ראש יוסף על חולין חלק ב כז

אמ"ה אלא בשר מן החי דכפי הנראה הגיד אינו אמ"ה אלא בשר מן החי דאמ"ה היינו בשר גידים ועצם היה נראה להתיר בסי' אלו דמ"ש על אבר מן החי דלא חמור במוקדשין חייל היינו לר"י דאמר לב"נ נאמר ובשר מן החי אינו נוהג בב"נ אי נאמר כר' יוחנן לקמן ק"ב ב' דבשר מן החי נפיק ליה מבשר בשדה טריפה לא מאבר מן החי מלא תאכל הנפש ואם כן ודאי בן נח לא הוזהר על בשר מן החי כמו שכתב הכסף משנה בהל' מלכים פ"ז שהקשה דברי הר"מ אהדדי דפסק דבן נח לא מוזהר על בשר מן החי וכר"י כו' יע"ש א"כ שפיר כתבו לר' יהודא איסור גיד חייל על בשר מן החי שכן איסורו נוהג בב"נ וחכמים דאמרו בסיני נאמר אפשר דהם ר"ש דאמר מי שגידו אסור כו' כנראה לכאורה ור"ש לית ליה יש בנ"ט וא"כ הקושיא מעיקרא ליתא היאך יחול גיד אאמ"ה דאין בנ"ט ולא חייב כ"א אגיד דעץ הוא וגזירת הכתוב הוא ולא הוקשה להם אלא לר' יהודא דאית ליה יש בנ"ט דחייב בטמא' שתים יע"ש ותי' אמ"ה דלא חמיר כמוקדשין מצי חייל, איסור גיד עליו וכאמור אבל קשה דהא ר"מ נמי אית ליה יש בגידין בנ"ט כמבואר לקמן ק"א האוכל ג"ה של נבילה חייב שתים וע"כ יש בנ"ט דהא התוספות מיאנו בפי' הר"מ ז"ל כמבואר לעיל ור"מ לית ליה איסור חע"א אם לא בא' מג' דרכים כולל ומוסיף וב"א עיין כריתות י"ד:

ואין לומר דקושית התו' לא הוה אלא לר"י ולר"מ לא קשיא מידי דאיך יחול איסור גיד על אמ"ה דהוה מוסיף שניתוסף איסור למזבח וכמ"ד לקמן מחוברין לא יעלו ואף בבהמה חולין דהוה מוסיף אלו הקדשי' היה ראוי לגבוה ועכשיו איסור גיד כמו שאבאר לקמן אי"ה בהא דף ק"א ע"א כתבו התוספות דאף בחולין הוה מוסיף יע"ש והיינו אם היה מקדשה לאמו כו' והוה הולד ג"כ קודש דא"כ לר' יהודא נמי ל"ק דאיהו נמי ע"כ סובר מחוברין לא יעלו כמ"ש התו' לקמן ק"א א' ד"ה מאן האי תנא יע"ש דלר"י מחוברין לא יעלו אלא דזה לא ניתן להאמר כלל דהתורה בסתם אסרה ואף בבעל מום או חיה דאין ראוין לקדשים וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה תיקשי לאינך נמי. וגם אין לומר דלר"י קשיא שפיר דאמר אכלו ואין בו כזית פטור היאך יחול איסור גיד על אמ"ה משא"כ לרבנן דפליגי לקמן על ר"י צ"ו א' דאכלו ואין בו כזית חייב דברי' הוה לגבי דידיה אבל משום אמ"ה צריך שיהא בו כזית כמו שאבאר שם לקמן בעזה"י וא"כ שפיר מצי חייל חצי זית על אמ"ה דאיסור חל על חצי שיעו' כמ"ש לעיל באורך אלא דזה דוחק דהתינח אם אין בכף כזית אבל אם יש כזית דצריך לאוכלו כולו אף לרבנן איך יחול על אמ"ה ואולי משום הכי כתבו עוד תירוצים אחרים ולא הונח להם בתי' זה משום הנך קושיות ודע שמ"ש דבגיד אפשר דאין בו אמ"ה אלא בשר מן החי עיין בחדושינו לקמן צ"א א' באוכל ב' גידין מב' ירכות ושם נאריך בה בעזה"י ועיין בר"מ הלכות מ"א פ"ח אף שכתב שם דהלשון וטחול וכוליא שאין בו עצם נמי מיקרי, אמ"ה אפ"ה אפשר גיד לא מיקרי אמ"ה דלאו מיוחד הוא להיותו אבר ועוד אפשר דעושה חליפין והמ"מ כתב בעי' שיאכל בשר גידים ועצמות כברייתו ולא לישתמיט לומר בג"ה לחוד דהוה אמ"ה:

בא"ד ועוד דא"א לחול בע"א עיין במהרש"א ור"ל דלכאור' מצי לומר דאיסור גיד יחול לאחר שחיטה וכתבו התו' דבעינן מחיים דומיא דיעקב כמ"ש ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וגזירת הכתוב דחייל על אמ"ה לזה כתב מהרש"א דהתו' בכאן לא אסקי אדעתיה הא דלקמן אלא דסברא הוא דכי אסרה תורה מחיים נמי וגזירת הכתוב הא דיחול איסור גיד אאמ"ה עוד כתבו התו' דאמ"ה אינו עד לאחר שיולד הוא ר"י לקמן דף ק"ג בסוף הפרק יע"ש ואיכא מ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ושם אבאר בפירש"י ד"ה אלא הכא במבכרת כו' ממה נפשך אי נוהג בשליל כו' ואי אין נוהג בשליל עכ"ל לכאורה יאמר דפ' כן דלא נימא דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכתב דלא צריך לזה אלא דבר זה מוסכם אליבא דכ"ע דלר"י נמי דאינו נוהג בשליל נמי נוהג במוקדשין דבהדדי אתיין אלא דא"כ בהא דאמר ואבע"א ולדות קדשים בהוייתן הוה קדושים לא פי' כן כי הכ' ממ"נ אלא סתם וכתב בד"ה ואבע"א כו' כתב דנוהג בשליל ואיסור גיד קדים ולא כתב ממ"נ ודוחק לומר דסמך עצמו אמ"ש מקודם לזה כמבכר' אבל הנרא' לי בזה דהוקשה לו למה לי רישא דנוהג במוקדשין והא מדתנן סיפא דנוהג בשליל פשיטא דאיסור קדים הוא גיד ותו לא פקע ופשיטא כמ"ש לעיל ומש"ה פי' דה"ק דבר זה דנוהג במוקדשין כ"ע מודי' ואף ר"י דא"נ דאין נוהג בשליל אפ"ה ב"א הוא ושפיר חיילי בהדדי ואף דרישא לאו ר"י הוא כדמקשה לעיל מ"מ לא פריך אלא דליהוי ר"י ולא ר"מ זה ודאי קושיא אבל לומר דרבי שנאה לרישא אליבא דכ"ע זה אין קושיא וכהנה רבות בש"ס וא"כ א"ש דבולדות קדשים בהווייתן הן קדושים לא הוצרך לפרש ממ"נ כי הכי דא"ל גם לר"מ צריך הרישא דה"א ולדות קדשים במעי אמן קדושים ותו לא אתי איסור גיד וחייל לפי מה דמסיק מהא דנפל כו' אמוקדשין קמ"ל בהוויתן קדושים ובהדדי אתו וחיילי תרווייהו ואף לר"מ איצטריך הרישא ולא נצטריך לומר דאליבא דכ"ע שנאה הריש' משא"כ במבכרת דליכא שום רבותא פי' דרבי אליב' דכ"ע שנאה לרישא וה"ק דבר זה דנוהג במוקדשין כ"ע מודים בו ובשלמא לעיל למאי דלא אסיק הא דר' יוחנן לנפל כו' קשה למה לי הרישא הא מסיפ' שמעינן דנוהג בשליל ופשיטא דתו לא פקע איסור גיד ואי לאשמעינן דל"ת במעי אמן הן קדושים ואין איסור חל אף בב"א דמסתמא לא יחלוק הך סתמא אסתמא דכריתות ולהכי אמר במעי אמן הן קדושים והיא גופא אשמעינן איסור ב"א אף דממתני' דכריתות שמעינן לה דרך התנא לסתם בכמה מקומות ד"א כמ"ש לעיל רש"י גופא ד"ה וכ"ת אשמעינן יש בנ"ט ואשמעינן איסור חע"א דהיינו כולל אף דממתני' דכריתות שמעינן לה כו' משא"כ השתא דאסיק הא דר' יוחנן לנפל שלא נקשרו כו' שפיר איצטריך הרישא כו':

ודע דלכאורה אין ראיה כלל מסיפא דנוהג במוקדשין דלעולם אימא לך דאין נוהג בשליל לכך ק"ל דאיסור ב"א וחיילי תרווייהו בהדדי ומסיפ' אין ראי' דנוהג בשליל דאיירי שנשחטה אמו ויצא בן ט' חי לאויר העולם לר"מ דטעון שחיטה והוה בהמה מעלייא לר"מ דכה"ג כתב הרא"ש בפ' בהמה המקשה דף ע"ה. ע"א בחלב לר"ל דאמר חלבו כחלב חיה אפילו הכי כשיצא לאויר העולם אין אוסר ר"מ חלב של שליל ע"ש ועיין מ"ש בתו' ד"ה הכא במבכרת יע"ש וא"כ אין ראיה כלל מסיפא ומש"ה צריך רישא לומר תרווייהו בהדדי חיילי יש לומר דרש"י סובר דהא דתנן ונוהג בשליל היינו אף במעי אמו אם מת לאחר שחיטה ולא יצא לאויר העולם אפ"ה נוהג. גם מהרש"א ז"ל בתוספות ד"ה הכ' במבכרת כתב דשמעתין לא משמע כרא"ש ובתו' אבאר. ועוד דרש"י סובר דאי אין נוהג אלא לאחר שיצא לאויר העולם א"כ קשה מכדי מתני' רבי היא כמ"ש לעיל דמש"ה פריך מוקדשין פשיטא דאל"ה אימא דאשמעינן אף בעולה למזבח נוהג יע"ש א"כ רבי דאמר בהמקשה דשנאו לר"י בל' חכמים דבן ט' ניתר בשחיטת אמו ואיך סתם כאן כת"ק דנוהג בשליל כיון דבמעי אמו הכל מותר ולא מסתבר לאסור כשיצא לאויר העולם דבשרא בדיקולא דמיא ולא מסתבר לאמר אגיד אח"כ כן הוא סברת רש"י ז"ל דהוא לשיטתיה בפרק בהמה המקשה במתני' ע"ד א' דר"מ דאמר בן ט' אין ניתר בשחיטת אמו דחדשים לחוד גרמי לא כפירוש הרא"ש שם משום דאי אוירא בעינן ודאי משתרי בשחיטת אמו ואף שיצא אח"כ לאויר העולם בישר' בדיקולא הוא ולא מסתבר לאסור אח"כ וכמו שנאריך בה בעזה"י לקמן במימר' דשמואל ומש"ה קשי' ל"ל רישא אלא דרבי אליבא דכ"ע שנאה וכדכתיבנא:

בתו' ד"ה והא מתני' דלא כר"י ה"מ לומר כו' היינו דהוה להקשות ממתני' גופא ולא מברייתא דלקמן דר"י אומר אינו נוהג אלא באחת וע"ז כתבו דמ"מ נ"ל למפרך מרישא גופא ובד"ה קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה משמע בשלמים ולאחר זריקה עכ"ל מדהקשו בשלמים ולאחר זריקה דלא הוה קושיא כ"כ ואפשר דמלתא דפשיטא הוא דמאחר דליכא איסור אחר פשיטא דיחול איסור גיד ונאמר להיפך דסברא פשוטה היא דאף דלא חל מחיים אפ"ה חל לאחר שחיטה וצ"ל דקשיא להו דאשמעינן דאיסור גיד מיתלא וקאי כדאיתא ביבמות דפריך נשא חי וא"כ מת תתיב' יבומי ומשני מתלי תלוי וקאי יע"ש בד"א וה"נ כן אשמעינן ומש"ה הוקשה להם שפיר ומ"מ מדלא הוקשה להם בפשיטות דאימ' דגיד נוהג במוקדשין בחטאות ואשמות בק"ק דמותרים הן לכהנים ולזרים אסורי' לאחר זריקה עיין בר"מ הלכות סנהדרין פי"ט בלאוין שלוקין עליה' וא"כ שפיר אשמעינן ג"ה נוהג במוקדשין דמוקדשין קדים ואח"כ לאחר זריקה חייל איסור גיד אזרים מיגו דאיתוסף איסור גיד לכהנים איתוסף נמי לזרים וחייב שתים דשפיר הוה טפי להקשות כן דאשמעינן חידוש זה דחייל אמוסיף כו' ומדלא הקשו כן אית ללמוד מדבריהם דבר מחודש דלא אמרינן איסור מוסיף אלא מיד כשנתוסף איסור השני ובא לעולם חל על אדם אחד מה שלא נאסרה מעולם אותה החתיכה לזה האיש או שפיר אמרינן מיגו דאהני איסור השני לאסור על אותו האדם אהני נמי על זה שכבר נאסר' עליו מחמת איסור הראשון לחייב ב' משא"כ כאן דאיסור גיד מיד שחל דהיינו במעי אמו או לאחר שיצא לאויר העולם אין לו מקום לחול על שום אדם דבלא"ה אסורה הבהמה לכ"א משים קדשים ואף לכהנים קודם זריקה ולאחר זריק' דחייל לכהנים משום דאזיל איסור הראשון מה שאין כן בישראל באיסור הראשון קיימא ולא אמרינן כה"ג מוסיף והבן זה.