ראש יוסף על חולין חלק ב יז

מיבעי ליה לכתוב כרמך מפורש כ"ה אצל בהמתך לא תרביע כו' ויש לפרש דברי מהרש"א ז"ל דחטה ושעורה וחרצן הוה שלשה מינים לענין זרעים ואין להאריך: גמ' אלא פשיטא בב"א ובהתראה אחת מאן תנא ופירש"י דלא שמעינן לשום תנא שיאמר הכי אלא סומכוס עכ"ל הכא ודאי בב"א ממש דאי בזא"ז אכתי הוה התראת ספק אלא ב"א ממש ודאי דלא מצינו לשום תנא שיאמר הכין דר"א דכריתות ט"ו ע"א דאמר ה' בעילות בנדה אחת דחייב היינו בזא"ז ולא מצינו אלא סומכוס דאמר הכי אבל לעיל הזורע כלאים כלאים איכא למימר בהתראה אחת ובזא"ז ור"א הוא ואפשר דלא ניחא ליה לומר כר"א וזה שרש"י ז"ל לעיל לא פי' כלום וכאן פי' מאן תנא דלא מצינו לשום תנא שיאמר הכין אלא סומכוס וכדכתיבנא. וענין אומרו מאן ת"ק משמע דר' יהודא סובר כרבנן דפליגי על סומכוס והא איהו נמי כסומכוס סובר מדתלה טעמא דאינו סופג אלא מ' דאין נוהג אלא באחת מהן תיפוק ליה בהתראה אחת אפילו אכל לתרווייהו של ימין ומיהו ז"א דהא ספוקי מספקא ליה אלא הא קשיא אף אי הוה נוהג בב' ירכים לא חייב כ"א אחת דהא בהתראה אחת ובב"א אכיל להו ולזה י"ל דר"י אומר אין סופג אלא מ' מתרי טעמא חדא דהתראה אחת הוא ועוד דאינו נוהג אלא באחת מהן ואף ב' התראות ובזא"ז לא היה לוקה כ"א א' לבד והא דנקיט מזה כזית ומזה כזי' דאי מירך א' לר"י אף א' אין לוקה לפום סברא דהשתא דספוקי מספקא לי' ובאמת איירי בב' התראות

(דף פג ע"א) גמרא ר' יהודה אומר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת ר"י אומר משום דהוה לאו שאין בו מעשה ופירש"י אלמא לר"י התראת ספק שמיה התראה דאל"ה תיפוק ליה משום התראת ספק ואף דאפשר דמש"ה אמר ר' יהודה טעמיה משום ניתק ולא משום התראת ספק בהשליך הנותר לים דהוה התראת ודאי דא"כ לא שייך ג"כ טעמא דניתק דהא ביטלו בידים לעשה דושרפת את הנותר באש ועיין תוס' שבועות ד' א':

כתב הר"מ ז"ל בהל' פסולי המוקדשין פח"י ה"ט דאין לוקה דהוה ניתק ואף דכתוב גבי פסח ילפינן מיניה שאר קדשים כמ"ש המ"ל שם ותימה דאמאי שביק טעמא דהוה לאו שאין בו מעשה דכולל יותר דאם אכלו ארי או נאבד חייב ומטעם לאו שאין בו מעשה אין לוקין דהא לא משכחת ליה שיהא בלאו זה מעשה עכ"ל. הנה מ"ש דאם אכלו ארי או נאבד דחייב מטעמא דניתק שאין כאן ניתק לעשה אמת הוא שכן פסק הר"מ ז"ל בהל' סנהדרין פי"ו ה"ד ובפח"י מהל' אלו ה"ב בכ"מ בל"מ ובפי"ב מה"ש דפס כר' יוחנן דקיימו ולא קיימו והיינו שנתבטל העשה ממילא וכפי' אחרים של הר"ן בסוף פרק שילוח הקן ובהל' נערה בתולה יע"ש אבל מה שסיים דהא לא משכחת שיהא בלאו זה מעשה אפשר לומר אם זרק הנותר לים והתרו בו בשעת מעשה הוה לאו שיש בו מעשה דע"י מעשה, עבר הלאו ואף שמדברי התוס' שבועות דף ד' ע"א ד"ה אבל אוכל ולא אוכל יראה מדבריהם דהוה לאו שאין בו מעשה והיינו דמ"מ הלאו שעובר בהאיר השחר הוא מבלי מעשה או כיון דבשעה שזרק כו' או כיון דעיקר הלאו אין בו מעשה אף בעשה מעשה אין לוקין עליו כסברת ספר החינוך ועיין פי"ג, מהל' שאלה ושכירות יע"ש והר"מ ז"ל סובר אפשר דזה חשיב מעשה וא"כ לא הוה טעם זה כולל יותר מטעם זה ומ"מ קושית המ"ל קשה דעכ"פ טעם זה כולל יותר באכלו או נאבד חייב כו' ובחדושי א"א נר"ו בק"א שלי כתבתי ישוב לזה יע"ש היטב:

ע"ש ת"ש אכל ב' גידים מב' ירכות כו' מ"ט דר"י דאמר ארבעים ותו לא אלא בב"א ובחדא התראה מאן ת"ק עכ"ל הנה אומרו מ"ט דר"י משום דמהאי ברייתא אסיקנא לקמן בפג"ה צ"א ע"א דר"י מפשט פשיטא ליה בשל ימין מדנקיט מב' בהמות וא"כ ודאי קשיא ליה להאי גרסא שמונים הוה ליה ללקות ולעיל ממתני' מזה כזית פירש"י ותו' הוא דמדלא פשיטנא ליה מלעיל דמפשט פשיטא ליה כו' יע"ש והאמר אלא לאו בב"א לאו דוקא אלא בזא"ז ובהתראה אחת כיון דמפשט ליה לר"י בשל ימין אבל לשיטת רש"י במכות כ' ע"ב שסך חמש אצבעותיו נשא ותו' ד"ה לא דלשיטת רש"י כל שהיו בזא"ז והתראה אחת לא לקי לשום תנא דא"ל אישתלי כל שאכילה שני' היתה לאחר כ"ד לאכילה ראשונה וע"ש היטב והתו' שכתבנו לעיל בד"ה אלא פשיטא בהתראה אחת וב"א פי' או בהתראה אחת אפילו בזא"ז לשיטתם במכות אבל לרש"י ליכא למ"ד דחייב בהתראה אחת זא"ז דמצי למימר אישתלי והא דאמר השתא התם גופין מחולקין הכא לא כ"ש עיין ר"מ מלובלין וגופין מחולקין ר"ל שהאיסור בא ע"י גופין מחולקין ששחט שני בניה ואח"כ אותה אבל הכא דאכל מבהמה שחוטה ב' גידין מב' בהמות לא הוה גופין מחולקין כיון דשחוטין הם עיין במ"ל פ"א מהאו"ב והבאתיו לעיל אלא דקשיא לי הא איכא תנאי בכריתות ט"ו ע"ב האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת אי חייב על כ"א ואחד או לאו וא"כ אימא דת"ק דהכא, נמי הכי סבירא לי' ושאני שחט ב' בניה ואח"כ אותה דמ"מ לא הוה אלא חדא איסורא משא"כ הכ' ומ"ש מהרש"א אמאי לא נקיט ב' זיתים של ימין פלוגתייהו י"ל דרבותא דר"י אשמע' דאף דגופין מחולקין אפ"ה כיין דשחוטין הם אינו חייב אלא א' ומ"ש דנקיט משום ת"ק היינו דסבר כר' יהודה דאינו נוהג אלא בשל ימין לעולם ובג"ה הארכנו יע"ש:

ברש"י ד"ה דלית ביה כזית ואית דמפרשי דלית כזית אלא בתרוייהו ואין נראה שיהא שני התראות מצטרפות כו' היינו ב"א עכ"ל לכאור' ב' התראות מצטרפות לר"י קשי' לי' דלא הוה לאיצטרופי חצי זית ראשון עם חצי זית ב' ב' התראות דהתראות מחלקו' ולא הוה ללקות אף מ' ועיין ברשב"א בחדושיו אבל מ"ש אח"כ דאי בב"א משמע דהתראות אין מחלקות ולא קשיא ליה אלא דאין נראה שיהיו ב' התראות בזא"ז דמצטרפות כקושי' אח"כ אי כא"פ היינו ב"א ואי לאחר כא"פ לא מיצטרפי ואין לוקה לר"י אף מ' ומדברי רש"י יראה לכאורה דהא דאמרינן בנזיר שהי' שותה יין אל אשתה אל תשתה חייב על כ"א בשהה בין כוס לכוס רביעית הא לא"ה הוה כולהו חדא שתי' ואין לוקה אלא אחת אף בב' התראות וכבר תמה עליו הת"ח בזה דודאי התראות מחלקות אבל מדברי מהרש"א ז"ל יראה דגם רש"י מודה באוכל ב' זיתי חלב בב' התראות בזא"ז תוך כא"פ חייב ב' ויראה להגיה בדברי, מהרש"א כמו אוכל ב' זיתי חלב בב' העלמות בכא"פ דהעלמות מחלקות וה"ה התראות מחלקות ואף שיש ליישב דבריו בהעלם א' יותר נכון כמ"ש בב' העלמות וכוונת רש"י הוא דא"כ לר"י לא הוה בזא"ז אלא ב"א כיון דמשו' צירוף הוא דחייב ותלמוד' אמר בזא"ז משמ' לר"י נמי מיקרי זא"ז ומ"מ דחוק הוא דמ"מ מיקרי זא"ז דלא אכלו ב"א כ"א בזא"ז וב' התראות כדכתיבנא. והמעיין במכות כ"ב וברש"י ותוס' ד"ה שסך חמש אצבעותיו נשא דלרש"י לא משכחת בקרח ה' קרחות זא"ז דא"כ התראה ראשונה לא קאי אקרחה שניה דמצי לומר אישתלי ה"ה כאן לר"י אי לא היה כ"א בין שניהם כזית ע"י צירוף לא היה לוקה מ' לר"מ דהתראה ראשונה לא קאי אחצי זית ב' דמצי לומר אישתלי וא"כ לא מצטרף חצי זית א' עם חצי זית ב' דלא הוה כ"א התראה בפ"ע י"ל דכולה חדא שיעורא הוה ומצטרף או שמזכירין לו התראה ראשונה בשעה שאכל חצי זית שני ועוד הכא שאני דנהי דמצי לומר אישתלי כשאכל פ"ש התראה ראשונה זה ודאי שזכור הוא שאכל חצי זית מקודם ומצטרף שפיר כמו התם בקרח ה' קרחות יע"ש ואי"ה עוד בכללים אבאר יותר משנה בד' פרקים בשנה צריך להודיעו אמה מכרתי כו' ופירש"י ז"ל על המוכר להודיעו ללוקח שמכר היום אמה שלא יבוא לידי איסור או"ב ומשמע נמי כל שלא הודיע המוכר א"צ לשאול ושוחט ואינו נמנע שאל"כ היה מודיעו ויש בכאן פירושי' רבים ואין הזמן גורם אכתוב בקיצור. הפי' הא' הוא בד' פרקים המוזכרין אף במוכר סתם צריך להודיע ללוקח אמה מכרתי דסתמא שניה' לקחו לשחוט היום ואם לא הודיע א"צ לשאול ובתנאי ששניהם לקחו ערב הרגל דמסתמא שניהם היום ישחטו דר"י לפרש בא דאימתי כו' ומודה ר"י הלשון מגומגם למאן מודה ועיין תוס' והנראה שזה פירש"י ובשאר ימות השנה אין מודיע דאיכא ס"ס שמא הלוקח א' לאו לשחיטה זבין ואת"ל לשחיטה שמא לוקח שני לא ישחוט היום וכ"ש שאין הלוקח צריך לשאול דאיכא ספיקי טובא שמא אין לזו אם כלל וכו' ובד' פרקים על המוכר החיוב וממילא בשאר ימות השנה אם מכר ללוקח א' בפי' שישחוט היום צריך להודיע ללוקח ב' דליכא אלא חדא ספיקא שמא ישחוט ג"כ היום וספיקא דאורייתא לחומרא ואם לא הודיע שוחט כו' הפי' הב' יראה לי לפרש בשאר ימות השנה אף דמכר בפי' לשחוט א"צ להודיע ללוקח ב' דרובא לרדיא זבני והולכין באיסורא אחר הרוב ועיין בפ' המניח ושור שנגח יע"ש וכבר הקשה הרשב"א אמאי בלקחו שניהם מאדם אחד הדין עם הראשון הא המוכר מצי אמר אנא לרדיא זבין לך ותי' מה שתי' יע"ש וכאן לא שייך תירוצו משא"כ בד' פרקים, דרובא לשחיטה זבני מש"ה צריך המוכר להודיעו. הפי' הג' הוא דבשאר ימות השנה אין המוכר מודיעו דרובא לרדיא זבני ועל הלוקח לשאול ואי קשיא אמאי הא רובא לרדיא זבני יש לומר חדא דלא אמרינן כן אלא בשור לא בפרה דדרכה לאכילה וכבר כתב האי סברא הרשב"א אהא דב' שלקחו פרה ובנה הדין עם הראשון אמאי נימא לרדי' זבין וי"ל דבפרה דרכה לאכילה ומ"מ היותר נכון בשאר ימות השנה רמיא חיובא על הלוקח לא על המוכר כי שמא ישכח המוכר שסובר לרדיא זבין אבל הלוקח צריך לשאול שהוא יודע שלוקח לשחוט ואף דאיכא ספיקי טובא מ"מ כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן כמו רובא