ראש יוסף על חולין חלק ב יט

כיון דא"א לבטל ע"ג המזבח דהוה כמוסיף אבנין תו לא הוה כיסוי כלל כמו דם שעל הסכין כו' והנה יש בכאן שלש פירושים ואבארם בקוצר הפי' הא' הוא מה שפי' הלח"מ בסוף פי"ד מה"ש אליבא דר"מ ז"ל וטור דברייתא דיונתן בן יוסף פליגי עם מתני' דם הניתז ושעל הסכין דלמתני' מחייבין לי' בגרירה וליונתן בן יוסף לא מחייבין לי' בגרירה ולכך שחט בהמה ואח"כ חי' או להיפך אין מחייבין אותו לגרור ולכסות דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ומתני' סוברת ה"מ דיעבד אם לא בלל כשר אבל לכתחלה צריך לעשות המצוה כהלכתה ומתחלה פריך מיונתן בן יוסף עכ"פ ולסוף פריך לי' מהלכת' והכי קיי"ל כסתם משנה דבעי גרירא. הפי' הב' הוא להיפך דברייתא ומתני' לא פליגי ומתני' ג"כ דמכסי ליה ע"ג הסכין דלא חייבוהו לגרור וליכסי והא דפריך מתחלה ממתני' אלמא דגריר היינו למאי דלא ידע מיצא זה שמחוסר שפיכה גרירה אבל למאי דמסיק אח"כ א"כ בדם הסכין ע"כ במקומו מכסה ליה ולא ס"ל להפי' זה מה שמחלקין התו' ד"ה יצא זה בין הא לדם קדשים ולפ"ז כ"ע סבירא להו הא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבו והוה דיעבד דא"א בגרירה דאי כן לא יהא חייב כלל לכסות או כפשוטו דהוה דיעבד ואין בילה מעכבת בו כו' ולפ"ז במוקדשין דא"צ גרירה וכיסוי לאו משום דיצא זה שמחוסר גרירה אלא משום דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ובקדשים א"א בלא גריר' וזה אינו דיצא זה שמחוסר שפיכ' וגרירה ובדם הניתז ושעל הסכין שאני דהיה ראוי לבילה משא"כ מוקד' וזה דעת העיטור ור"מ בר נתן. הפי' הג' הוא דעת תוספות ד"ה שחט חיה ואח"כ בהמה וד"ה יצא זה והוא דמתני' וברייתא דם הניתז ושעל הסכין ל"פ ודם הסכין ודאי דגריר ומכסי ליה והיינו כיון דאפשר כן לעשות המצוה כהלכתא עבדינן והא דלא אמרינן יצא זה שמחוסר גרירה תי' התוספות דאי לא הוה על הסכין היה ראוי לכסות בלא גרירה ומה שהקשו התוס' בחי' ואח"כ בהמה או להיפך דליגרור וליכסי תי' הפוסקים דאיירי דא"א בגרירה או דנתערב יפה ובי"ד אבאר וכאן אין להאריך: וברש"י ד"ה קדשי מזבח חטאת עוף ומתני' ב"ה עכ"ל הא דנקיט חטאת העוף מלתא פסיקא נקיט ובעולה איכא פלוגת' לעיל רבא ור' יעקב אמרי פ"א ב' בהיא חולין ובנה עולה לרבא אכילת מזבח לא שמי' אכילה והוה שחיטה שאינה ראוי' ולר"י הוה אכילה יע"ש והא דמוקי בקדשי ב"ה ולא מוקי בעולה הוא לר"י דלרבא בעולה הוה מצי לאוקמיה דלא הוה שחיטה ראוי' והא דאמר הכא בקדשי בדק הבית הוה כאילו אמר אלא הכא כו' דהא הדר ממה דהוה אמר מעיקרא דאיירי בקדשי מזבח והא דלא אמר אלא משום דלא הוזכר שום אמורא אלא סתמא דתלמודא אמר כן משום הכי לא אמר אלא

(דף פד ע"א) ברש"י ד"ה ולפרקי' ויהיו מותרים באכילה והדר ליכסיי' עכ"ל היינו דלא כפי' התוספות דאף קודם פדייה מיהו חייב בכיסוי אלא לאחר פדיון ופריך דע"כ פדה לי' דאסור להפסיד קדשים מהשער לב"ה ויפדה ויכסה מדלא אמר סבר כל העומד לפדות לאו כפדוי דמי אלא דקשיא ליכסי אח"כ ומש"ה צריך לומר לענין העמדה והערכה כר"מ ושחיטה שאינה ראוי' כר"ש:

גמ' השתא דאתיא להכי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה כתב הריטב"א בחדושיו ומאן דמוקי בקדשי ב"ה סובר דוקא פדיון דהוה מעשה גמור משא"כ גרירה לא הוה מעשה כ"כ ופדי' דוקא ע"י בקיאין יע"ש ולכאורה אפשר לומר דמאן דמוקי בקדשי ב"ה סובר בקדשי מזבח בעי כיסוי למעלה ואף דלא אפשר למטה כיון דלא כתיב עפר שלמטה בהדיא בקרא אלא מבי"ת דבעפר כו' נפקא הלכך לא בעינן קרא כדכתיב ובעי למעלה כיסוי אף שלמטה א"א כו':

מר בר רב אשי אמר מה חיה שאינה קודש כו' אמר לי' יעקב מינאה לרבא אימא בהמה בכלל חיה לכיסוי עכ"ל הא דלא ניחא למר בר רב אשי יצא זה אפשר לומר דסובר דם שעל הסכין חייב לכסות ע"י גרירה דוקא כפשטא דמתני' חייב לכסות וא"כ ה"נ יצא זה כו' כפי' א מ א נתן והעיטור שהבאתיו לעיל ולא סובר כיונתן בן יוסף או דדוחק לו דפליג סתמא אסתמא דלקמן דם שעל הסכין חיוב לכסות יע"ש. והא דאמר לי' יעקב מינא' לרבא אימא בהמה בכלל חיה לכיסוי אמה דסמוך לי' קאי אתי' דמר בר ר"א דאמר מה חי' אינה קודש פריך שפיר אבל לאינך תירוצים ע"כ בהמה לא בעי כיסוי דאל"כ למה לי כלל חיה או עוף בקרא לכתוב סתמא כי יצוד ושפך כו' אלא למעט בהמה אבל למר בר ר"א דאיצטריך חי למעט קדשים ואיצטריך נמי עוף דלא נימא חי' דווקא פריך שפיר אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי אלא דמ"מ יש לראות דא"כ עוף למה לי אי לגופא הא ק"ו ומה חי' שאין באם על הבנים חייב בכיסוי עוף לכ"ש דכה"ג אמרינן בת"כ הביאו הפוסקים בי"ד סי' ט"ו שה ולא עופות והלא דין הוא אם בהמה שאין במצות כיסוי כו' ושאין באים על הבנים עוף לכ"ש והבאתיו לעיל ה"ה כאן לגופי' לא צריך אלא למעט בהמה אתא ודוחק לומר או"ב יוכיח ועוד דמה לאו"ב שאין נוהג בזכרים כמו בנקיבות תאמר בכיסוי הדם כו' גם יש לראות אי הוה כתיב שור בכיסוי הדם ילפי' שור משבת והתם קדשים לא דהא בחולין איירי שהזהיר הכתוב שלא לעשות בהן מלאכה בשבת ולזה י"ל כמ"ש התו' לעיל בריש או"ב ד"ה ועוד שה כתיב כיון דלא יליף בהמה טמאה לא יליף כו' ה"ה כאן:

אמר לי' עליך א"ק על הארץ כו' עכ"ל לעיל דף ל"ז ע"ב בהא למשרי דמן דפסולי המוקדשין כתבו התוספות דה"מ לומר להך דהכא ולפי מ"ש בסמוך אפשר דסתם אליבא דתירוצא יצא זה כו' ולא צריך היקשא דכמים דבהמה אין טעון כיסוי דא"כ לכתוב סתמא אלא למעט בהמה:

ודע דליכא למימר דמה חי' שאינה קודש למעט קדשים אחי ואי מיצא זה אימא בשעת היתר הבמות דלא שייך מוסיף אבנין ורשאי ליבטלי' שם ולהוסיף מה שירצה וה"א דבעי כיסוי קמ"ל מה תי' חדא כיון דבשעת בה"מ קיים א"א תו ידעינן דקדשים א"צ כיסוי כלל ואף בבהמה ועוד דאין עוף בבמה כלל ועיין בזבחים סוף זבחים יע"ש מזה:

מה שכתב רש"י מה חי' סתמא אינה קודש הל' דחוק קצת ויש ליישב:

גמרא חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין ופירש"י זוחלין שנתן למשקין במקום מדרון והמשיכוה למקוה דאי בכולה משקין תיפוק לי' דשאוב הוא אלא כה"ג דבמים שאובין כה"ג אם רבו מי מקוה עליהם כשירין ובמשקין מיעטה התורה אלא דא"כ הא דאמר חד למעט מכונסין לכאורה י"ל אי בכולו שאוב פשיטא דאף מים אסור ואי דה"ק מים מכונסין ע"י המשכה וטובל במקום המכונס באשבורן וזוחלין היינו שטובל בזוחלין המחוברין למקוה הא במקוה כשירה אין מטהר בזוחלין אף שהוא מחובר למקוה ועיין בר"מ הל' מקוואות ולעיל פ"ש ל"א ע"ב ברש"י ותוספות שם ואי דזוחלין היינו המשכה ומכונסין, שלא בידי אדם כמו יין הזב מענבים למקוה וכדומה ואין זה במשמע ואולי זוחלין שהמשיך למעיין ועיין י"ד סימן ר"א סעיף ט' יע"ש ולמאן דאית ליה כולו שאוב מ"ה שרי ומדרבנן אסור יש ליישב זה ואין להאריך:

אמר רב נחמן כגון אנו לווים ואוכלין כו' וכתב היש"ש בסי' ג' שעל זה אנו סומכין ומ"מ לא יפנק ויענג עצמו וזה שדרש רב עוירא ע"ב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט יע"ש

(ע"ב) דריש רב עוירא טוב איש חונן פי' דאיש טוב קאי אתרוייהו וה"ק טוב איש שחונן לדלים וטוב להלוה ההוא שיכלכל דבריו במשפט בכדי חייו ולא שיעדן עצמו כמ"ש בשם היש"ש: וברש"י ד"ה שודאי דוחה שבת דק"ו מצרעת יש לראות ברש"י בשבת קל"ב ובגמרא שם דמסיק דמק"ו לא אתיא יע"ש אלא או מהלכה או מביום אף בשבת ומיהו הא ודאי מהלכה לא הוה דנין ק"ו דאין דנין ק"ו מהלכה כדאיתא בשבת שם ודוכתי אחרי' אלא דהאי ק"ו יראה דלא מ"ה אלא מדרבנן ואין מדברי רש"י ד"ה חייב לכסותו אי ע"י חילול דאוריי' קאמר דידחה שבת או אפשר דמדרבנן קאמר דנדחי' ולא מ"ה והעד כסוי שאין ודאה דוחה שבת א"ד שספק לא ידחה י"ט ואף בלא חילול תורה איירי דאין ספיקו דוחה י"ט: בתו' ד"ה כיסוי שאין ודאי דוחה שבת כו' אפי' הכינו מבע"י עכ"ל יראה לפרש דתוספות סוברי' דהא דאמר כיסוי שאין דוחה שבת היינו באפר כירה והכין לכל צורכו אפ"ה אין דוחה שבת והיינו ע"כ משום טורח ולא משו' מוקצה דאי לא"ה אלא בעפ' מוקצ' איירי או בע"א דא"כ מאי קאמ' לשמטי' לאמור' מיני' דלמא איירי ביש לו עפר מוכן מבע"י ועיין י"ד סי' כ"ח בב"י שם ובש"ע והנה ביצה דף ט' ע"א משמע לכאורה בגמרא דאף באפר כירה שייך גומא וכבר תמה שם בס' פ"י ועיין ברא"ש שם בביצה ולזה כתבו בשלמא אי אמרינן טעמא דכוי דאין ספיקו דוחה י"ט אף ביש לו עפר מוכן אפר כירה וטעמא משום חופר גומא א"ש הק"ו ומה כיסוי שאין ודאי דוחה שבת וטעמא לאו משום מוקצה וטורח אלא איסור דרבנן חופר גומא וא"צ אלא לעפרה מכ"ש שאין ספיקו דוחה י"ט אבל אי טעמא דאין ודאי דוחה שבת משום דאיסור מוקצה שלא הזמינו על הספק דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק יקשה ב' קושיות חדא דע"כ טעמא דאין ודאי דוחה שבת לא משום מוקצה דהא אף בהזמינו אין מכסין בשבת כדאמר לישמטי לאמורא מיניה משמע בכל ענין אין מכסין וא"כ לא שייך הק"ו דבשבת הוה ב' טעמים דאין מכסין משוה טורח ובי"ט הטעם משום מוקצה ועוד דא"כ בודאי הזמינו לא לידחי י"ט ר"ל היכא דהזמינו אפר כירה על הספק נמי יאסור מהאי ק"ו גופא כיסוי שאין ודאי דוחה שבת א"ד שספק לא ידחה י"ט ולהאי טעמא נמי דמפרש שלא להתיר חלבו קשה קושיא ראשונה