ראש יוסף על חולין חלק ב כו

פלוגתא מה שלא נזכר בדבריהם אלא מכח הכרח דקתני ונוהג במוקדשין ועל כרחך כרבי מאיר דר"י ודאי לא דאיהו סובר איסור גיד אינו עד שילד וע"כ ר"מ הוא וסובר איסור גיד משעת יצירה ומנא לך זה אימא כן ר"מ ור"י סבירא להו דגיד משעת יצירה לפום סברא דהשתא או מט' חדשים דגרמי ור"י מתיר מגזירת הכתוב מכל בבהמה תאכלו ור"מ לשיטתיה והשתא לא קשיא והא מדקתני סיפא בין לפי' הרשב"א דר"י הוה לאפלוגי ולומר אין נוהג במוקדשין דהא כ"ע מודים ברישא גם לפי' רש"י דלמה לי הסיפ' והא איצטריך טובא למסתם דאינו ניתר בשחיטת אמו דה"א אף דנוהג בשליל אפ"ה ניתר בשחיטת אמו מכל בבהמה כר"י להכי סתם כר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו והדר ביה מה דסתם בהמקשה או כמו שאבאר לקמן במימרא דשמואל באורך זה הנראה לי בכונת דבריהם במ"ש דתלש מבן ט' חי דחשיב חל בהמה: אמנם כן התו' בהמקשה ע"ה ד"ה לדברי המתיר לא כתבו כן אלא לר"י נמי דאמר חדשים גרמי מ"מ אויר העולם בעינן נהי אויר דלידה לא בעינן אויר העולם בעינן לר' יוחנן יע"ש היטב וכן בדף צ' א' בד"ה הכ' במבכרת כתבו בהדיא לר' יוחנן נמי אין איסור חלב חל עד שיולד יע"ש וא"כ אין ראיה דלעולם סברת המקשה הוא דאי גיד חל במעי אמו ודאי אין סברא שיהא ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו והא דשרי חלבו לר"מ היינו משום דבמעי אמו בשר היתר הוא ולאו חלב הוא וניתר בשחיטת אמו ואף לאחר שיצא לאויר העולם לא מיתסר ואף דליכא למימר כבישרא בדיקולא דמיא דמה בכך הא לא בעינן אלא אויר עולם לא אויר דלידה דהא לר"י תלש חלב מבן ט' חי והוציאו לאויר עולם אסור הא לא קשיא מ"מ כיון דניתר במעי אמו ולאו מגזירת הכתוב אלא דבשר היתר הוא במעי אמו תו לא מסתבר לאסור אח"כ כמו שאבאר לקמן במימרא דשמואל בדברי הרא"ש דפ' בהמה המקשה א"כ שפיר אמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן דלר"י דניתר בשחיטת אמו ע"כ דבמעי בהמה לא גיד מיקרי דאל"כ דיו לולד שיהא כאמו גם בחלב ה"ט דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לאו חלב מיקרי וניתר בשחיטת אמו ותו לא מיתסר אף לאחר שיצא לאויר העולם וא"כ גיד דאינו נוהג במעי אמו לא חייל אמוקדשין ולר"מ ע"כ סבירא ליה דנוהג במעי אמו ומש"ה נוהג במוקדשין דבהדדי אתי וחיילי תרווייהו כן נראה לי ליישב סוגי' הגמרא דכאן ולקמן במימרא דשמואל נאריך בה בעזה"י כי יש בו שיטות עמוקות וכאן לא כתבתי אלא להיות פתח לסוגיות הבאות לפנינו בעזה"י ועיין בר"מ פ"ח מהמ"א ומ"מ מ"ש שם

(דף צ' ע"א) גמרא מאן שמעת ליה האי סברא ר"י והא מתני' דלא כר"י דקתני נוהג בירך ימין ובירך שמאל עכ"ל י"ל הא קיי"ל לקמן אכלו ואין בו כזית לוקה עיין צ"ו ע"א במתני' והא דבעינן כזית אם לא אכלו כל מה שעל כף אבל אם אכלו כולו מה שעל כף אף דלא הוה כזית לוקה משום בריה וכבר כתבנו לעיל דאיסור חל על חצי שיעור וכן פסק הר"מ ז"ל בהל' שבועות ה"ז פ"ה ובכ"מ שם ובתו' שבועות כ"ג ד"ה דמוקי וא"כ אשמעינן תנא דמתני' דפעמים ג"ה נוהג במוקדשין ואשמעינן דאיסור חל על חצי שיעור כמו דאשמעינן זה בשבועות ועיין במ"ל בפ"ה מה"ש יע"ש וכ"ת דמקשה לא הוה למתני בסתם ג"ה נוהג במוקדשין דהא לר' יהודא בעינן כזית כמבואר לקמן צ"ו שם והוה לאפלוגי ולומר אין נוהג והכא לא שייך לומר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן הא לא תנן אח"כ דבר מזה וכיון דנזכר ר"י במתני' ופליג אשאר דברי' הוה לאפלוגי ארישא זה אינו דהא לפום סברא דהשתא לר"י פשיטא דנוהג במוקדשין שכן איסורו נוהג בבני נח וכדאמר. ועוד דאין זה קושיא מה דלא פליג ר"י ארישא דהא נמי לא פליג אירך ימין ושמאל אף שהוזכר ר"י במתני' ופליג אשאר דברים והרשב"א שפי' לעיל והא מדקתני סיפא ונוהג בשליל דהוה לר"י לפלוגי ארישא הא סיים שם הרשב"א למה לאהדורי פלוגתייהו בשליל הוה לאפלוגי ארישא דאין נוהג במוקדשין וממילא הוה ידעינן פלוגתא בשליל יע"ש ומיהו בהא דלעיל והא מדקתני סיפא שייך שפיר לפרש כיון דר"י פליג בשליל הוה ליה לכלול ולומר ר"י אומר אינו נוהג בשליל ולא במוקדשין דחד טעמא הוא וכאן לא שייך דבר זה כדכתיבנא:

ודע לפי מה שנראה מדברי הר"מ ז"ל בפי' המשנה לקמן דאינו נוהג בטמאה דאף לחכמים יעקב נצטוה על ג"ה אלא שאין עושין היום במצות השם ליעקב אלא שנאמר לנו בסיני כו' וכן מבואר מדבריו בהל' מלכים פ"ז דיעקב נצטוה על ג"ה ולקמן במשנה דאין נוהג בטמאה אכתוב שם וא"כ לפי דבריו ע"כ ה"ק ר"י והלא מבני יעקב נאסר ולא שייך דרשא דמי שגידה אסור דהא עדיין בהמה טמאה מותר' וחכמים השיבו לא כי בסיני נאמר ושפיר שייך דרשא דמי שגידו כו' ועכ"פ גם חכמים מודים דיעקב נצטוה על ג"ה דמעשה בדידיה הוה ואם כן שפיר ראוי לחול איסור גיד דחמור שנוהג בב"נ אף לר"מ וז"א דלר"מ לית איסור חמור אלא כולל ומוסיף וב"א וכההיא דנבילה לקמן ועיין כריתות י"ד יש אוכל יע"ש ובגמרא דמוקי לה בכולל דוקא ומאן דלית ליה איסור חע"א אפילו בחמור על קל לית ליה והכין הלכתא שהרי א"א ונעשית חמותו דבשריפה אפ"ה לא חייל אם לא בכולל ועיין תוספות יבמות ל"ב ב' יע"ש וא"כ שפיר פריך מאן שמעת ליה ר"מ הא ר"מ אף בחמור על קל אין חייל ולא חל גיד אמוקדשין ולפי זה הא דאמרו חכמים לקמן לר"י בסיני נאמר ולדבריו דר"י קאמרי לדידן אף חמור על קל לית לן ואף אי נאמר לבני יעקב אלא לדידך דאמרת חמור על קל חיל אפ"ה בסיני נאמר ושפיר שייך דרשא דר"ש מי שגידו אסור כו' ובשרו כו' וע"ש בתוספות ק' ב' בד"ה וב"נ ואהכי מקשה מאן שמעת האי סברא ר"ל דחמור על קל חייל כו' אבל רש"י שפיר' מאן שמעת האי סברא דנוהג בב"נ משמ' דלר"מ גיד הנשה אין נוהג בב"נ וכפשטא דמתני' התם לקמן ודלא כר"מ ז"ל:

מה שכתב מהרש"א ז"ל דה"מ להקשות דהא האי תנא סובר אין נוהג בטמאה בסיפא עכ"ל היינו לשיטת רש"י ז"ל א"כ תנא דכאן דסובר בסיפ' אין נוהג בטמאה ע"כ דאין איסור חע"א דליכא למימר מי שגידו אסור כו' אפ"ה ע"כ ג"כ מטעם דבסיני נאמר כאומרו לו כו' וא"כ לא נצטו' יעקב על ג"ה וא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד דלא הוה חמור איסור גיד דאינו נוהג בב"נ אבל לשיטת הר"מ ז"ל אפשר דאמרו לו בסיני נאמר ושייך שפיר מי שגידו אסור כו' ואע"פ כן נצטוה יעקב על ג"ה כמ"ש בהל' מלכים ובפי' המשניות יע"ש וא"כ שפיר איסורו נוהג בבני נח וע"ז פריך אימור דשמעת ליה בטמאה דאיסור לאו בקדשים מי שמעת ליה דחייל עליו גיד:

בפירש"י ד"ה בטמאה דנוהג בשליל עכ"ל כתב מהרש"א קושטא קאמר ומיהו אף אי נוהג בשליל כו' אפ"ה טומאה קדים כר"י דנפל שלא כו' עכ"ל הנה הא דלעיל אפשר לומר ע"כ לא אמרינן לנפל שלא נקשרו אבריו בגידין אלא לר"מ וכפרש"י וכמו שהביאו התו' ד"ה אלמא דמתחל' הגיד אינו על הכף ואינו אסור אלא כשיתקשר על הכף והיינו לרבנן לקמן צ"ו א' אבל לר"י לקמן דאית ליה דרשא דעל הכף דכי אית ביה כמה זיתים יע"ש ואה"נ דלר"י אף מה שאינו על הכף אסור כמבואר שם הירך דכולא ירך ועל הכף דכי אית כמה זיתים ואכל חד מיחייב וא"כ לר"י אף שאינו על הכף קודם שיתקשר חייב אפשר לדידיה דלדידי' כף לאו דוקא ולדרשא הוא דאתא כו' וא"כ. לשיטת רש"י וכמ"ש תוס' מיחייב משעת יצירה לר"י לכך כתב רש"י לר"י ודאי טומאה קדים דאינו נוהג בשליל כו' אמנם ז"א דבהדיא אמרינן לקמן ק' ע"ב ופריך מיני' לר"י מהא דר"י דנפל שלא נקשרו אבריו הרי אף לר"י אינו חייב באמת עד שיתקשר על הכף כו' וזה שסיים מהרש"א ז"ל כדמשמע לקמן בפירקין וכונתו להא דלקמן ק' וכמ"ש כאן וסובר רש"י ז"ל דבאמת אינו נוהג בשליל לר"י אף בלא נשחטה אמו והא דאמר לקמן ה"מ בטהורה דחוי קמדחי לה ולקמן במימרא דשמואל אבאר באורך בזה בעז"ה ומשום הכי כתב מהרש"א ז"ל קושטא קאמר אף לפי האמת בתו' ד"ה אלמא איסור מוקדשין קדים אומר ר"ת כו' עי' בחדושינו לקמן דף צ"ו ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן באכלו ואין כזית שם אבאר לה דנ"מ לדינא בין פירש"י לתוס':

בא"ד ואע"ג דהשתא רוצה לומר דגיד לא חייל אמוקדשין אאמ"ה דלא חמור חייל עכ"ל מ"ש דהשתא כוונתם במסקנא דכן הוא האמת דאין גיד חייל על מוקדשין למ"ד במעי אמן הן קדושים דליכא לא כולל ולא מוסיף אלא לפי מה דהוה ס"ד דגיד משעה שנוצרה הבהמה לא הוה קשי' להו איך חייל אאמ"ה דב"א הוא משא"כ השתא דמסיק לנפל שלא כו' דאין איסור גיד משעת יצירה הוקשה להם שפיר איך משכחת כלל איסור גיד על אמ"ה אף בבהמות חולין וע"ז תי' דעיקר קושית המקשה דעל מוקדשין לא חייל דחמור הוא וכן בקושיא ראשונה סמוך על קושיא זו אימור דאמר כו' ועל אמ"ה מצי חייל דלא חמור כמוקדשין כן פשוט שהוא כוונתם. ויש לתמוה דהא טעמא דר"י דגיד נוהג וחלה על טמאה שכן איסורו בב"נ וזה לא שייך באמ"ה דגם אמ"ה נוהג בב"נ ואדרבה חמור איסורו מן ג"ה דאילו ג"ה לא היה נוהג כ"א בבני יעקב לא לכל ב"נ גם לאחר מ"ת נאמרה המצוה לישראל כמבואר ואילו אמ"ה נאמרה ונשנית וגם עתה וקודם מ"ת לכל ב"נ נאסר ואיך יחול גיד על אמ"ה דקדים משעת יצירה ועוד, דהתינח לר"י דנוהג ב"נ אבל לחכמים דבסיני נאמר קשה ועוד איכא מ"ד דאף ב"א לית ליה ועיין יבמות יע"ש מא"ל בזה

והנה אם נאמר מ"ש התו' בדבריהם אמ"ה הוא שגרות לישנא ולא דוקא