ראש יוסף על חולין חלק ב כד

כו' בבשר וד"ה אם יש כו' שיערו בששים עפ"ח אי גיד ובשר ב' מינים הם וי"ל נ"ט מושבח בתבשיל דהך וע"כ הבין דמינו א"א למיקם אטעם לכן כתב ששים והבן:

ובד"ה יש בגידין בנ"ט כו' ואשמעינן תרתי חדא דיש בנ"ט ואיסור חע"א עכ"ל ואין להקשות הא מסיפא דיש בנ"ט מורך שנתבשל כו' דאעפ"י כן שנה ג"כ ברישא דבר זה ועל סיפא אין קושיא למה למתני ירך שנתבשל אם יש בנ"ט דהא מכאן שמעינן דיש בנ"ט דאי לאו סיפא ה"א ה"ק גיד לחודיה נוהג במוקדשין דאין בגידין בנ"ט ומטמאה אין ראיה דהתם מי שגידו אסור הוה טעמא כמ"ש התוס' ולקמן במתני' דירך אכתוב עוד בע"א:

ובד"ה מכלל דרישא לאן בשליל עסקינן כו' סיפא למה למתני' עכ"ל קשיא לי דהא ודאי הא דהוצרך לומר קסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים משום דקתני סיפא דנוהג בשליל וא"כ אי איסור קדשים משעת יצירה תו לא שייך לומר ג"ה נוהג במוקדשין דפשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיניה אבל אי לא הוה תני הסיפא דנוהג בשליל ה"א דמש"ה תנן דנוהג במוקדשין דקסבר האי תנא וולדות קדשים בהווייתן הם קדושים ובהדדי אתיין ומש"ה נוהג במוקדשין ולכך תני הסיפא דנוהג בשליל וע"כ ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דאי לא"ה פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיניה דליכא למימר לעולם בהווייתן הן קדושים ואיצטריך לאשמעינן דנוהג במוקדשין דל"ת דאין נוהג דאיסור גיד אינו אלא עד שיולד ולית ליה איסור חע"א אף בב"א ולכך תנן דנוהג במוקדשין דהא מסיפא שמעינן לה דנוהג בשליל ולמה רישא דנוהג במוקדשין פשיטא כו' אלא ש"מ במעי אמן הן קדושים ואשמעינן האי תנא איסור חע"א בב"א ויש בגידין בנ"ט. אבל בחדושי הרשב"א ז"ל כתב וז"ל דפריך דהוה לומר ור"י אמר אינו נוהג במוקדשין משום דאינו נוהג בשליל ואיסור מוקדשין קדים יע"ש ג"כ לא ידענא דאי לא הוה מהדר ומיתני ונוהג בשליל ה"א בהווייתן הן קדושים והא הוה ליה למימר דא"כ פליג ר"י ארישא וסובר דאינו נוהג במוקדשין ומשני דבר זה אה"נ דבמחלוקת היא שנויה ולאו ד"ה וע' בחדושי ריטב"א יע"ש. ולקמן גבי הכא במבכרת עסקינן וולדותיהן בהוייתן קדושים אבאר עוד בעזה"י:

ש ודע דהשתא הוה ס"ד דפליגי אי נוהג בשליל או לאו אפי' לא נשחט אמו כלל איירי וכן פי' הת"ח ז"ל דמש"ה פריך מר"י דקתני אינו נוהג בשליל כדי ליישב קושית התו' ד"ה והא מדקתני סיפ' כו' ולא ר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתיה כדאמר שמואל צ"ב ב' יע"ש אבל במסקנא ודאי און שייכות כלל לזה פלוגתא דנוהג בשליל שנשחט' אמו איירי ופליגי אי ניתר מכל בבהמה תאכלו אבל אי לא נשחט' כ"ע מודים דנוהג בשליל כמ"ש שם בהא דולדות קדשים בהוייתן הם קדושים יע"ש ומה שכתבנו דהא דאמר ולדות קדשים במעי אמן קדושים דאי בהוייתן פשיטא דאיסור גיד קדים ולמה לי הרישא כיון דתנן סיפא דנוהג בשליל ואין לומר דה"א ולדות קדשים במעי אמן קדושים ולית ליה איסור ב"א לכך אשמעינן דבהויתן הן קדושי' דמסתמ' לא יחלוק אסתמא דכריתות דיש אוכל כו' דמוכח אף כולל חל כמ"ש התוס' ד"ה וכ"ת אלא ודאי במעי אמן קדושים ואשמעינן רישא תרתי חדא במעי אמן הן קדושים ואגב אשמעינן דחייל איסור ב"א אף דכבר שמעינן ממתני' דכריתות וכן כתב רש"י לעיל וכ"ת דיש בגידין בנ"ט ואשמעי' דאיסור חל על איסור אף דממתני' דכריתות אשמעינן זה דקדשים הוא כולל וה"נ כן:

עוד קשיא במה דפריך והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דריש' לאו בשליל לפירוש הרשב"א בחדושיו דהכי פריך דהוה למתני ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין ומשני דבר זה מחלוקת כו' ומאי קושיא אימא דגם ר"י סובר דנוהג במוקדשין דאיהו סובר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ואיסור גיד ומוקדשין ב"א הו' ור"י אית לי' דחל בב"א ומה משני דבר זה מחלוק' ר"י ורבנן אימא דר"י מודה דנוהג במוקדשין וכדכתיבנא גמרא דבר זה מחלוק' ר"י ורבנן עי' בת"ח שכתב דהשתא סובר דלאו בשליל שנשחטה אמו מיירי אלא פליגי אי נוהג בשליל או עד שיצא לאויר העולם וזה דלא כר"א אמר ר"א לקמן והלכו לשיטתיה ולבסוף הדר מזה ועי' לקמן בחדושינו שם ועי' לקמן ק' ע"ב גבי ר"י אומר נוהג בטמאה מ"ש שם ועי' בחדושי רשב"א כ"א ובריטב"א שכתב דזה דלא כר"א אמר ר"א אבאר בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא ולקמן צ"ב אבאר באורך:

בתו' ד"ה מוקדשין פשיטא כולהו נמי כו' עכ"ל דמצוה שאינה תלויה בארץ היא וכן בפני הבית פשיטא והמקשה ידע דהמוקדשין הוה לצורך ומש"ה שקיל וטרי במוקדשין ובד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' דאינו נוהג בטמא כו' עכ"ל קשיא לי דודאי שנא ושנא דהתם גיד אטומאה לא הוה כולל ואילו הכי מוקדשין אגיד הוה כולל כההיא דברי דיש אוכל כו' ונהי דהתו' סוברים דאיסור הנאה לא הוה איסור מוסיף אלא איסור חמור כמבואר לקמן ק"א א' ד"ה איסור כולל מ"מ כולל הוה ואפשר לפי מה דס"ד השתא דאיסור גיד משעה שנוצרה הבהמה א"כ ע"כ לית ליה להאי תנא אפי' ב"א כ"ש כולל כמבואר ביבמות ל"ג ובשבועות כ"ג דמאן דלית ליה ב"א לית ליה כולל ומש"ה הוקשה להם שפיר ותירצו דקדשים איסור חמור דכרת חייל וה"ה המ"ל דקדשים איסור חמור בהנאה ואפשר אף מאן דלית לי' כולל באיסור חמור מודה ועיין ביבמות ל"ג ושבועות כ"ד א' ובחדושינו ח"א באורך ועיין בחדושי ריטב"א:

ובד"ה אלא קסבר אין בגידין בנ"ט כו' ומה שמקשה ר"י כו' לא מסתבר למימר דאחרי, כן פקע עד כאן לשונו רצונם לומר דבשעה שנא' פסוק זה לא יאכלו ודאי אף על טמאה נאמר דהיתה מותרת לבני יעקב וקרינן ביה שפיר מי שגידו אסור ובשרו מותר ואף אח"כ כשנתנה תורה לא נשנית המצוה הזאת בסיני ואף שאח"כ ניטלה המצוה מבני צח ונתן לישראל אפ"ה נוהג בטמאה איסור גיד ועיין במ"ל הלכות מלכים ה"ז יע"ש אבל ודאי אי מטעם אין איסור חע"א אף דנאמר לבני יעקב כשנתנה תורה נתחדשה הלכה ואין איסור חע"א, ועיין בתורת חיים מ"ש בדף ק"ב ע"ב במתני' והלא מבני יעקב נאסר מ"ש ולא ידעתי כוונתו:

ובד"ה איסור גיד איכא כו' וי"ל דאין נראה לו שתחלוק סתמא אסתמא עכ"ל ואף דע"כ פליג דהא תנן סיפא אינו נוהג בטמאה אלמא אף איסור ב"א לית ליה כמ"ש לעיל י"ל השתא דאמר אין בגידין בנ"ט וא"כ קשיא מתני' דאינו נוהג בטמאה וצריך לומר ע"כ התם מי שגידו אסור כו' וכר"ש וא"כ תו אית לן למימר דהך סתמא לא פליג אסתמא דכריתות ומש"ה לא ניחא ליה לאוקמיה בהכי ועוד תירצו דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מ"ל וכבר כתבנו לשיטת הר"מ ז"ל לא קשי' דליתני אין מוקדשין:

ודע דיש לומר מש"ה לא אוקמי' בהכי דאין איסור חע"א משום דמתני' ר"מ הוא ור"מ מחייב ב' באוכל ג"ה של נבילה ואי דא"כ ע"כ נמי יש בגידין בנ"ט י"ל לשיטת הר"מ אין זה קושיא דאף דאין בנ"ט כיון דאחשביה רחמנא לאכילת גיד ה"ה לענין נבילה כמ"ש לעיל יע"ש אלא ה"ק וכ"ת אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא מוקדשין ליכא היינו לאו הכולל דמעילה אין בו דלא לקי דלאו נהנה הוא כיון דאין בנ"ט ועץ בעלמא הוא ואהכי לא גלי קרא דליחיב דלא הוה אלא מזיק או מטעם אחר שכתבתי לעיל בשם תו' דכריתות דלית ביה שוה פרוטה לא לקי אמעילה ושפיר אתיא כר"מ אבל התוס' לא נ"ל בכך דס"ל אין בגידין בנ"ט לא מיחייב אשאר איסורין דגיד גזירת הכתוב הוא דליחייב וכמ"ש הרשב"א הביאו הכ"מ בפ"ח ה"ו מהל' מ"א יע"ש וכבר כתבנו מה שיש ליישב:

ובד"ה אם יש בנ"ט אסור תימא דלמא משום שמנו עכ"ל לכאורה דהתם ע"כ איירי באין בירך אלא גיד לחודי' וניטל שמנו ממנו מדתנן ירך שנתבשל אבל נצלה לא ואי ביש בו שומן מאי איריא בישול אף צלי נמי דמפעפע בכולו אף בצלי והתו' לקמן דף צ"ז ע"ב ד"ה שאני חלב הקשו הא במתני' איכא שומן הגיד ותירצו דאין שומן אוסר יותר מן הגיד ומנא להו זאת אימא דחדא קושיא פירוקא לחברתי' דהמקשה דפריך הכי היינו דע"כ מתני' מיירי דניטל השומן דאל"כ נצלה נמי וא"כ מוכח דיש בגידין בנ"ט אלא דהתוס' לא ניחא להו בכך דמשמע סתמא ירך שנתבשל ג"ה עם השומן ג"כ ועוד ממתני' אין ראיה דאימא שנתבשל היינו צלי כדכתיב ויבשלו את הפסח דהוה צלי וכמ"ש התו' לקמן צ"ו ע"ב ד"ה אבל נצלה כו' יע"ש:

ודע דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורין דלא כר"א ומש"ה נקיט שם אם יש בה בנ"ט, בירך גופא ואין שאר הקדירה מצטרף לבטל ועיין שם בתוספות ד"ה אם וברא"ש שם ונאמר דאיסור דבוק לא אמרינן באיסור דרבנן אלא באיסור תורה דוקא וכמ"ש פר"ח בי"ד סי' צ"ב ס"ק י"ז דבאיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ דהוה גזירה לגזירה ועיין ט"ז סי' צ' וצ"א גבי כחל יע"ש א"כ מקשה שפיר מדאיצטריך התם בירך גופא ששים כמ"ש שם אם יש בה בנ"ט ע"כ משום גיד גופא דהוה איסור תורה לא משום שומן שלו דהוה דרבנן וא"כ ע"כ דיש בגידין בנ"ט ובחדושינו לי"ד אבאר בסי' צ"ב על ראיי' פר"ח מדברי הר"מ ז"ל והתו' כאן כתבו דבריה' כרבינו אפרי' דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ או בלא ניער הקדיר' מיירי לקמן ועיין בתוס' שם ד"ה אם יש כו':

עוד אבאר לך שיש לתרץ קושית התוספות בע"א והוא דתנן התם כיצד משערין כבשר בלפת והיינו ששים וכמו שכתבו התוס' לקמן צ"ז ב' ד"ה כל איסורין שבתורה יע"ש ולא אמר בטעמא דקפילא אמר מאה ודוחק לומר דמתניתין מיירי בליכא קפילא אלא ע"כ משום גיד עצמו צריך לשער בששים דהוה מין במינו עם בשר וליכא למיקם אטעמא ומש"ה צריך ששים משא"כ אי משום שומן הגיד הא בישרא עם תרבא הוה מין באינו מינו ושומן עם חלב הוה מין באינו ש"מ דעם בשר הוה באינו מינו כמבואר בי"ד סימן