ראש יוסף על חולין חלק ב ל

לומר שיחלוקו תנאים ואמוראים בחדא פלוגתא י"ל כיון דלא נחלקו בפי' דהא לר"פ כ"ע סברי מחוברין יעלו לכך הוצרכו לפלוג ר"י ורב חייא בר יוסף אליב' דרנב"י. אבל המגיד משנה אינו סובר כן אלא ודאי תנאי דפליגי במחוברין דאיסורא פליגי דכל זמן דלית ריבויא לא מסתבר למימר דשרי וא"כ לרבנן כיון דלא אייתרו קראי להכי ודאי איסור ג"ה אף במחובר וא"כ שפיר כתב דהר"מ ז"ל פסק כר' יוחנן וכמ"ש לעיל יע"ש. ורב פפא דאמר ולא פליגי היינו דכ"ע סברי מחוברין דאיסורא יעלו דהלכתא כרבי סובר כמ"ש לקמן אי"ה ולא פליגי כאן להעלותו אינו נוהג ולהלקותו נוהג אלא דקשה לל"ב מה שהקשיתי דא"כ לרבי מאי איריא פירשו דאיסורא אף דהיתרא נמי לא יעלו מדקאמר יכול יחלוף גידים ועצמות כולו היתר נינהו ואפ"ה פירשו לא יעלו ולרבנן מחוברין דאיסורא אסור לפום סברא דהשתא דפליגי תנאי בהכי. ואפשר לומר דל"ב סובר דכ"ע ר' יוחנן ורב חייא בר יוסף סברי בברייתא דלקמן ע"ב ושל עולה מעלהו כר' וסברי מעלהו להקטרה לא כדרב"י לקמן משום הקריבהו נא לפחתך כו' וא"כ סברי דוקא במחובר דריבה קרא מוהקטיר הכהן כו' וה"ה פירשו דהיתרא דשקולין ומיעוטא לפירשו דאיסורא או דלא צריך קרא דמה"ת לרבות וקרא לפוקעין אלא דאם כן מנלן גם רבנן סברי כן: ע"ש רב נחמן בר יצחק אמר להעלותו פליגי ירצה בזה לרבנן דסברי דקרא דבשר ודם לפוקעין וקרא דוהקטיר הכהן כו' לפירשו א"כ מחוברין דאיסורא לית לן לרבויי וממילא אסור ממשקה ישראל ולרבי פירשו דהיתרא ממעטי' מהבשר ודם והקטיר הכהן הכל ע"כ למחוברין דאיסורא דלהתירא לא צריך קרא כדמסיק מידי דהוה ארישא של עולה וע"כ לאיסורא ומשקה ישראל היכא דכל הקרבן אסור ולא אגיד מידי דהוה אחלב ודם ומיהו ריבוי' צריך לזה ולא מסברא ולכך אמר דפליגי תנאי

(ע"ב) גמרא ג"ה של עולה חולצו לתפוח כו' ומקשה ליה מבריית' ולמאי דכתיבנא לעיל הוה מצי לתרוצי תנאי היא וברייתא דמעלהו אתי' כרבי:

וראיתי להר"מ ז"ל בהל' מעה"ק פ"ו ה"ד שכתב דגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח והיינו כרבנן דרבי אליבא דרנב"י וכפירוש מהרש"א ז"ל והקשה הלחם משנה קושיא חזקה וזה לשונו כיון דרבינו פסק כרבי שכן כתב ואם פירשו לא יעלו כו' ואם כן רבינו מזכה שטרא לבי תרי עד כאן לשונו והיא קושיא עצומה דא"כ קרא דהקטיר הכהן הכל המזבחה ל"ל דלמחוברין דהיתרא לא צריך קרא מידי דהוה ארישיה של עולה דהעלו וכדמסיק כאן בגמרא:

ומה שנראה לי בהתרת קשר זה הוא נשים לב על מ"ש מהרש"א ז"ל בתו' ד"ה קדשים דאיסור כרת שהוקשה להם דה"ה איסור מוסיף והקשה מהרש"א לפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט ה"ה לגבוה שרי ולית ביה ממשקה ישראל יע"ש ואבאר כוונתו דהתו' הוקשה להם אמאי לא מוקי מתני' בעולה דקדשים חל במעי אמן שהקדיש עובר אם זכר עולה קודם שנקשרו אבריו בגידיו אם אין איסור גיד נוהג עד שיצא לאויר העולם דחייל גיד אח"כ דהוה מוסיף לגבוה איתוסף נמי להדיוט דאי בשאר קדשים הנאכלין ודאי ליכא איסור מוסיף כל שממנו לאישים הרי בבל תקטירו ושאר בשר ג"כ אסור להעלותו וע"ז הק' מהרש"א ז"ל כיון דבקדשים הנאכלין כה"ג לא חייל אי' גיד דאין אי' חע"א ואף לאחר שחיטה כס' התו' שם דבעינן שיחול מחיים דווקא ה"א דלא חל לגבוה היכ' דקדי' קדשים כמו בעולה אף דמוסיף הוה מ"מ ממשקה ישראל מיקרי דבקדשים קלים או חטא' ואשמו' מותר הגיד לזרים ולכהני' והביא ראי' ממליקת העוף כיון דשרי בחטאת לכהן יע"ש וא"כ הר"מ ז"ל י"ל ולומר דקרא דהקטיר הכל המזבחה מוקי בכה"ג שהקדיש עובר במעי אמו לעולה קודם שנתקשרו אבריו או קודם ט' דחדשים גרמי לאיסור גיד וא"כ בכה"ג בבהמת קדשים קלים או חטאות ואשמות הוה שרי לאכילת הדיוט מרבינן להיתרא דמיקרי ממשקה ישראל ומיהו ריבויא צריך על זה דמליקה שאני שא"א בע"א כמ"ש מהרש"א ז"ל והר"מ ז"ל שכתב ג"ה של עולה חולצו לתפוח מיירי בגוונא דקדים איסור גיד שהקדיש אח"כ ביצא לאויר העולם דלאכילת הדיוט בשלמים כה"ג הוה אסור ה"ה לגבוה לא מרבינן ליה דממשקה ישראל כתיב ביה. והנה לא נעלם ממני מה שיש להקשות דא"כ אמאי לא אמרינן לרבי כך דריבויא דהקטיר הכהן אתא לכה"ג דמוקדשין קדים כו' ונראה משום דרנב"י אמר להעלותו פליגי ורב חייא בר יוסף סובר דמותר להעלותו משמע בסתם דמותר להעלותו וע"כ כרבי דמוקי הכל המזבחה לכל מחוברין דאיסורא דיעלו דסובר רב חייא בר יוסף דאיסור חע"א וא"כ אין חילוק אבל הר"ם ז"ל דסובר אין איסור חע"א מוקי ריבויא דוהקטיר הכהן הכל כה"ג דכתיבנא. ומיהו למ"ש לעיל בדברי מ"מ דלהר"מ ז"ל אינו, סובר כס' התוספות אלא אימת דחייל הגיד חל אף לאחר שחיטה דלא בעינן שיחול מחיים דווקא א"כ קשיא דליכא לאוקמיה קרא דהקטיר להכי לאכילת הדיוט דשרי דהא לא שרי דאימת קודם שזרק אסור ולאחר שזרק חייל דמתלא תלוי ולא הותר לישראל וע"כ קרא למחוברין דאיסורא ע"ש גמרא מתני' דלא כר"י כו' איבעיא להו דעת תורה או דעת נוטה המשך לשון אבעיא דאי אמרינן ספוקי מספקא ליה ומספק אסורין תרווייהו אפשר דמתניתין ר"י הוא ר"ל דלא פליג ארישא דלאיסורא קאמר דתרווייהו אסורין אבל אי מפשט פשיטא ליה ע"כ פליג והא דמיבעיא ליה נ"מ ללקות אי מפשט פשיטא לוקה אימין וכן לאיסורא דשמאל שרי ואי ספק תרווייהו אסורין ואין לוקה כ"א באכל לתרווייהו בב"א וכמו דמסיק באחת מהן אין לוקה

אף

(דף צא ע"א) גמרא רב אשי לא נצרכא אלא לשומן של גיד עיין בר"מ פ"י מהל' ק"פ הי"א ובכ"מ דאף שצולה הפסח עם הגיד דאין בגידין בנ"ט לדעתו ז"ל ושמנו של גיד אין בו איסור דרב' אלא ישראל קדושים נהגו בו איסור ובפסח לא נהגו מ"מ בשעת אכילה מוציא אח"כ משום ישראל קדושים אלא בצלי' לא נהגו לחלצו וכדמשמע הכי בגמרא דאשמנו קאמר דישרפו לי"ז ואיני יודע אמאי לא אמר דגידין האסורין מדרבנן לכ"ע משום חלב כדאמר לקמן צ"ג והר"מ ז"ל פסק להלכה בפ"ח הי"א מהל' מ"א וכתב שם בפרקין הלכה ט"ו יראה לי שכל אלו החוטין הם מדרבנן ועי' מ"מ שם ואף שכתב זאת מ"ה מכל חלב דאיתרבי כמו חצי שיעור מ"מ רש"י פירש להדיא לקמן דלא הוה כ"א מדרבנן ואמאי לא אוקמי בהנך גידין דישרפו לי"ו ואתיא ככ"ע אף לר' יהודא משא"כ דמסיק לשמנו של גיד לא אתיא אלא כר"מ דלר"י אף מנהגא ליכא כמבואר לקמן צ"ב ב' ומהא ליכא קושיא לרש"י ז"ל דאיהו סובר גוממו עם השופי דלקמן אשומן נמי קאי ואף לר"י א"כ אתיא כר"י ומ"ש התו' ד"ה ר"א אמר לשיטתם כתבו כן דר"י אפילו מנהגא ליכא בשומן של גיד יע"ש. עוד דע לך דחוטין והקרומי' האסורין מדרבנן מנקין אותן קודם צלי' ודוקא שומן דאף איסור דרבנן לית ביה אלא מנהגא הוא דמסירין אח"כ בשעת צליה ר"ל בשעת אכילה כדמסיק כאן ל"צ אלא לשמנו כו' דישרפו לי"ו וי"ל נהי דהגיד עצמו אין בו טעם מ"מ קנוקנות שבו יש טעם כמ"ש הטור להדיא בסי' ס"ה ובש"ע ס"ט דקנוקנות יש טעם והן איסורין מדרבנן לא מנהגא דהנוטל ג"ה צריך לחטט אחריו מדרבנן א"כ מ"ש חוטין וקרומי' האסור מדרבנן חסירין קודם צליה וג"ה משום קנוקנות דג"כ איסורין מדרבנן לא משום מנהגא כמו שאבאר לקמן אי"ה בצ"ב ב' אלא ע"כ לומר לדעת הר"מ ז"ל א קנוקנות אין בהם טעם אלא עץ בעלמא הוא כמו שאאריך לקמן אי"ה גבי פלוגתא דרב ועולא צ"ב ב' ואח"כ מה שנרשם בש"ע סי' ס"ה ס"ט דקנוקנות יש בהן טעם דעת הרמב"ם כפי הנראה דא"כ דעת הר"מ:

ובפירש"י ד"ה מזה כזית ומזה כזית ומדנקיט מזה כזית ולא נקיט ב' זיתים מב' גידין כו' ש"מ בב' התראות עכ"ל מיאנו בפי' התו' ד"ה אא"ב כו' דמש"ה לא מוקי בהתראה אחת וב"א דא"כ תפשוט בעיא דאו"ב ולא ידענא אמאי לא ניחא כפי' התו' דכפי הנראה הכין הלכתא ולית מאן דפליג עליה דאכל ב' זיתי חלב בהתראה אחת אין לוקה אלא חדא כסתם מתני' דנזיר שהי' שות' יין כו' ומ"ש מדנקיט כו' הא באו"ב פ"ב ע"ב אדרבה רוצה לפשוט מהא דב' זיתי חלב בהעלם א' לוקה ב' ורוצה לאוקמי' בהתראה א' יעו"ש אלמ' דהא לאו דוק' הוא מדלא תני אכל מב' גידין כו':

ע"ש גמרא מ"ש אכל מב' גידין מב' ירכות ומב' בהמות כו' עכ"ל כאן לא קתני כדלעיל מזה כזית ומזה כזית ואדרבה משמע בהתראה אחת מיירי לפי פירש"י לעיל ד"ה מזה כזית כו' א"כ אימא דבהתרא' אחת קמיירי ואפ"ה קפריך מ"ט דר"י דאמר אינו לוקה אלא מ' עד שהוצרך לאוקמי' בדלית בי' כזית אלא ש"מ דפשיטא ליה להש"ס דבהתראה אחת ליכא מאן דסובר דחייב שתים וכדדחי לה לעיל דף פ"ב ע"ב יע"ש א"כ קשה על מה שפירש"י ד"ה מזה כזית ודע עוד דלישנא מב' ירכות הוא מיותר קצת דהכי הוה לי' לומר אכל שני גידין משני בהמות לפי מה דס"ד דשתיהם של ימין איירי אבל אי הוה מיירי בא' של ימין וא' של שמאל הוה א"ש דנקיט משני ירכות ולקמן אבאר בעזה"י:

והנה הפר"ח י"ד סי' נ"ח כתב דמסתבר' דגיד עם בשר הוה אין במינו ובשר מיקרי והביא ראיה לזה יע"ש והנה יש להביא ראיה מכאן דגיד בכלל בשר הוא. עוד ראיתי להזכיר מ"ש הר"מ ז"ל בהלכות מלכים פ"ז דב"נ מצווה על בשר מן החי ותמה הכל שם דהא לר' יוחנן דאמר לקמן ק"ב ב' דבשר מהחי מבשר בשדה נפקא וכן נח ודאי דאין מצווה