ראש יוסף על חולין חלק ב כג

ובמ"ל יע"ש וגיד הנשה שאני כיון דאחשביה רחמנא לאכיל' דידי' לענין גיד כו' ובין שיהיה בו טעם או אין בו טעם אמרינן כך דא"נ יש בו טעם אפ"ה לא הוה לחיוביה משום נבילה דהוה שלא כדרך אכילה דמ"ש משאר גידים דראוין לאכילה דכתב בפ"ד מהלכות אלו דפטור משום נבילה אלא ע"כ דאחשבה רחמנא לאכילה דידיה א"כ באין בו טעם נמי דינא הכי ומ"ש בפ"א שאינו כבשרו כמו שביארנו היינו לומר כיון דלא אחשביה לאכילת גיד בבהמה טמאה דמי שגידו אסור כו' פשיטא דאין בו איסור טומאה מכ"ש דגידים הראוין לאכילה כו' אלא דמה היא דפסחים קשיא וי"ל דה"ק מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה משמע שנתן לו בשלימותה והגיד בכלל אלא דואכלה משמע מידי דבר אכילה וא"כ אי ן בגידין בנ"ט לא קאי אגיד ומכל מקום קשה אמאי אינו מטמא טומאת נבילה ככל גידין הרכין כדמשמע בפ"א מא"ה ופ"ט מהלכות ט"א ש"מ דלא הוה בכלל נבילה דקרא והוא הדין דלא ליהוי בכלל בשר דקרא וצ"ע ליישב:

ומה שקשה מהא דלקמן ק' ע"ב דאמר וכ"ת אין בגידין בנ"ט משמע דאי אין בגידין בנ"ט אינו חייב משום טמאה אבאר לקמן ע"א בתוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת יע"ש וכל זה דלא כמ"ש התוספות דקדשים איסור חמור ומש"ה אל על גיד דהוה כרת כמו שאבאר בלשון התוס' ד"ה ואתי אלא דלפום סברא דהשתא הטעם דמוקדשין חל על גיד דהוה איסור מוסיף לשיטת הר"מ דאיסור הנאה דקדשים הוה איסור מוסיף כו' ואין להקשות הא לר"מ י"ל אף אי אין בגידין בנ"ט ג"ה שרי בהנאה שכן פסק הר"מ ז"ל דג"ה אין בו טעם ואפ"ה שרי בהנאה בפ"ח מהלכות מ"א יע"ש וכמ"ש המ"מ שם דהך סוגיא דפסחים דף כ"ב לרווחא דמלתא אתאמרא אבל באמת יש ק"ו מחלב ודם יע"ש וא"כ קשיא אמאי קאמר וכ"ת יש בגידין בנ"ט ואף אי אין בגידין בנ"ט אפ"ה אפשר דג"ה מותר בהנאה י"ל אה"נ אלא דקושטא קאמר דהאי תנא סובר יש בנ"ט ומיהו הא דאמר וכ"ת אין בנ"ט ודאי דכן הוא דאי יש בנ"ט ודאי הותר בהנאה כשהותרה נבילה ואי אין בהן טעם מצינו לומר דאסור בהנאה ור"ש הכי סבירא ומתני' רבי היא וסבר כר"ש בהא. וה"ה דהוה מצי לשנויי דיש בהן טעם ואפ"ה אין איסור חע"א אף במוסיף דליכא למימר כמ"ש התוס' ד"ה איסור גיד דלא תחלוק האי סתמא אסתמא דהא לשיטת הר"מ ז"ל ע"כ חולק דאי אין בגידין בנ"ט דלית ליה כולל וסתמא דכריתות אית ליה כולל אלא כתירוצם שנית שכתבו דלא מצי למימר הכי דאכתי יקשה מוקדשין נוהג בגיד מ"ל ומש"ה לא אוקמיה בכך:

או יאמר לתרץ באופן אחר והוא שנשים לב במה שמקשו התוס' בד"ה איסור גיד איכא דהוה למתני אין מוקדשין נוהג בגיד ולתרץ זאת נאמר דהתנא הוצרך לומר בלשון זה ג"ה נוהג במוקדשין לומר רק איסור גיד איכא במוקדשין ולא איסור אחר כלל לאשמעינן בזה דבר חידוש דהנה בקדשים יש בו שני איסורין רצוני לומר ב' לאין אחד לאו הכולל והוא שוה בכל הקדשים לאו דמעילה ואחד לאו פרטיי זר שאכל אימורי קדשים קלים או כהן שאכל עולה לפני זריקת דמים ועיין בר"מ הל' מעילה פ"א ובמ"ל שם וסיים המשנה למלך דלענין לאו דמעילה אי יש ביה שוה פרוטה אף דלית ביה כזית לוקה ולאו פרטיי אם יש כזית אף שאין בו שוה פרוטה ויש שם ט"ס בדפוס יעסניץ במ"ל וכן צ"ל אי יש שוה פרוטה ואין בו כזית לוקה על לאו הכולל דמעילה ולא על לאו פרטיי כצ"ל שם דהזיד במעילה באזהרה אין תלוי אם יש כזית אלא כל שיש שוה פרוטה לוקה יע"ש א"כ אשמעינן טובא במתני' איסור גיד לחוד נוהג במוקדשין לא שום איסור אחר ואפי' לאו הכללי דמעילה אין בו ובשלמא לאו פרטיי אין בו דאין איסור חע"א לשיטת הר"א ז"ל, דאף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה מיחייב תרתי וע"כ טעמא דלא אל איסור על איסור לפום סברא דהשתא ומש"ה איסור גיד איכא מוקדשין ליכא אבל לאן דמעילה דחייב בפחות מכזית אי הוה ביה שוה פרוטה מיחייב וא"כ לפי מה שפסק הר"מ ז"ל בהלכות שבועות והוא ג"כ סברת התוס' שבועות כ"ג דאיסור חל על חצי שיעור אף דאין חל על עשה אפ"ה על חצי שיעור חייל דאין בו עשה אלא מריבוייא דכל חלב או מהלמ"מ יע"ש ד"ה דמוקי וכמו שהאריך בזה המ"ל בפ"א מהלכות חמץ ומצה יע"ש וא"כ אם אכל חצי זית מג"ה יהא חייב על לאו דמעילה אי יש בו פרוטה דאיסור חל על חצי שיעור ולא שייך אין איסור חע"א אפ"ה אמר דאין בו איסור מוקדשין כלל או דג"ה למאן דאית ליה חיוב על חצי זית ומיהו ז"א אלא כיון דאין בגידין בנ"ט פטור מלאו דמעילה דלא נהנה כלל אלא מזיק הוא ופטור כמבואר שלא נהנה מקדשים כלל ונהי דאחשביה רחמנא לאכילה דידיה למיהוי אכילה היכא דאכל כזית להתחייב משום אוכל אבל לא דליחייב על לאו דמעילה שהרי לא נהנה מקדשי השם כיון דאין בגיטין בנ"ט ומש"ה פטור על לאו פרטי דאכילה דאין איסור חע"א ועל לאו כדאמרן דלא נהנה ולאו כללי אין חייב וה"ה לאו פרטי דלא הוה אלא בכזית דאין איסור אע"א ושייך שפיר למיתני ג"ה נוהג במוקדשין ולא שום איסור אחר כמ"ש התוס' וריטב"א בחדושיו ואי הוה תני אין מוקדשין נוהג בגיד היה מקום לטעות ולומר דאיסור פרטיי הוא דאין נוהג בו ולאו כללי דמעילה נוהג בהן לכך תני בלשון זה לומר ג"ה נוהג ולא שום איסור אחר ואף לאו דמעילה דלא להנה הוא ומעילה לא חייב אלא בנהנה ועיין תי"ט ועיין תוס' ישינים בכריתות י"ד גבי יש אוכל אכילה אחת דהקשו אמאי חייב ומעל בנותר דהא לית ביה שוה פרוטה דאסור בהנאה ומ"ש מחמץ של הקדש בפסח ותי' דיא לחלק בין קדושא הגוף ובין קדושת דמים ובג"ה אי אסור בהנאה אפשר דלא חשיב אלא קדושת דמים כחטאת וכדומה ואף בעולה דכולה כליל אי אין עולה למזבח ולית ביה משום מעילה ועיין פסחים ל"ב בהא דיליף חטא חטא מתרומה לרבנן אבל למאן דסובר הזיד במעילה באזהרה ודאי אף דלית ביה כ"א שוה פרוטה ולאו כזית מעל וכדמסיק הר"מ ז"ל בהל' מעילה וא"כ שפיר מצינו דחייל איסור מעילה אאיסור גיד דג"ה כזית בעין אף לרבנן דר"י לקמן בפירקין ולאפלוגי אלא אי אכלו כולו ולית ביה כזית דהוה ברי' לרבנן דהלכתא כותייהו אבל אי הי' שעל הכף יותר מזית בעינן שיאכל כזית יע"ש לקמן והשתא לא קשה קושית התוס' אמאי לא אמר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה איסור גיד איכא מוקדשין ליכא דאין איסור חע"א דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מ"ל דודאי איסור מעילה נוהג בו דאית ביה שוה פרוטה ולית כזית דחייל דודאי איסור מעילה נוהג בו דאית ביה שוה פרוטה ולית כזית דחייל על חצי שיעור משא"כ איו בגידין בנ"ט דאז לא נהנה ועוד דלית שוה פרוטה כיון דאסור בהנאה אי אין בגידין בנ"ט כמ"ש מקודם ובשם ת"י בכריתו' ולא מיחייב אלא משום לאו פרטיי דאכיל' בכזית דכתיב בכ"א בחטאות ואשמות ועולה ומש"ה נוהג איסור גיד לחודיה נוהג ולא איסור אחר. ומתחלה אמר וכ"ת יש בגידין בנ"ט היינו מש"ה איסור חע"א דהוה מוסיף דג"ה שרי בהנאה וקדשים אסור בהנאה דכולל ליכא למימר דהא אף ב"א לא חייל מההיא דטמאה לקמן אלא מוסיף חמור יותר כמ"ש לעיל והדר אמר וכ"ת אין בגידין בנ"ט וע"כ ההיא דטמאה משום מי שגידו אסור ובשרו מותר וכר"ש והכא דאינו חל דאין איסור, חע"א ולאו כללי אין בו דלא נהנה הוא או דלא שייך מעילה בדבר שאסור בהנאה בקדושת דמים וכמ"ש התוס' ישינים בכריתות הבאתיו לעיל ופריך ממתני' דירך מוכח דיש בגידין בנ"ט וא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מ"ל דודאי איסור מעילה על חצי שיעור מצי חייל:

עוד אבאר לך אף דסתם מתני' רבי היא כמ"ש לעיל דמש"ה פריך מוקדשין פשיט' כו' אפ"ה שפיר מצינו לומר דלאו כללי חל על חצי שיעור אף דר' סובר הזיד במעילה במיתה ויליף חטא חטא מתרומה ותרומה כזית בעינן אפ"ה היינו לענין מיתה ב"ש אבל לענין אזהרה וללקות עליו לא גרע מדברים שאינן ראוין לאכילה כלל דהוה כפרוטה ועיין פסחים ל"ב ע"ב ובתוס' שם ועוד דאיכא התם אוקמתא אחרינא יע"ש ובתו' שם ל"ב ע"א יע"ש ולקמן אבאר מה שיש לעיין עוד בכ"א:

ובפירש"י בד"ה ונוהג בשליל בן ט' חי הנמצא בבהמה עכ"ל כמסקנא בגמרא לקמן צ"ב ב' אמר שמואל מחלוקת בבן ט' והלך ר"מ לשיטתיה אבל בן ח' חי או בן ט' מת גם ר"מ מודה דניתר בשחיטת אמו וגם הגיד דאיתרבי מכל בבהמה תאכלו ושם אבאר:

ובד"ה וחלבו של שליל, כבר כתבנו דלפ"ז הוא סיומא דפלוגתא דר"י דלר"מ חלבו של שליל נמי מותר ויש לתמוה על התי"ט שתמה על פי' הר"ב ולא תמה על פירש"י דכאן שפי' חלבו של שליל דמשמע דפליגי ביה ר"מ ור"י ולקמן בגמרא בד"ה אמר שמואל פי' וחלבו דתנן במתני' ד"ה הוא אלמא לא סיומא דפלוגתא דר"מ ור"י הוא:

ובד"ה ואין הטבחים כו' מפני שטורח לחטט אחריהן עכ"ל הוא טעם על ג"ה ור"א לשיטתיה ור"י לשיטתיה דסובר דאין צריך חטיטה וליכא טירחא ובחלב פליגי נמי כמבואר בגמרא לקמן דפריך חלב מאן דכר שמיה ומשני כו' ובחלב פליגי משום חומר איסורו שהוא בכרת ויש בו טורח קצת ועיין מ"ש בחדושינו לקמן בגמרא:

ובד"ה איסור גיד נוהג משעה שנוצרה היינו משעה שנוצרה הבהמה דבהמה הוא לשון נקיבה בה"א הנקיבה והיינו לפום סברא דהשתא דקס"ד דמקשה דאיסור גיד משעת יצירה כדאמר אלא הני בוולדות קדשים עסקינן דבהדדי אתיין ומיהו אפי' אי שהקדיש לאחר מיכן שיצא לאויר העולם ודאי דתקשה משום דאקדשי' פקע איסור גיד אלא דקושיא קאמר לפום סברא דהשתא איסור גיד משעה שנוצרה הבהמה היה סובר עד דאקשי ליה בתר הכין מהא דאמר ר' יוחנן לנפל שלא נקשרו אבריו בגידין יע"ש הדר ביה מזה ד"ה יש