ראש יוסף על חולין חלק ב לח

דכתיב על הכליות אין במשמע הזה דמה שבתוך הכליות מיקרי חלב ונהי שהוא קרב למזבח אין אסור משום חלב והשתא הוקשה להם שפיר כיון שקרב על המזבח ממילא אסור משום חלב דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה כו' דה"נ חלב היותרת אסור מה"ט אלמא אף דלא כתיב בקרא חלב היותרת ואהא תירצו דאפשר דמיעטה רחמנא בהדיא דלובן כוליא או דאינו קרב למזבח או דלא מיקרי חלב לענין איסור מדכתיב אשר עליהן ומלת עליהן מיותר דלכתוב ואת שתי הכליות ואת החלב ואשר על הכסלים כו' ש"מ דבא לומר דבתוך כליות לא מיקרי חלב או דאין קרב וכל זה לשיטת ר"א ממיץ ומ"מ הוקש' להם דחלב האליה ליתשר דנהי חלב סתמא לא מיקרי מ"מ שקרב על גבי המזבח אלא ש"מ תרתי בעינן תותב קרום וקרב למזבח ולהכי חלב דפנות אף שהוא דומה לחלב ואפשר תותב קרום מ"מ כיון דאין קרב לאו חלב מיקרי דלהכי אהני קרא כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו שכמותו קרב ע"ג המזבח אבל חלב החצי' ולובן כוליא לא הוה תותב קרום ולהכי אף שקרב למזבח לאו בתורת חלב אלא אגב הכליות קרבי והכין הוא ודאי שיטתם ז"ל דאף למאי דמסיק על הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך כליות לאו לומר שאין קרב למזבח כיון דכתיב ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוכן במשמע אלא דה"ק דלא משמע מקרא שיהא חלב בתוך הכליות מיקרי חלב דחלב אשר עליהן כתיב ולא בתוך הכליות דליהוי מיקרי חלב דאי הוה כתיב בקרא ואת החלב שבתוך הכליות אף דלא תותב קרום הוה חייבין כרת דהא חלב האליה דלא הוה תוחב קרום כמ"ש התו' כאן אפ"ה פריך בכ"ה דליתסר דמצינו בקרא דמיקרי חלב ומשני חלב סתמ' לא איקרי כנ"ל בכוונת דבריהם. ומיהו הא דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים היינו דאינו קרב למזבח דמיעטיה קרא ממשמעיתיה על הכסלים ממילא משמע ולא בתוך הכסלים וכיון שאין קרב למזבח אף שתותב קרום שרי וכן כתב הרשב"א בחדושיו בפירוש דחלב שבתוך הכסלים אף שתותב קרום הוא. ולפי ר"א ממיץ צריך לומר דהבשר שחופה אותו לא הוה החלב תותב קרום ולהכי איצטריך לטעמא דאין קרב למזבח כו':

שם גמרא ר"י אמר כו' בהמה בחייה פירוקא מיפרקא ר' יוחנן ודאי כשמואל סובר מה שבתוך הכסלים שרי ואפילו הכי ממרטט ליה לובן כוליא כתב הרשב"א ז"ל ממדות חסידות הוה או דיש לחלק בין לובן כוליא חלב שהבשר חופה אותו. ולדברי התו' שכתבו דלובן כוליא לא הוה תותב קרום וכמ"ש וא"כ דר"י דאסור ליה אמאי וצ"ל ממדות חסידות:

ובתו' ד"ה חתכיה ומלחיה אף לקדירה ש"ד כו' אלא לצלי ואפ"ה אסור דלא חתכיה והא דאמר לקמן כו' עכ"ל מלשון אפילו דייקי התו' דלצלי נמי בעי חתיכה דאי לצלי לא בעי כלום ה"א הא דאמר חוטי היד אסורין לקדירה הו"ל לומר חתיכה ומלחיה מותר לקדירה כיון דעד השתא נמי לקדירה מיירי אלא ש"מ דלצלי נמי בעינן חתיכה ומיהו ודאי בחתיכה לחוד סגי והא דאמר חתכיה ומלחיה לאו משום חוטי היד אלא דכל בשר לקדירה צריך מליחה ולצלי לא בעי דנורא מישב שייב ומש"ה עיקר התיקון הוא חתיכה וא"ש לשון אפי' וכן לקמן באומצ' דאסמיק א"ש לשון אפילו דלצלי נמי מליחה לא בעי כלל צלי דעלמא אבל חתיכ' בעי ועי' ברשב"א דהוא הקש' מאומצא דאסמיק לחוד אלמא איכא מידי דלצלי לא בעי חתיכה ולקדירה בעי וה"ה הכא נמי אית לומר כן ומלשון אפילו אין ראיה דהתם נמי אפילו קאמר והתם משמע דבלא חתיכה שרי לצלי דהא סתמא אמר שפדי' בשפודא מישב שייב משמע אף בלא חתיכה וא"כ לשון אפילו לאו דוקא ה"ה הכא כן הוא כונתו להמעיין שם אבל התו' לא הקשו מאומצא דאסמיק דיש לחלק בין אומצא דאסמיק דלא צריך חתיכה דהוה דם אברים שלא פירש דשרי משא"כ חוטי היד דכנוס בתוכו וכמ"ש הרשב"א ז"ל ושאר פוסקים מש"ה בעינן חתיכה ומש"ה הוקשה להם מוכן ביעי ומזרקי דהוא ג"כ גידי הצוואר ואפ"ה פירש"י בלא חתיכה ומליחה ואף שרש"י פי' לענין אומצא דאסמיק הא קאמר וכן במעי ומזרקי א"כ משמע דשווין המה לגמרי ולכך כתבו התו' דלאו למימרא דלא בעינן חתיכה ומליחה כלל אלא מליחה א"צ ככל צלי דעלמא אבל חתיכה בעינן ומיהו מאומצא דאסמיק לחוד היו יכולין להקשות לפירש"י מאי אפילו אלא דמכל מקום מצינו לומר דהדין דין אמת דלצלי נמי בעינן חתיכה בחוטי יד ובאומצא דאסמיק שאני וכדכתיבנא:

בא"ד ודוחק לומר דהתם מיירי במיזרקי בפ"ע ואם היינו אומרים נן כן כו' עכ"ל ר"ל דאפשר לקיים פירש"י שם ולצלי לא בעינן חתיכה ולשון דוקא ואפ"ה מצינו לומר סברא דהדין דין אמת בכאן דחוטי היד צריך חתיכה לצלי דחוטי היד דכאן מיירי שהן בתוך הבשר שאין מקום לדם לצאת משא"כ כשהם במזרקי שנטלן מן הבשר שהדם יוצא ממקום החתך ר"ל ממקום שחתך הגידין מן הבשר שם יוצא הדם ונורא מישב שייב ובחדושי רשב"א כתב דיש לחלק בין היכא שמופשטין מן הבשר ופניהם אצל האש דאז יש כח להפליט מהן כל הדם יע"ש מ"ש מזה:

בא"ד היה קשה לר"ת שהיה אומר שמותר לבשל כבד אחר מליחה כו' שיטת ר"ת ז"ל אבאר לקמן ק"י ב' בשמעתא כבדא מה אתון בי' וע"ש בתו' ד"ה כבדא דהא דאיבעיא כבדא כו' היינו בלא מליחה דאפשר דם הכבד שרי כו' יע"ש והביא ראיה דכל דבר שמותר בצלי מותר לקדירה ע"י מליחה דמליח כרותח דצלי ומדנתן כה"ג שיעור למליחה כו' ועי' ב"י סי' ס"ט והא הכי חזינן דלקדירה בעינן חתיכה ולצלי לא בעינן חתיכה ובי"ד אבאר מזה בעזה"י:

גמרא ריש מעיא באמתא בעי גדירה רש"י פי' דקין היוצא מן הקיבה כו' אבל יש פי' אחר הביאו הפוסקים וע' סי' ס"ו ובפר"ח יע"ש ובי"ד אבאר

(ע"ב) גמרא וכן מזרקי ופירש"י ז"ל גידי הצואר וורידין כו' עכ"ל ואף דקי"ל בפרק השוחט כר' יהודא דבעינן חתיכה בשעת שחיטה דוקא ולא אח"כ והכא אמר חתכי' ומלחי' משמע אף אחר כך ש"ד וי"ל דמיירי בבהמה דמנתחה א"א וכדאמר ר"ח בפרק השוחט תו לא צריך היינו בשעת שחיטה אבל אח"כ צריך חתיכ' כדאמר הכא חתכי' ומלחי' דלצלי נמי בעינן חתיכה כפי' התו' לעיל ד"ה חתכי' יע"ש אבל אי הוה אמרינן דלקדירה בעינן חתיכה אבל לצלי לא בעינן דתו דלא מהני דבהמה דמנתחה א"א אין צריך כלל לא בשעת שחיטה ולא אח"כ ובעוף דצולהו כאחד לא מהני אח"כ חתיכה ודוקא בשעת שחיטה כדאמר לעיל דחיים אתי דמא כו' וכי בעינן חתיכה בוורידין לאחר שחיטה ומהני לקדירה ואף בבהמה דמנתחה א"א אפ"ה צריך לחתוך הוורידין הוה א"ש הא דאמר לעיל ר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד הזכיר צלי משום דבהמה תו לא צריך היינו צלי אבל לקדירה צריך אח"כ חתיכת וורידין אף דמנתחה א"א דסתמא אמר וכן מיזרקי דבעינן לקדיר' חתיכה ומליחה כמו אומצא דאסמיק ועיין בפ' השוחט כי שם מקומו והארכנו בו ובי"ד סימן כ"ב אאריך בעזה"י:

ובתו' ד"ה נאמנין עליו ועל החלב בסתם חלב איירי עכ"ל התוס' לשיטתם שכתבו לעיל לר' יהודה חלבו של גיד מותר אף מדרבנן ד"ה גוממו ע"כ בחלב דעלמא פליגי ולא הוה דומיא דג"ה דהתם הלכו לשיטתן דלר"מ דבעי חטיטה והוה טירחא ומש"ה אין נאמנין ולר' יהודה דלא בעי חטיטה נאמנין ובחלב פליגי בסברא דר"מ סובר כיון דבכרת וקצת טרחא אין נאמנין ולר' יהודא אעפ"כ נאמנין אבל לשיטת רש"י שפיר דלר' יהודה איסור דרבנן איכא בגיד שמנו של גיד הגבוה איסור דרבנן איכא כמו שפי' ד"ה גוממו א"ש דבתרווייהו הלכו לשיטתן דחלב היינו חלב של גיד וחזרו נמי לומר נאמנין קאי אחלב נמי דמעיקר' סברי כר"מ דבעינן חטיטה בשומן נמי דהוה טירחא ומש"ה לא מהימני ולבסוף חזרו כר"י ולית טירחא ומהימני משא"כ לתו' וכמ"ש בד"ה חזרו לומר נאמנין וכן נמי דקאמר אסיפא דקאי נמי על חלבו של גיד דמתחלה סברי כר"י ולית טרחא ונאמנין ולסוף סברי כר"מ ואיכא טירחא ולסוף דאנשויה לדר"י נאמנין אף דאית טירחא וקשיא לי אמאי כיון דהלכו לשיטתן ולר"מ אין נאמנין כיון דהוה טירחא וי"ל דודאי רבינו הקדוש סתם לקמן במתני' הנוטל גיד הנשה צריך שיטול כולו והיינו כר"מ דבעי חטיטה וכמו שאבאר שם ואפ"ה פסק כאן דנאמני' דשנאו בלשון חכמים ש"מ אף דהלכה כר"מ דבעי חטיטה אפ"ה ישראל קדושים ויש להם נאמנות ע"ז ומחטטין בכ"מ שהוא וה"ק דתלתא זמנים הוה, מתחלה הוה סברי כר"י דנאמנין ולסוף אמרו כר"מ דאין נאמן ואח"כ פסקו דנאמנין ואמר לכתחלה היו פוסקין כר"י דנאמנין בלא בעי חטיטה ואח"כ הורו כר"מ ואף דהלכתא כרבי דנאמנין אף שיש טירחא מ"מ קצתם היו מקילין שזוכרין המנהג מקדם דלא היה מחטט ומקילין ולסוף דאנשיוה לדר"י והסכימו כולן דבעי חטיטה מהימני כרבי:

ע"ש ועל החלב מאן דכר שמיה ה"ק אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א נאמנין עליו ועל החלב עכ"ל הנה בודאי דפליגי ת"ק וחכמים בחלב ג"כ כמ"ש התוס' ד"ה נאמנין וד"ה חזרו וד"ה מאן דכר שמיה אבל ראיתי לריטב"א בחדושיו שכתב וז"ל חלב מאן דכר שמיה מאי שייכיה הכי לאורויי בדין חלב דעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישניה דעל החלב מפרקינן ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לד"ה דלאו משום חשש שלא היו רוצין להטריח בניקור שלו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימני אלא משום דסברי כר"י ואילו בחלב ליכא למיחש ומהימני לד"ה עכ"ל העתקתיו אות באות ולא ידענא להולמו אם לא שגירס' אחרת היה לו דבחלב לכ"ע מהימני, ומ"ש דחלב משמע חלב דעלמא