ראש יוסף על חולין חלק ב כא

בקדשי מזבח ומש"ה שנאו לדר"ש בכיסוי בלשון חכמים אלא דא"כ הוה קשיא מ"ט דר"מ בכיסוי הדם לפום סברא וקושייתם אמאי לא יליף חולין מחולין כו' ועוד דנין טביחה מטביחה ר"ל טביחה דהיתרא מהיתר דכיסוי הדם דהיתרא הוא ומש"ה שנאו לדר"ש בל' חכמים ומ"מ קשיא מ"ט דר"מ אלא דע"כ ידוע לסתמא דתלמודא דלא נתקבל כלל ג"ש דשפיכה לר"ש וה"ה לר"מ נמי בהדיא נתקבל משחוטי חוץ ולא במסתמא נתקבל כמ"ש לעיל:

(דף פו ע"א) גמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא לכאורה דהקשה אי סברי רובא מקולקלין או מחצה עם חזקה א"כ בסיפא יהא, שרי ואי רוב מתוקנין אם כן רישא אמאי פטור מלכסו' רובא וחזקה רובא עדיף ומשני דלמא אתי למיכל משחיטתן היינו דרובא או מחצה מקולקלין ואפ"ה בסיפא מחמרי ור"י לא מחמרי דאתי לידי קולא לאו דנבילה ופריך סיפא נמי לא לחמרו דאתי לידי קולא כו' והתו' הקשו דלמא רבנן סברי ספק הוא אי רוב מתוקנין או מקולקלין כמו שהוא האמת מש"ה בסיפא אסור לשחוט אחריהם דאי משום גזירה דלמא אתי למיכל משום הא לא עקרינן דבר מן התורה בקום ועשה דספיק' דאורייתא לחומרא מן התורה לשיטתם בכמה מקומות שא"כ ברישא יש כח לעקור דבר מ"ה בשב ואל תעשה ומאריכות לשון התוס' משמע דקשיא להו הכי בסי' איך יתירו לו לשחוט ולהכניס עצמו לספק דלמא אתי למיכל הא שם לא הוה אלא ספק אם יגע בספק איסור תורה וכאן ודאי ספק איסור תורה משא"כ ברישא החמירו שפיר בשב ואל תעשה ולפי זה אף ספיקא דאורייתא מדרבנן הוא אפ"ה שייך קושית התוס' וכדכתיבנא ותי' דסבירא להמקשה דאי הוה ספק השקול ודאי משום גזירה לא היה פטור מלכסות וע"כ רוב מעשיהן מקולקלים ובסיפא משום חומרא בעלמא ורישא לא החמירו דאייתי לידי קולא ופריך סיפא נמי כו' ויש לראות דמשמע דאי לאו האי קושיא הוה אתי שפיר ולתוספות לא הונח להם בזה עד שהקשה הר"ר שמואל מוורדין מ"ט דרבנן ואמאי לא משום חומר' החמירו לשחוט אחריהם אלא שאין טעם להחמיר דרבנן לא חיישי למיעוט והולכין אחר חזקה אף מדרבנן א"כ איך ס"ד דמקשה ואפשר בלא"ה דחי לה שפיר ומסיק דפליגי ארישא ומסופקין:

ודע דבי"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה כתב דבר שיל"מ לא מהני ביה ס"ס והוא מגמרא דביצה ומשמע ה"ה רובא לא מהני בדשיל"מ דהא ס"ס הוה כמו רוב ועדיף מיניה כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ת"א א"כ מש"ה בסיפא רבנן סברי מחצה וחזקה הוה רובא ודשיל"מ או"ב דישחוט למחר ועי' סי' ט"ו יע"ש מש"ה אסור ור"מ סובר רובא מקולקלין עם חזקה הוה כמו מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן כה"ג משא"כ ברישא דפטור מלכסות דהוה רובא מחצה עם חזקה ור"מ סובר מיעוטא דמיעוטא כמאן דליתי' דמי ובי"ד סי' ק"ב אבאר:

קסבר ר"מ רוב מקולקלים בס' אדוני אבי ברכת יוסף ואליהו רבה הנדפס בזאלקאווא תק"ו הקשה לימא פלגא ופלגא וחזקה מסייע לפלגא מקולקלין והוה רובא ואי דחייש למיעוט הא לא מ"ה אלא מדרבנן ומשום דלמא אתי למיכל פטור מלכסות ומותר לשחוט אחריהן יע"ש ואי"ה בי"ד סי' ט"ו אבאר בזה באורך בעזה"י וע"ש מ"ש הש"ך ז"ל:

ע"ש סמוך מיעוטא לחזקה ופירש"י בהמה בחי' בחזקת אמ"ה הוה כו' משמע דמחזקינן מאיסור לאיסור ונאמר דאיסור עשה דאין זבוח לא הוה לא מחיים ולא לאחר שמתה ועי' בשבוע' כ"ד א' בתו' שם שכתבו לריצב"א אין נראה שיהא איסור עשה ויש להעמיס פלוגתא זו בהא דפליגי ריש פ"ק אי לא בדק בסי' אי הוה נבילה או לאו מ"ס איסור עשה דאין זבוח הוה חזקה טובא ומ"ס לא הוה איסור עשה כ"א מאיסור לאיסור ומדרבנן הוא דמחזקינן מאיסור לאיסור ודי שנחמיר לאכילה לא לענין טומאה ופי' בשבע שיטות להרשב"א ז"ל ביבמות ל' ב' וכולן שהיו קידושין או גירושין בספק יע"ש:

ובתו' ד"ה סיפא נמי כו' היינו כמ"ש בגמרא דרבנן ספוקי מספקא אי רוב מתוקנין או מקולקלין דאי רוב מתוקנין ודאי אמאי אינו סופג מ' ועוד דא"נ אתי למיכל שפיר עביד מ"ה אבל הר"ן בחמש שיטות כתב קשיא לי דאימא ברישא ישכח לעקור דבר מ"ה בשב ואל תעשה לא בקום ועשה וי"ל דודאי מ"ה מותר דרובא מקולקלין אלא לחומרא כו' יע"ש הרי משמע דבאמת טעמא דרבנן משום חומרא בעלמא לא כתוס' שמסופקין כמ"ש להר"ר שמואל מוורדון וכבר כתבנו לעיל מה שיש לעיין בדברי התוספות הללו יע"ש:

ובד"ה מ"ט דר"מ וי"ל דרבנן מסופקין אי מקולקלין או מתוקנין ולא מהני חזקה סיימו ולא מהני חזקה דל"ת מ"ט הוה ספק השקול ולא אוקמי' אחזקה ולזה כתבו דרובא וחזקה חזקה כמאן דליתא דמי לא שיש לרוב עדיפו' מן חזקה בלבד ועם חזקה הוה ספק השקול ובאמת אין הכרע דאימא דמסופקין אי רובא מתוקנין או מחצה מקולקלין ועם חזקה הוה רוב מקולקלין והוה ספק השקול ואזלינן לחומרא וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל. גם מה שהוקשה להם דאי רוב מתוקנין יהא מותר כו' ואמאי הא מדרבנן אסור דסמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא מדרבנן כמו שמבואר בכורות כ' ובתו' שם ולעיל י"א ע"ב יע"ש ועיקר קושייתם אמאי אינו סופג את הארבעים ואין להאריך בכאן עוד אבאר לך אי דנימא דרבנן מסופקין אי רובא מתוקנין או פלגא ופלגא הוה ס"ס שמא רוב מתוקנין ואת"ל פלגא ופלגא אכתי שמא שחטו יפה וס"ס נאמר דמהני במקום חזקה ואמאי אסור למיכל משחיטתו ואין סופג ארבעים וע"ס ק"י ובמ"ב שם

(ע"ב) גמרא הורה רבי כר"מ וכן פסק בסי' כ"ח וב"ח וש"ך כתבו דאין רשאי להחמיר דלמא אתי למיכל מיניה כתב התב"ש בחצירו שרי דלנקות הוא צריך ולא ידענא דהא לפי מה דס"ד ודאי משמע אף בחצירו אינו רשאי משום אשפה וי"ל באמת מדלא אמר ר"מ סובר פלגא ופלג' כקושי' א"א שהבאתיו לעיל אלא בחצירו מא"ל אבל לדס"ד לעיל משמע כמ"ש ונראה דהדין עמו שחט באשפה אינו רשאי להחמיר דלמא אתי למיכל ובחצר נמי לא ראוי להחמיר ולהצריך כיסוי ואם רוצה הרשות בידו ומש"ה ברישא לא פליגי אר"מ ואמרי אינו רשאי להחמיר ובס' בית ישראל מצאתי וז"ל מ"ש דאינו רשאי ז"א דבמתני' תנן פטור ואם רוצה הרשות בידו וכן מוכח סוגיא דגמרא ותוס' ודוק עכ"ל אם כוונתו למ"ש תוספות סיפא לענין שלא נאמר להטעין כיסוי משמע דאם עכ"פ רוצה להחמיר רשאי יש ליישב בדבר דמ"מ בחצירו רשאי ובאשפה אסור ונראה דסובר לר"מ ליכא למימר דלמא אתי למיכל דא"כ אינו רשאי י"ל ולא פטור בשלמא לרבנן שפיר מש"ה לא פליגי ברישא דהם סבירא דאינו רשאי ג"כ ומש"ה לא אמר דר"מ פלגא ופלגא דא"כ אין רשאי מ"ל ואי לית ליה גזירה דלא אתי למיכל חייב לכסות ונתכוין למ"ש התו' ד"ה מ"ט דר"מ כו'

(דף פז ע"א) מתני' מראה אדמומית שלא דיהה מראיהן כלל אלא עומד במראין כמה שכתבו התוס' והרציון אם יש כו' רואין אותו כאלו הוא מים ליין דאפשר לומר רואין אותו כאלו הוא מים לדם ואם היה היין ניכר בו פסול לזריקה קמ"ל דלא אלא רואין כו' וע"ש

(דף פח) גמרא במה מכסין ובמה אין מכסין עיין בי"ד סי' כ"ח ושם אבאר בזה באורך בעזה"י במה שיש לעיין בדבריהם שם ובש"ך

(דף פט ע"א) גמרא והתניא תקע יצא כו' עיין בר"ה במה שכתבו התו' שם ובמ"ש הרא"ש שם ובסוכה פרק לולב הגזול: סליק פרק כיסוי הדם: גיד הנשה פרק

שביעי

(ע"ב) גיד הנשה נוהג בארץ כו' בחולין ובמוקדשין. הר"מ ז"ל בהלכות מ"א פ"ו כתב דנוהג בחולין ומוקדשין והשמיט הא דבפני הבית ועי' בלח"מ שם וא"כ משמע דחולין ומוקדשין הוה לצורך ולקמן אבאר: ע"ש במתני' וחלבו מותר היינו של גיד ולא סיומא דפלוגתא הוא אלא דכ"ע מודים דמ"ה שרי ואף מדרבנן אלא שישראל קדושים נהגו איסור ומש"ה תנן מותר דהיכא דאיכא איסור דרבנן לא שייך למיתני מותר אלא בדוחק. ועיין לקמן הא דא"ש וחלבו מותר בחדושי רשב"א שם ועיין פי' המשניות לר"מ שפי' ג"כ חלבו מותר לד"ה ועין בפי' הר"ב במשניות שפי' לחד לישנא חלבו של שליל וע"כ סיומא דפלוגתא ור"מ היא ומה שהביאו לזה אבאר לקמן בהא דא"ש וחלבו מותר ועיין תי"ט שהקשה לרבא שפי' חלבו של שליל כו' לא ידענא אמאי לא קשיא ליה לרש"י שפי' ג"כ במתני' חלבו של שליל ובגמרא דא"ש חלבו מותר פי' הא דתנן במתני' יע"ש. ועיין עוד מ"ש הר"מ בפי' המשניות דאין הלכה לא כר"א ולא כר"י בהא דנוהג בשליל ולכאורה הוא ט"ס וצריך להיות הלכה כר"מ דכן פסק בהלכות מ"א פ"ז דנוהג בשליל דהכי סתם במתני' כאן ונוהג בשליל דהוה ת"ק דאל"ה הוה למתני ונוהג בשליל דברי ר"מ כו' ובגמרא לקמן אמר שמואל וחלבו מותר אכתוב שיש ליישב הגירסא יע"ש גם מ"ש שם שליל הוא העובר הנמצא בבהמה קודם שלמותו לא ידענא דהא מסיק בבן ט' פליגי וי"ל: גמרא מוקדשין פשיט' הנה מלשון הר"מ בפי' המשניות דכתב ומ"ש מוקדשין אפי'