ראש יוסף על חולין חלק ב לז

ד"ה גוממו כו' ואפשר לומר דל"ת דחלבו דאמר מותר היינו של קנוקנות מותר לכ"ע ולכך אמר והא מפלג פליגי נמי בחלב של קנוקנות וכי משני מודה שמואל מדרבנן אסור ה"ה דקאי וחלבו מותר לד"ה ע"כ אחלב הגבוה של גיד עצמו דאי אחלב של קנוקנות הא קנוקנות גופייהו מ"ה שרי מדרבנן אסורין כמו שיתבאר לקמן דף צ"ו ע"א בעובדא דבר פיולי דשיירי לדר"מ מדרבנן כמ"ש רש"י שם דלר"מ מדרבנן הוא דבעי חטיטה יע"ש אלא ע"כ אחלב הגבוה של גיד עצמו:

כתב הריטב"א בחדושיו קשיא לי איך אמר וחלבו מותר הא אסור מדרבנן וי"ל משום דאיסורו מתחלה לא הי' מדרבנן אלא משום שישראל קדושי' נהגו בו איסור מש"ה תנן מותר אבל במרדכי משמע דמנהג קדושים הוה איסור דרבנן יע"ש בריש ג"ה ועי' בחדושי רשב"א שכתב ד"ה פסקה וז"ל נמצא בגיד שלשה דינין חלוקין הגיד מן התורה וחטיטה מדרבנן ושומנו מהנהגת קדושים ועי' ב"י סי' ס"ה ובבית ישראל יע"ש ובש"ע סי' ס"ה כתב ג"כ ג' דינין הגיד מ"ה וחטיטה דרבנן ושומן מנהג קדושים:

ובתוספות ד"ה גוממו כו' אבל הלשון קשה עיין בחדושינו לקמן בר פיולי ושם נאריך:

גמ' ג"ה מחטט אחריו ושמנו מותר עיין בחדושי רשב"א אף דחטיטה דגיד לא הוה אלא מדרבנן מ"מ שמנו דידי' לא הוה מדרבנן אלא מנהג קדושים יע"ש היטב והוא כמ"ש הריטב"א ז"ל דבדרבנן לא שייך למתני מותר אבל במנהג שייך למיתני שפיר לשון מותר ועי' לעיל בסמוך:

ובתוס' ד"ה עולא אמר כו' אבל גיד לכ"ע עץ הוא מכ"ל הנה פלוגתא רב ועולא יש לפרש בג' אופנים הא דפליגי פלוגתא דתנאי לקמן דף צ"ט ב' אי יש בגידין בנ"ט או לאו ולכ"ע גיד עצמו אין בו טעם וקנוקנות יש בו טעם דבחוש איך יכול לפלוג אי יש בו טעם או לאו אלא דפליגי למ"ד יש בהן טעם לקנוקנות אסרה תורה ולא הגיד ומ"ד אין בהם טעם ואפ"ה אסרה תורה ולא קנוקנות כו' אלא דלפ"ז יקשה לימא מר הלכה כמ"ד יש בנ"ט ומר לימא הל' כמ"ד אין בנ"ט ואיך שייך שיפלגו אמוראים במחלוקת תנאים או יאמר דכ"ע הגיד עצמו אין בו טעם ותנאי דלקמן בקנוקנות פליגי אי יש בהן טעם ורב סבר כמ"ד יש טעם בקנוקנות ומסתברא דבגיד עצמו אין בו איסור כיון דמצינו לומר דהא דאסרה תורה קנוקנות דיש בהן טעם לא הגיד עצמו ועולא סבר אין בהן טעם אף בקנוקנות א"כ אפשר הא דאסרה תורה דוקא גיד עצמו ולא קנוקנות או דאין לחלק בין גיד ובין קנוקנות אסורין תרוייהו דקנוקנות נמי הוה בכלל ואביי הוא דאמר כוותיה דעול' מסתבר' דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ור"ל דאיהו סבירא ליה כעולא אבל לא מטעמיה דעולא אפשר דסובר דגם קנוקנות אסורין אלא דאין לחלק דבין גיד ובין קנוקנות אין בהן טעם ואביי אמר א יש בקנוקנות טעם אפ"ה גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ומעולא אין ראי' כמ"ש והשתא לא קשה לימא מר הלכה כמר דאי מהתם ה"א אף למ"ד יש בהן טעם אפ"ה גופו של גיד נמי אסור דקרא סתמא כתיב קמ"ל רב דלא אסרה תורה כו'. הפי' השלישי הוא פי' התוס' כאן דרב יעמיד פלוגתא בקנוקנות אי יש בהן טעם אבל בגיד סובר דכ"ע אין בו טעם ופוסק כמ"ד דיש בהן טעם דאי לאו אין לחלק בין גיד ובין קנוקנות ועולא סובר דכ"ע קנוקנות מותר וכאביי דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ובגיד הוא דפליגי ופוסק כמ"ד אין בהן טעם כמ"ש תוס' ד"ה עולא מדאמר עץ הוא. ומדברי הרשב"א יש לפרש דעולא סובר כמ"ד יש בהן טעם והא דאמר עץ הוא לדברי רב אמר כן יע"ש והיינו אפילו היה בקנוקנות טעם ובגיד לאו אפ"ה גיד אסרה תורה ולא קנוקנות והנה לפי' הא' הסכי' הרשב"א בחדושיו ותקשה א"כ הא דאמר לקמן צ"ט ב' ההיא דאתא לקמיה דר' חנינא ואהדריה ר"י בר זבינא היכי מיירי אי בגיד עצמו לכ"ע אין בו טעם ואי קנוקנות לכ"ע יש בהן טעם ואסרי מדרבנן לכ"ע חוץ מר' יהודא דשרי להו עכ"ל לשיטתיה כתב כן דהוא סובר דקנוקנות אף לעולא דאינו אסור מ"ה מ"מ מדרבנן אסור והביא ראיה מבר פיולי לקמן דאחד חות ביה טפי ובב"ר הני פקוקלתא אסירי ועי' ב"י סי' ס"ד וכן הביא משאלתות יע"ש אבל לשיטת התו' כאן שכתבו דעולא יעמיד כל הני פלוגתות בגיד עצמו ור"ל גם פלוגתא דר"מ ור"י בחטיטה הוא בגיד עצמו ולא בקנוקנות דאפילו איסור דרבנן ליכא וכמ"ש ד"ה כוותיה כו' משאלתות דכתב דאסירי מדרבנן משמע לעולא אף מדרבנן שרי וע"כ פלוגתא דר"מ ור' בגיד עצמו פליגי והיינו דשייך חטיטה בגיד עצמו מה שהוא חוץ לירך דאי מה שעל הירך לר"י כולו אסור מ"ה ואבאר לקמן הבר פיולי יע"ש וא"כ איכא למימר הא דאהדר ר' יהודא בר זבינא ואמר אימא ליה יש בגידין בנ"ט בקנוקנות מיירי ואיהו אמר דאין בנ"ט דלא אסרה תורה אלא גיד וקנקנות אפילו מדרבנן שרי וכעולא וכדכתיבנא וראיתי להריטב"א בחדושיו שכתב אהא דרב אמר לא אסרה תורה אלא קנוקנות שהפי' הנכון דתרווייהו סבירא להו כמ"ד אין בנ"ט ורב סבר מסתברא קנוקנות אסרה תורה כי למה יאסור הגיד דעץ הוא ועולא סובר עץ הוא והתורה חייבה עליו עכ"ל והוא פי' הד' בהך סוגיא שהוא ז"ל סובר דלקמן בגיד עצמו פליגי אבל קנוקנות לכ"ע יש בהן טעם ור' ישמעאל בנו של ריב"ב דאמר אין בגידין בנ"ט אפשר דסבר כרב דלא אסרה תורה אלא קנוקנות כו' אלא דקשיא דא"כ מה קאמר לקמן מתני' דלא כהאי תנא ואמאי דלמא מתני' בקנוקנות מיירי' דיש בהן טעם ומש"ה משערי' בבשר בלפת ואי דגיד סתמא תנן הא בתורה נמי כתוב סתמא גיד ואמרינן שזה שאסרה תורה ה"ה מתני' ואפשר דאביי דאמר כותיה דעולא מסתברא וא"כ הקנוקנות אין בכלל גיד וא"כ מתני' נמי משום גיד הוא דצריך ס' וע"כ מתני' דלא כו':

בתוס' ד"ה כותיה דעולא כו' ובשאלתות כו' משמע דעולא אפילו מדרבנן שרי לא ידענא היאך מוכח משאלתו' דלעולא מדרבנן שרי דלמא פרושי, קמפרש לה אף דאמר אביי כותיה דעולא מסתברא והכין הלכתא אפילו הכי לא תטעה לומר דמדרבנן שרי אלא מדרבנן מיהת אסור, ומלשון אסרינן ליכא למידק וכן משמע מחדושי רשב"א שכתב דעולא נמי מדרבנן אסור וכן כתב ר"י משבח"א משמע דלא פליג עליה וע"ל:

ודע דבב"ר שהביא הרשב"א וריטב"א ז"ל כתב האי פקוקלתא שרי וישראל קדושים נהגו איסור וכן בשאלתות שהביא רשב"א כ' מסתברא מדרבנן אסור וישראל קדושי' נהגו בו איסור כשמנו של גיד הרי מדכתי' כשמנו משמע ודאי דאין בו אלא מנהג קדושי' וכדמשמע בב"ר וא"כ קשיא הא דקתני בבריית' ג"ה מחטט אחריו ושמנו מותר ואוקימנא כר"מ ומותר היינו מ"ה וחטיט' נמי הוה מדרבנן ומותר הוה מ"ה והרשב"א ז"ל הקש' זה ותי' דחטיט' הוה מתקנת חכמים ושמנו לא הוה אלא ממנהג קדושים וכאן כתב דפקוקלת' הוא מנהג קדושי' והוא קנוקנות דהוא חטיטה דר"מ אלא ע"כ דחטיטה לאו בקנוקנות מיירי אלא בגיד עצמו או מה שהוא חוץ לירך או מה שמתפשט לשרשים קטני' ובההיא איסור' דרבנן אית ביה ובקנוקנות אפילו איסור דרבנן ליכא אלא מנהג קדושים הוא:

ולפ"ז הא דבש"ע סי' ס"ה ס"ח דשומן מדרבנן מהנהגת קדושים וקנוקנות מתקנת חכמים מפרש כפירש"י בב"ר בפ' וישלח לפקוקלתא היינו שומן הקנוקנות וכן פי' המתנות כהונה ועיין בית ישראל סי' ס"ה יע"ש היטב וא"כ שפיר אמר דחטיטה דר"מ היינו קנוקנות וכמו שאבאר בסוגיא דלקמן בבר פיולי דהוה מדרבנן ושומן קנוקנות מהנהגת הקדושים וזה מוכרח בברייתא דג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושמנו מותר והיינו כמ"ש הרשב"א דחטיט' מדרבנן ושמנו ממנהג כו' ומיהו הרשב"א מפרש בחטיטת הגיד עצמו ובש"ע מפרש דאקנוקנות קאי וכדכתיבנא:

וברש"י בד"ה אסורין מדרבנן ואין חייבין כרת ה"ה מלקות ואיסור תורה אין בו אלא מדרבנן אבל הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ז הי"ו כתב דאפשר מ"ה אסורין מריבויא דכל חלב וכל דם והוא כמו חצי שיעור דאסורין ואין לוקין עליהם יע"ש:

בתוס' ד"ה כותי' דר"א מסתברא וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה עכ"ל והרשב"א נתן טעם דחלב שבתוך הכליות נאסר אף דכתיב את החלב אשר עליהן דלא צריך לרבויא חלב שבתוך הכליו' כיון דכליות גופא קריבין למזבח ה"ה חלב שבתוכן ולכך איצטריך למכתב אף חלב שעליהן קרב ויש שם קצת גמגום בדבריו במ"ש חלב שבתוך הכסלי' אי איתא דאסור כיון דלא סלקא לגבוה כו' יע"ש

(דף צג ע"א) בא"ד ולפי זה היה לן לאסור לובן כוליא שהוא קרב עם הכוליא עכ"ל הנה לעיל בא"ט אמרינן דבעינן תותב קרום ונקלף זהו חלב וסובר ר"א ממיץ דשני מינים יש בחלב א' כל שהוא תותב קרום אף שאין קרב למזבח אסור וה"ה חלב שאין תותב כיון שקרב למזבח סובר דאסור דחלב דפנות אי הוה קרב הוה נאסר וע"ז כתבו התוס' דיש לסתור מכאן דבריו, דא"כ לובן כוליא דקרב היה ראוי לאסור ותירצו דממעט ליה קרא דעל הכליות כו' אלא דלא ידענא דקארי להו מאי קארי דהא בהדיא אמרינן כאן דלובן כוליא מש"ה שרי דעל הכליות אמר רחמנא אלמא אי הוה קרב חלב הכליות ודאי הוה אסור לובן כוליא ואיפכא משמע מכאן אף דאין תותב קרום מ"מ אי קרב אסור משום חלב מדכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו כו' ויש ליישב זאת דמשמע להו דלובן שבתו' הכוליא קרב למזבח מדכתיב ואת שתי הכליות משמע בשלימותן הם קריבי' ומ"ש בגמר' דעל הכליו' אמר רחמנא ה"ק דמדכתב על הכליות אלמא על הכליות מיקרי חלב אבל חלב שבתוך הכליות אין הוכחה דמיקרי חלב בשלמא אי הוה כתיב ואת החלב שבתוך הכליות הוי משמע שבתוך הכליות מיקרי חלב והוה אסור מכל חלב לא תאכלו משא"כ השתא