה שרי לשלוח דג"ה מותר בהנאה וא"כ אין ראיה ואין לומר דאי הוה תנן לישראל נמי מוכח דג"ה מותר בהנאה דמתכבד טפי כשהוא שלימה כמ"ש התו' לקמן צ"ט ע"ב והבאתיו דא"כ אכתי לא מוכח חתוכה לא דרבותא אשמעינן אף שלימה דמתכבד הגוי יותר אפ"ה שרי דג"ה מותר בהנאה ומיהו ז"א דא"כ ליתני בישראל אלא לדיוקא איצטריך חתוכה לא ועוד דאי הוה תנן חתוכה נמי הוה מוכח, דגיד הנשה שקי בהנאה דבמכר אין הגוי נותן מעות יותר בשביל הגיד אבל במתנה ודאי מחזיק לו טובה גם על הגיד עוד נראה לומר דודאי האי תנא סובר יש בגידין בנ"ט דסיפא דמתני' ירך שנתבשל וכדאמר ר"פ כו' וכיון שכן אף במכר אי הוה אסור בהנאה הוה אסור למכור דגוי נותן מעות טפי בשביל הגיד דע"כ לא כתבו התוס' לקמן דגוי אין נותן מעות יותר אל למ"ד אין בהן טעם וכמ"ש דאין נותן אל על דבר שיש בו טעם משא"כ למ"ד יש בהן טעם ולפי זה מ"ש לעיל דהכי תנן שולח דאשמעינן דשרי בהנאה אבל במכר אי הוה תנן לא שמעינן דשרי בהנאה וז"א כיון דהאי תנא סובר יש בהן טעם וזאת יש ליישב דממכר אין ראיה דאימא דמוכר חוץ מדמי איסור שבו דשרי בכל איסורין ועיין בפרט זה בפר"ח א"ח סי' תס"ז ס"ק י' בתרנגולת עם חטה וכ"ש כאן ומתכבדו לא שייך במכר משא"כ במתנה וכמ"ש:

שם אלא במקום שמכריזין והיום לא הכריזו כפירש"י שלימה נמי לא לישדר עכ"ל קשיא לי לפום סברא דהשתא דלא הוה ידע חתוכא דכותי מידע ידיע הוה ליה להקשות איפכא בין שלימה וחתוכא לישדר ליה דלא אתי ישראל למיזבן ולמיכל בלי ניקור שיסבור שגוי חתיך ליה ולא ישראל וחתוכא אמאי לא לישדר וצריך לומר דמ"מ משום קלי הדעת שאין מדקדקין וסוברים שישראל חתיך ליה וניקר להירך מש"ה חתוכא לא לישדר ועיין בחדושי רשב"א ז"ל מ"ש כאן בזה:

הא דאמרי' בכולא סוגין מקום שמכריזין או אין מכריזין הוא כן דמן הסתם מותר למכור בשר מן הנכרים במקום שרוב טבחים ישראל דנבילות וטריפות לא שכיחי ואזלי' בתר רוב' אלא דא"כ היו מפסידין הטריפות דתו לא היו רשאין למכור לכותי שמא יקח ישראל ממנו דאזלינן בתר רובא ולכך נהגו במקו' א' שבאותו יום שהיה טריפ' הכריזו ובאותו היום לא היו לוקחין מהן אף שמדינא, שרי ובמקום א' לא הכריזו ונהגו שלא ליקח בשר מעכו"ם אף דמדינא שרי כדי שלא יפסידו נבילו' וטריפות שלהן דאם היו לוקחין מעכו"ם לא היו רשאין למכור לעכו"ם וכדכתיבנא וכל זה אף לרב דאמר לקמן בשר שנתעלם מן העין אסור מ"מ נמצא ביד נכרי מותר כמו דמסי' לקמן יע"ש ועי' ריטב"א ז"ל ובתו' לקמן צ"ה ד"ה ובנמצא דהם כדברי הריטב"א ומשני ואבע"א במקום שאין מכריזין ה"ה במקום שמכריזין והכריזו כמ"ש חדא מינייהו נקיט כאן בזה

ע"ש ואבע"א במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה בפני ישראל אחר ואבע"א דגניב לדעתיה עכ"ל רצה לומר במקום שאין מכריזין וחיתוכא דגוי אין ניכר אפ"ה שלימה משדד דליכא למיגזר מידי דאי נותן לו בפני ישראל הא קחזי ליה שאין מנוקר ואף שאח"כ חתך ליה גוי ידע הוא דגוי חתיך ליה ואי אין נותן בפני ישראל לא מזבין מיניה דבמקום שאין מכריזין הוא ואבעית אימא במקום שאין מכריזין ולא גזרינן שמא יתננה בפני ישראל אחר אלא דגניב לדעתי' וכפירש"י ז"ל דלישראל אוהבו שנוטל הגיד עד שהוא ראוי לעצמו כו' והא דמשני שמא יתננו בפני ישראל ולא משני דאיירי בנותן לו בפני ישראל דשולח ירך לכותי משמע מביתו דשם אין רואין ומש"ה אמר גזירה וכמ"ש במתני' והנה לפי תי' אמצעי דאיירי כאן מכריזין נקיט גוי לרבותא דאפ"ה חתוכה לא דאף דלא אתי למיזבן שמא יתננה בפני ישראל ולתי' ראשון נמי אשמעינן רבותא דאף לכותי שלימה לישדר דחיתוכ' דגוי מידע ידיע ולא חיישינן דחתיך לי' הנכרי וכסבור ישראל שניטל גידה ולתי' הג' דגניב לדעתיה פשיטא דלא שייך זה בישראל דבישראל טעמא אחרינא איכא דיאכל הגיד בלי ניקור ואפילו גוי דליכא למיחש למידי ובמקום שאין מכריזין דלא אתי למיזבן מיניה אפ"ה חתוכא לא דגניב לדעתיה. ומפ' הריטב"א ז"ל דיפה כוון רש"י דודאי איכא גניבת דעת דאי לאו שהוא אוהבו למה היה ליטול הגיד טפי היה לשלוח כשהוא שלימה שיהנה הגוי משומן וגיד כו' אלא שהוא אוהבו ביותר ותקנו עד שיהא ראוי לעצמו ונתן להנכרי יע"ש: גמרא יהבא ליה במר דשחוטה ואיקפד כו' הא דלא מביא ראיה מברייתא לקמן דתנא בהדיא א' מפני שמתעהו תי' הריטב"א ז"ל בחדושיו דה"א במכר שייך גניבת דעת שנותן דמים לכך מייתי ראי' משמואל דאף במתנה שייך גניבת דעת עכ"ל וקשיא לי דאכתי מהנך ברייתות לקמן דתניא ר"מ אומר אל יסרהב ברייתות טובא דמייתי תלמודא הוה לאתויי ואין קושיא דישראל שאני ומש"ה מברייתא דאין מוכרין דנותן דמים מש"ה מבי משמואל: ובתו' ד"ה טריפה כו' ויתננה בפני ישראל אחר וי"ל וכו' ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו אמר כן עכ"ל ולא ניחא להו לומר דלהך תירוצא דגניב לדעתיה לית ליה נזירה שמא יתננה בפני ישראל וכמ"ש לעיל וכן כתב הרשב"א בחדושיו דלהך תירוצא לא ס"ל גזירה כו' וא"כ שפיר מייתי ראיה משמואל דאסור לגנוב דעת הבריות דמ"מ קשיא להו דאמאי לא דחי וכי מכללא מאי דמשום שמא יתננה בפני ישראל כו' ויותר נראה לומר דהתוס' סברי דהנך ג' תירוצים לא פליגי אהדדי דה"ק אבע"א במקום שמכריזין ואפ"ה שלימה לישדר דחיתוכא דכותי מידע ידיע ואבע"א דחצי נמי איירי במקום שאין מכריזין וגזירה שמא יתננה בפני ישראל מש"ה חיתוכא לא ואבע"א דגניב לדעתיה והוה אי כמו נמי ורצה לומר בלאו טעמא דשמא יתננה נמי אסור בחיתוכא דגניב לדעתיה כשמואל והוקשה להם שפיר היכי מייתי ראי' משמואל שמא משום דאסור לגנוב דעת איקפד ותרצו דאי מותר לגנוב ליכא למיחש שמא יתננה בפני ישראל דישראל יאחר דלגנוב דעתו אומר כן ואי קשיא