ראש יוסף על חולין חלק ב כח

ועיין בחדושינו בחלק א' הנדפס בזאלקווא שם הארכנו בפרטי איסור כולל ומוסיף וב"א ועין בכללים כאן מה שכתבנו בזה ובמסכת כריתות י"ד וט"ו במשנה יש בא ביאה אחת יע"ש ובר"מ הלכות שגגות יע"ש היטב:

בא"ד וי"ל כיון דמחיים לא חל כו' דומיא דיעקב עכ"ל בזה יש ליתן טעם הא דלקמן ק"א ב' דאמרו חכמים בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ושם בברייתא אמר כדי לידע מאיזה טעם נאסר יע"ש והלא כמה וכמה מצות שלא ניתן בהם טעם ולא נתגלו טעמן בתורה ומ"ש מצוה זו אלא כדי לידע מאיזה טעם דומיא דיעקב דוקא שיחול מחיים ולכך לא נכתבה במקומה. הראויה לה ומש"ה הר"מ דפסק דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה פסק האוכל ג"ה של נבילה שחייב שתים דכיון דפסק כחכמים בסיני נאמר ולא נכתב כאן אלא לידע כו' דומיא דיעקב שיחול מחיים כמו וולדות קדשים דהר"מ פסק במעי אמן קדושים בהל' תמורה כמו שאבאר לקמן אי"ה וא"כ אי ס"ד דאין בו שום איסור אחר אלא גיד דעץ בעלמא הוא אין שום חידוש ילפינן מיניה במה דכתיב אצל יעקב דאי שיחול דוקא מחיים מה"ת שלא יחול מחיים הא שום איסור לא שייך גביה ולא שייך אין איסור חל על איסור ולא משכחת כלל שלא יחול עד לאחר שחיטה אלא שמע מינה כיון דחשביה רחמנא לאכילת גיד הוא הדין לענין שאר איסורין דליהוי אכילה חשובה משא"כ לר"י דאמר במקומו נאמר לב"נ א"כ אי הוה סבירא ליה אין בגידין בנ"ט לא הוה שום איסור אחר כ"א גיד לחודיה דגזירת הכתוב דליכא שום הוכחה מדכתבי' אצל יעקב דהא במקום הראוי כתיב דלבני יעקב נאמר ושפיר אמר לקמן וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכ' איסור טומאה ליכא ע' דף ק"א ב' דליכא הוכחה משא"כ לרבנן דבסיני לאמר יש הוכחה וכדכתיבנא ועמ"ש לקמן בהא דר"ש דף ק"ב כן נראה ליישב דברי הר"מ ז"ל דרך דרוש ועיין לקמן:

בא"ד וי"ל דלא נאסר אלא לבני יעקב וא"נ לכל העולם כו' עכ"ל הוא ב' תירוצים ולתי' הא' שכתבו דקודם מ"ת לא נאמר אלא לבני יעקב ק"ק הלשון דאמר בסנהדרין נ"ט א' ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליביה דר"י דלא דמי כלל להא דמצוה שנאמרה ולא נשנית יע"ש:

בא"ד וא"ת נימ' מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה איתוסף נמי להדיוט וי"ל איכא מ"ד מחוברין יעלו עכ"ל למאי דמוקי בולדות קדשים ע"כ בחטאת או שלמים הנאכלין מיירי דאי עול' זכר הוא דהוה וגם אם אמר על בהמה שלמי' ולד' עול' לא אמר כלום כמבואר במס' תמורה ובר"מ ה' תמורה ואי בקדשים, הנאכלין ודאי לא שייך איתוסף איסור לגבוה דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו כו' אבל משכחת ליה שפיר דאם הקדיש וולד בהמה מעובר' והיא חולין וולדה עולה כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה לא כבר פדא בתמור' ו' יע"ש ועיין בר"מ פ"ד ה"א מהל' תמורה ובהל' מעה"ק פי"א ה"ח ומיהו למאי דמסיק בתמורה בבהמה תמימה כ"ע מודים א"ש אף לבר פדא. ודע שמ"ש היא שלמים וולדה עולה לא אמר כלום היינו בהקדיש בהמה שלא היתה מעוברת והקדיש הבהמה ממילא כשנתעברה אח"כ הולד קדוש ממילא בקדושת האם והך מתני' דתמורה כ"ה א' מיירי בבהמה מעוברת ומש"ה אם הקדים קדושת הוולד אז לר"י קדוש היא שלמים ולדה עולה יע"ש בפירש"י. אבל לא כשנתעברה אח"כ דאין אדם מקדיש דשלב"ל ואף הקדים קדושת הולד לאם לאו כלום הוא והולד קדוש ממילא בקדושת האם וזה ברור והא דלא מקשה בדף יו"ד שם לבר פדא מהך מתניתין דכיצד מערימין כ"ה היא שלמים ולדה עולה למאי דס"ד דב"פ פליג אף בתמימה י"ל דאין הולד קרוש עד שיצא לאויר העולם היינו בהיא חולין ולא בהיא קדוש וע"ש דף יו"ד תוספות ד"ה ואזדא ואין כאן מקומו להאריך ובד"ה הכא במבכרת עסקינן דבהדדי אתי וא"ת לר"י כו' וי"ל דאיסור גיד וחלב עד שיצא לאויר העולם עכ"ל מה שפירשו בהדדי אתיין ולא ניחא להו כפשוטו כפירש"י דגיד קדים דא"כ פשיטא דתו לא קדים ולא ניחא לומר דרישא לכ"ע שנאה וכמ"ש בפירש"י ז"ל ולזה הקשו לר' יוחנן דאמר חלב חדשים גרמי כו' כ"ש גיד דלא כתב שור ותי' דלר' יוחנן נהי דאויר לידה לא בעינן אויר העולם בעינן והביאו ראיה מתלש חלב כו' וזה דלא כמו שכתבו בד"ה הכ' בולדות קדשים עסקינן יע"ש ועי' בהמקשה ע"ו ובתוס' ד"ה לדברי המחיר ומהרש"א ז"ל כתב דנוהג בשליל אין ראי' כמ"ש הרא"ש בפרק בהמה המקשה עכ"ל הרא"ש שכתב כן אחלב יע"ש וה"ה אגיד נמי מצי למימר כן ומ"ש מהרש"א דשמעתין לא משמע כמ"ש הרא"ש לכאור' לא ידענא מהיכן משמע ליה ז"ל כן דאי משום הא דמקשה והא מדקתני סיפא נוהג בשליל ודאי קושיא חזקה הוא כיון דנוהג במעי אמו דשמעינן דבר זה מרישא למה לי הסיפא כלל ויש ליישב דבריו:

גמ' ואבע"א ולדות קדשים בהויתן הן קדושים קשיא לי אמאי צריך לדחוק ולאוקמיה דלא כהלכתא דהא קיי"ל במעי אמן הן קדושים כמו שפסק הר"מ ז"ל בהל' תמורה פ"ז יע"ש ואמאי לא בפשיטות טפי דהקדיש בהמה מעוברת בן ח' או מ' דקדושה חלה על העוברין לכ"ע בבהמה תמימה אף לבר פדא בתמורה י' יע"ש ונהי דאיסור גיד אינו חל משעת יצירה מ"מ חייל לאחר מכן במעי אמו וכמתני' דנוהג בשליל כפירש"י דלא כפי' הרא"ש בהמקשה והבאתיו בסמוך ואשמעינן תנא דמתני' דקדושה חלה על העוברין אפ"ה גיד קדים דחייל אלא נראה מכאן ראיה שאין שום איסור נוהג במעי אמו עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש התו' ד"ה הכא במבכרת עסקינן וכפי' הרא"ש בהמקשה בהא דחלב וה"ה במתני' דנוהג בשליל דאל"ה לוקמיה מתני' בהקדיש עובר ולאשמעינן דקדושה חלה על עוברין וגיד נוהג בשליל וחייל שפיר ומיהו יש ליישב זאת לשיטת רש"י דמסיפא שמעינן דנוהג בשליל ומ"מ קשיא דלמא אשמעינן דקדושה חלה על העוברין וי"ל דלא שייך לאשמעינן הכי לענין גיד:

ע"ש גמרא אמר רב חייא בר יוסף כו' ור"י אמר א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין אישור גיד נוהג בהן עכ"ל הנה ר' יוחנן דאמר דנוהג להלקותו יש לראות מה"ת לחלק בין קדשים הנאכלין לאין נאכלין עד שהוצרך להשמיענו זה דאין חילוק ואם נאמר דה"ק קדשים הנאכלין ודאי נוהג במבכרת או בהוייתן הן קדושים וחיילו תרווייהו בהדדי כמ"ש התוס' ד"ה הכ' במבכרת דלר"י איסור גיד עד שיצא לאויר העולם וכ"ש חלב כו' אלא אפי' קדשים שאין נאכלין אשכוחי משכחת ליה דנוהג במוקדשין ר"ל תרוייהו בהדי הדדי חיילי ואף דעול' זכר הוא מ"מ קדוש' חלה על העוברין ור' יוחנן כשמעתי' ואף לבר פדא בתמימה חייל קדושה כמ"ש לעיל בסמוך דא"כ איך תלוי זה בקדשים שאין נאכלין הא בקדשים הנאכלין נמי אשכוחי משכחת לי' באשם שהוא דוקא זכר דגיד נוהג במוקדשין דחיילי תרוייהו בהדדי. והרצון בזה דאמר ר' יוחנן א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין גיד נוהג בהן דהיינו דשייך לומר הל' גיד נוהג דחייל על מוקדשין אז דחייל בהדדי נמי שפיר למיתני גיד נוהג בהן משא"כ אי גיד קדם לא שייך למתני גיד נוהג במוקדשין ועי' בחידוש ריטב"א שפי' הא דתני גיד נוהג במוקדשין משום דגיד ועל מוקדשין שכתב במבכרת וקסבר אינו נוהג בשליל וחיילי תרוייהו בהדדי וכן בולדות קדשים בהוייתן קדושים ואינו נוהג בשליל וכוונתו דאי נוהג בשליל לא שייך למתני גיד נוהג במוקדשין דמשמע דגיד חל על מוקדשין ומיהו בב"א שפיר שייך למתני כן דחל על מוקדשים וכן כתב בהא דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ושפיר שייך לומר נוהג במוקדשין דחייל עמו ביחד ע' תוס' ד"ה הכא במבכרת וקמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור איסור גיד הקל מלחול עמו אפשר שמפני זה כתבו התוספות דבהדדי אתיין דאי מפני שגיד קדים לא שייך למיתני גיד נוהג במוקדשין אף דאשמעינן טובא מ"מ לא שייך לומר כן דהלשון משמע שגיד חל על מוקדשין וכדכתיבנא וכתב כן לתרץ קושית הרשב"א שהקשה אהא דאמר הכ' במבכרת דא"כ תהדר הקושי' לדוכתיה מוקדשין נוהג בגיד דהא גיד קדים וי"ל דאשמעינן תנא אף בשאר קדשים אין נוהג במבכרת נוהג כו' והריטב"א לא ניחא ליה בכך דמשמע הלשון דגיד חל על מוקדשין מדפריש גם בתי' האחרון ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ג"כ דאינו נוהג בשליל והא ודאי משום דהל' משמע כך בשלמא במבכרת אפשר לומר דקשיא לי' לריטב"א מאי קמ"ל דלא ניחא לי' לומר דאשמעי' פעמים דנוהג במוקדשין במבכרת וכי התנא כי רוכלא ליחש' וליזל באיזה מוקדשין נוהג ואל תתמה עליו במה שפי' דאינו נוהג בשליל והא רישא ר"מ הוא דנוהג בשליל י"ל דהריטב"א סובר דגם לר"מ אינו נוהג עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש התוס' ונוהג בשליל לאחר שיצא לאויר העולם וההיא דלעיל מדקתני סיפא אין לחוש כיון דלא קאי הכי במסקנא ובמסקנא הדר ביה ממה דהוה אמר. והדרן למילתא קמייתא דר' יוחנן דאמר א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין איסור גיד נוהג בהן ומה"ת לחלק ומאי אתא לאשמעינן ואי לומר דאשכוחי משכחת לה דגיד חל על מוקדשין דקדושה חלה על העוברין זה היה יכול להשמיענו בשאר דוכתין דהקדושה חלה על העוברין והאיך תלוי זה כאן:

ואין לומר דר"י טובא אשמעינן בהא דא' קדשים הנאכלין ואחד שאין הנאכלין דה"א דוקא קדשים שאין נאכלין איסור גיד חייל בהקדיש מעוברת אם זכר עולה דחייל איסור גיד ביציאה לאויר העולם ואין לומר אין איסור חע"א י"ל דהוה מוסיף מיגו דאיתוסף איסורא למזבח חייל למי להדיוט ואם אכל לוקה שתים אחת משום עולה ואחת אשום גיד דר' יוחנן אפשר דסובר מחוברין לא יעלו כרבנן דפליגי עליה דרבי והכין הלכתא כמו שאבאר לקמן חדא דר"פ אמר זל"פ כאן להלקותו וצאן להעלותו משמע דגם ר"י