ראש יוסף על חולין חלק ב כ

דלא שייך הק"ו שפיר דהא דאין ודאי דוחה שבת הוה משום טורח ולא שייך גזירת התרת חלבו דהא בודאי חיה איירי וע"כ משום טורח ובי"ט בספק הוה טעמא משום התרת חלבו כו' וע"ז תיר' מה שתירצו ועיין מהרש"א ז"ל יעוין שם: גמ' והא דומיא דמילה קתני ירצה בזה דע"כ הכין הוא דאל"כ אלא שוחט שלא ברשות א"כ ליכא ק"ו בין מתחלת הק"ו ובין בסופו דהא דכיסוי אין ודאי דוחה שבת בשוחט שלא ברשות קאמר בספק שרשאי לשחוט ויכסה וכן למילה שודאי ברשות הוא אלא על כרחך ברשות איירו וע"ז הק"ו סובב והולך כו'

(דף פה ע"א) גמרא ור"י לטעמיה הוא כפי' התוספות דלא גזר בנשים סומכות דלא לימא עביד עבודה בקדשים ה"ה כאן דלא גזר באשה כיון דבאיש שרי בי"ט ה"ה באשה:

בהא דאמר ודלמא עבר ושחט פי' הריטב"א ז"ל בחדושיו משום דעביד איסורא קנסוה רבנן ולא ליכסי דעבדי היכרא יע"ש ואפשר עוד לומר דעבר ושחט והוה מומר לחלל שבת דשחיטתו אסורה והוה שחיטה שאינה ראוי' לענין כיסוי הדם דלא מכסה אלא דהתו' בפ"ק י"ד א' ד"ה השוחט בשבת כתבו דאף במזיד אין שחיטתו פסולה בפ"א יע"ש אבל לפי' הר"מ שם במשניות דכתב במזיד שחיטתו אסורה יע"ש א"ש כאן כפשוטו ומיהו לא יתכן זה דא"כ לא הוה ק"ו כלל דבשבת דאין דוחה שבת דהוה שחיטה שאינה ראויה ומה ענין זה לשוחט ספק בי"ט אלא כמ"ש הריטב"א דעבדוה רבנן היכרא:

מתני' השוחט ונמצא טריפה פרט חמשה דברים במתניתן השוחט לע"ז אף דטומאתה מן התורה ואף באוהל ולא טיהרה השחיט' כלל מידי נבילה אפ"ה פליג כ"מ וחייב בכיסוי ודוקא נוחר ומעקר דפסולו בגופו דלא הוה שחיטה כלל משא"כ ע"ז דאחר גרם לה וחולין בפנים אשמעינן דר"ש סובר חולין בעזרה דאורייתא דל"ת דרבנן כדמשמע לכאורה בקדושין נ"ז המקדש בחולין בעזרה ר"ש אומר מקודשת קמ"ל דהוה מדה והתם בשוחט ונמצא טריפה דאי הוה מדרבנן הוה שחיטה ראויה כדמשמע בדוכתי טובא וב"ק ע"ז מוקי שוחט בשבת כר"י הסנדלר ולא כר' יהודא ומיהו ז"א דלר' יהודא לאחרים מותר במ"ש כמבואר אלא דאמר ולמאן דאמר מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי אלמא בהדיא דאי מדרבנן שחיטה ראויה מיקרי וקדשים אן אשמעינן דל"ת מה חי' אינה קודש כלל אף עוף שאין קודש קמ"ל שאין קודש בפנים קאמר כמ"ש תוספות לעיל ד"ה מה חיה שאינה קודש וכ"ש לתירוצא קמא דקדשי ב"ה הוא דאין טעון כיסוי דאי קדשי מזבח טעון דמחוסר גריר' לא הוה מעשה כמעשה דפדיה כמש"ל בשם ריטב"א יע"ש א"ש טפי דה"ק קדשים בחוץ אין טעון כיסוי הא בפנים טעון כיסוי אלא דאין הכרע ממתני' דה"ק קדשים בחוץ נמי אין טעון כיסוי ור"מ מחייב הא בפנים כ"ע מודים דאין טעון כיסוי יצא זה כו' או מה חי' שאון קודש וחי' ועוף הנסקלין פירש"י שנרבעו ואיני יודע למה לא פי' שהמיתו את האדם כמבואר בכמה דוכתי וכן פסק הר"מ ז"ל בהל' נזקי ממון ד"א חי' ועוף נסקלין יע"ש פי' הא"ב ואפשר דמש"ה פי' שנרבעו דאתא מתני' לאשמעינן דוקא נגמר דינן לסקילה הוא דאם שחטו אח"כ לא הוה שחיטה ראוי' הא לא נגמר לא דל"ת מלא תאכל כל תועבה שתעבתי לך כו' קמ"ל מדאסר רחמנא נרבע לגבוה ועיין לקמן קט"ו א' ובתו' שם ד"ה חורש כו' ואי אסור עוף הנרבע לאדם מדרבנן אשמעינן דכיון דמן התורה הוה שחיטה ראויה צריך כיסוי בלא נגמר דינן לסקילה וכבר הובא מחלוקת בין הפוסקים אי שריא מדרבנן ודע שמה שפירש"י חיה ועוף הנסקלין שנרבעו לא מצאתי לימוד לזה אם שחטן לאחר שנגמר דינן לסקילה שיהא בשרן אסור שהרי בשור הנסקל שהמית את האדם צריך קרא ב"ק מ"א אי שחט לאחר שנגמר דינן שיהא בשרו אסור באכילה וא"כ בשאר הנסקלין מנלן ואפשר דמ"מ ילפינן שאר הנסקלין מיניה:

הר"מ ז"ל פ"יד מה"ש ה"י כתב השוחט ונמצא טריפה או חולין בעזרה או חיה ועוף הנסקלים פטור מלכסות וכתב הכ"מ השמיט רבינו קדשים בחוץ דהוה משמע הא בפנים טעון כיסוי וז"א עכ"ל ויש לראות הא במתני' תנן לה וע"כ לא מיבעיא אמר ל"מ בפנים דפטור אלא אף בחוץ פטור דהוה שחיטה שאינה ראויה ולזה השמיטו ואינו נכון מ"מ הוה להזכיר כמו המשנה ועוד אמאי השמיט השוחט לע"ז השנוי במתני' ואפשר לדידיה לא צריך דכ"ש הוא ובמתני' אשמעינן דאפ"ה חייב ר"מ דל"ת דלא מהני שחיטה לטהר מידי נבילה וה"ה קדשים בחוץ יש לומר וליישב כן:

וחכמים פוטרין ופירש"י אף דגבי כיסוי לא כתיב שחיטה אלא שפיכה ור"ל והיה ודאי למילף משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' ליהוי שחיטה אפ"ה אשר יאכל כתיב הראוי לאכילה בעינן וטעון כיסוי ולא שחיטה אינה ראויה:

בטור סי' כ"ח כתב וז"ל א"צ כיסוי אלא הראוי לאכילה לפיכך השוחט ונמצא טריפה או נתנבלה פטור ובש"ע סי' פ"ח סעיף י"ז כתב השוחט ונתנבלה או נמצא טריפה פטור הוה זו ואצ"ל זו ובש"ע א"ש טפי דהוה לא זו אף זו דפטור מלכסות ע"ש:

גמ' אמר ר"ח ב"א אר"י ראה ר' דבריו של ר"מ כו' דבפ' או"ב שנאו לר"מ בלשון חכמים וכאן שנאו לדר"ש בלשון חכמי' וקאמר דנראין לו באו"ב כר"מ ובכיסוי כר"ש וכדמסיק אח"כ דמסתבר טעמי' דר"מ שם טעמיה כמו שאבאר אי"ה:

גמרא מ"ט דר"מ באו"ב הנכון כזה דודאי ג"ש גמורה היא דאי גילוי מלתא היא דשחיטה הוה אף שאינה ראוי' מאי קאמר דנין חולין מחולין ועוד מאי נ"מ זו שיבה זו ביאה לא שייך בגילוי מלתא כ"א בג"ש וע"כ דג"ש דכאן ידוע לתלמודא דנאמר בסיני דנגמר שחיטה האמור באו"ב ממקום אחר דיש כמה מיני ג"ש כמו שביארנו בכללים ומש"ה פריך לר"מ נגמור מטבוח טבח וכן לר"ש עד דאמר טעמיה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וענין אומרו דנין חולין מחולין ור"מ אטו או"ב לא נוהג בקדשי' ירצה בזה כי ר"ש סובר כי סברא דנין חולין מחולין מכריע סברא דנין שחיט' משחיטה ור"מ יאמר כיון דאו"ב נוהג בקדשים כמו בחולין ובודאי אין סברא לחלק בין קדשים לחולין ואי בקדשים שחיטה שאינה ראוי' שמי' שחיטה ה"ה חולין וכן להיפך וא"כ איכא סברא לכאן דנין קדשי' מקדשי' דשחיטה שאינה ראויה שמי' שחיטה וה"ה חולין ואיכא סברא למילף חולין מחולין הדר איכ' סברא שחיטה משחיטה הוה למילף ומש"ה ראה ר' דבריו של ר"מ באו"ב ולר"ש קשיא הא אבל מדברי התוספות נראה דודאי איכא לפלוגי בין חולין לקדשים אי איכא סברא המכרחת לכך אבל בלי שום סברא אין לחלק בין קדשים לחולין כיון דחד שחיטה אתרווייהו קאי ועיין פסחים דף כ"ב ע"א ובתוס' שם גבי דם קדשים יע"ש וה"ה לענין או"ב ומש"ה הקשו בד"ה ואין דנין חולין מקדשים דבקדשים מיהא לר"ש נגמור משחוטי חוץ דהוה שחיטה ונאמר דנין חולין מחולין וקדשים מקדשים וזה תי' דעיקר קרא בחולין כתיב ולעיל דף פ' ע"ב ד"ה קדשים ביארו יותר דשור הפסיק הענין יע"ש ומש"ה אית לומר דאף קדשים הוה כמו חולין אלא דא"כ קשיא לר"מ מאי קאמר אטו או"ב מי לא נהיג בקדשים ומה בכך מ"מ נילף חולין מחולין ודוחק לומר דפליגי בהא דלר"מ עיקר קרא בקדשים כתיב הואיל וכתיב בענינא דקדשים ולר"ש שור הפסיק בחולין כתיב ולכאור' י"ל דא"ל דנין שחיטה משחיטה ועוד כיון דבקדשי' שחיטה שאינה ראוי' שמי' שחוטה ה"ה חולין לא תחלוק וביניהם ויש לעיין בזה לר"ש מל' התו' שכתבו מ"מ בקדשי' משמע הא בחולין אתי שפיר לר"ש:

ור"ש עוף טמא מ"ש לאו בר אכילה טריפה נמי עכ"ל קשיא לי מ"מ הא לא דמיא דטמא לא מהני שחיטה דידיה לטהרו מידי נבילה דאין שחיטה בטמא ומש"ה לא הוה שחיטה משא"כ טריפה דמהני עכ"פ שחיטה לטהר מידי נבילה אימא דהוה שחיטה אף שאין ראוי לאכילה וי"ל:

בתו' ד"ה דנין שחיטה משחיטה והתם טביחה מטביחה הוה למילף עכ"ל קושטא קאמרי דט"כ כתיב וא"נ הוה כתיב שחיטה הוה קושיא דסברא חולין מחולין מכריע סברא שחיטה משחיטה כמ"ש כאן בגמרא אלא דעדיפא מיניה הקשו ותי' דסברא דנין עבירה מעבירה מכריע הנך תרי סברות חולין מחולין וטביחה מטביחה ומש"ה חייב כו':

בא"ד וא"ת לר"מ כו' וי"ל דניחא ליה למילף כו' איכא למדחי שראשון קדשים עכ"ל י"ל הא לעיל דף פ' ע"ב ד"ה שחיטה כתבו לר"ש הוה גזירת הכ' דשחיטת קדשים הוה שחיטה והיינו שהשני קדשים ומשמע דקרא איירי שהשני קדשים וי"ל לר"ש ה"ט דסובר מדכתבי' קרא בענין קדשים ולא כתבי' במקו' אחר והוה משמע בין חולין וקדשים דסתמא כתי' כקושי' התו' ריש או"ב ד"ה או"ב אלא לאשמעינן אף דשחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה אפ"ה נוהג בקדשי' ולענין זה גזירת הכתוב הוא ואי הוה כתיב במקום אחר לא הוה נוהג בקדשים דשחיטה שאינה ראוי' הוא דהוה מחוסר זמן ולא לקי עלי' אלא איסורא לבד איכא וע"כ כשהשני קדשים דאי הראשון מהיכא תיתי דלא נהיג ולכתבי' בעלמא ולר"מ הא דכתבי' כאן לשום דרשא נכתב כאן כמ"ש התו' ריש או"ב יע"ש ומש"ה דנוהג בקדשים כשהא' קדשים ומש"ה לא מצינו למילף מהא ולכך צריך למילף שחיטה משחיטה ומ"מ לר"ש קשיא קושית התו':

ובד"ה ור"ש אשר יאכל כתיב אבל אי לא אשר יאכל מטביח' לא גמר עכ"ל לפי מה דהוה ס"ד בקושייתם דאיכא למילף שפיכה מטביחה דהוה כמו שחיטה מטביחה א"כ יקשה מה טעם דרבי דשנאו ר"ש בלשון חכמים ולדר"ש באו"ב בל' חכמים ולזה י"ל דבכיסוי שנאו בלשון חכמים לר"ש דמסתבר טעמיה דנין חולין מחולין ואין דנין מקדשים שזה מכריע סברת שפיכה משפיכה כמו לעיל וכאן ליכא למימר אטו כיסוי הדם מי לא נוהג בקדשים דהא תנן ברוש פירקין דאין נוהג אף