ראש יוסף על חולין חלק ב קלז

כשאר דברים כמ"ש מהרש"ל ביש"ש סימן ק"ו יע"ש שהאריך בדבר זה אי דבר המעמיד בטל בס' דשאני הכ' דהוה מדרבנן ומש"ה לא גזרו בדבר המעמיד כמ"ש בסימן פ"ז הש"ך ועיין בפר"ח שם ס"ק כ"ז אלא דלרש"י לא א"ש כיון דלענין מינו הוה מין במינו אף דלא אסור כ"א מדרבנן ומ"ש לענין דבר המעמיד:

בא"ד ואני הייתי נוהג היתר כו' ש"מ דפרשא בעלמא הוא ולא מיתסרא היא עכ"ל הנה מה שהיה סבור מתחלה קודם חזרה דפרשא בעלמא הוא ומה בכך דמ"מ טעם הבשר הנבלע בחלב הקיבה נותן טעם אח"כ בחלב אחר שהעמיד הגבינות ואין לומר דהיה נוהג היתר דבטל בששים כיון דפירשא בעלמא החלב וטעם העור הנבלע בחלב לא נאסר ואח"כ כשנותן טעם בחלב האחר הוה מין באינו מינו ובטל בס' ז"א דכ' ואני הייתי נוהג היתר משמע אף לכתחלה היה נוהג היתר והא אין מבטלין איסור לכתחלה כה"ג אלא הוה לכתוב ואני הייתי מתיר עד הנה אלא הטעם כיון דהיה סובר דפירשא בעלמא הוא אף טעם הבשר שנבלע בחלב הקיבה פירשא בעלמא הוא ואין אוסר אחר כך הגבינות וכמו שכתב הבית יוסף בסימן פ"ז שכתב וזה לשונו ומשמע מדברי רבינו דאפילו נמלחה מותר להעמיד בה כיון דלא היה אלא פירשא בעלמ' אותו טעם שקיבל לא הוה אלא כפרש וכ"ש מדגים שעלו בקערה דהוה נ"ט בר נ"ט כו' וכוונת דבריו שם דאם בנ"ט בר נ"ט התירו דהוה טעם קליש ואין אוסר אחרים כ"ש חלב הקיבה שטעם הבשר הנבלע בו אין בו כח לאסור אחרים דלא קיבל טעם חשוב מן העור והיה נראה שזה טעם המתירין שכתבו ראיה מדגים שעלו בקערה והיינו כדכתיבנ' ורש"י ז"ל הוא דסיים וכתב דחלב הקיבה לא נאסר משום וכו' דלא לישוויה ליש מתירין טועה וכבר נתבאר לעיל ג"כ טעם המתירין דאפשר דהם סוברין נ"ט בר נ"ט אף טעם שני שרי כ"ז דלא היה ע"י פליטת אש וראיה מרב דעבדי ליה שייפא בצעא וכמ"ש הר"ן שם בשם יש מפרשים וכן כתב הריטב"א ועיין בחדושי הרשב"א שם וסוברין דה"ה באסור אמרינן נ"ט בר נ"ט שרי דאין אומרין חנ"נ אלא בב"ח מן התורה ולא בב"ח מדרבנן ע"י מליחה ומש"ה הביאו ראיה שפיר מדגים שעלו בקערה דטעם שני שלא ע"י האש חשיב טעם קליש ואינו אוסר כ"ש הכא דע"י מליחה דקל הוא יותר מן דגים רותחין כו' דהתם מוליך הבליעה בכולה ואפ"ה שרי דהם סוברים דווקא כשעומד אצל האש אסור אבל לא ע"י עירוי אף ששניהם רותחים וכ"ש הכ' ע"י מליחה דיש דעה דאינו אוסר אלא כדי קפילא כמ"ש לעיל יע"ש:

ודע דראיתי לספר מקום שמואל בחדושיו לי"ד על מ"ש רש"ל ביש"ש בכ"ה סימן ק' דבב"ח האסור מדרבנן אסור בהנאה ג"כ וכתב הוא דהתו' שהקשו בד"ה המעמיד והרשב"א הקשה בת"ה דף פ"ו דאמאי לא אמרינן דגבינות עכו"ם אסור משום בב"ח ומאי קושיא דאם כן בהנאה נמי יאסר כמו שמקשה הגמרא בפרק אין מעמידין לר"נ ולר"א יאסור בהנאה יע"ש אלא ש"מ בב"ח הנאסר מדרבנן אין אסור בהנאה יע"ש ואני ההדיוט אומר יפה שתיקתו מדיבורו דמה שכתב ואי איתא מאי קושיא לימא מבב"ח תתסר בהנאה ומש"ה אמרו משום עור נבילה גזרו אכתי תקשה איסור דבב"ח להיכן הלך וליאסר בהנאה וכ"ת דאין איסר חע"א ומש"ה לא גזרו בהנאה כיון דאין חל על אכילה ה"ה הנאה נמי וכמ"ש הר"מ ז"ל בכריתות על משנה יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' יע"ש ליתא דהא שמואל הוא דאמר הכין בע"ז דגבינות שגזרו מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה ואיהו לשיטתיה סברי' ליה בפי' בפרקין לעיל קי"ג ע"ב דחלב או מתה לא צריכי קרא והיינו דמחייב במבשל חלב ומתה אף משום בשר בחלב משום דאית ליה בב"ח איסור חע"א וגם הרשב"א בחדושיו פסק כן שם בסוגי' דהלכה כן דאיסור חע"א דהוה מוסיף בהנאה יע"ש א"כ תקשה באמת איסור' דבשר בחלב להיכן הלך וליאסר בהנאה ומה שהקשה דא"כ תחסר בהנאה כמו בע"ז לר"נ ולר"א לכאורה למהרש"ל ביש"ש סימן ק' שסובר בב"ח הנאסר ע"י כבישה ומליחה אסור בהנאה יקשה זאת באמת לשמואל אמאי לא אסור בהנאה אבל רואה אני שאין בכאן קושיא כלל כי בדף ל"ה ע"א בע"ז אמר שם אהא דאמר טעמ' מפני שמעמידין בעור עגלי ע"ז ופריך משו' דליתיה לאיסורא בעיני' דהא לרבנן במורייס דטעמ' מפני שמערבין יין נסך ואפ"ה לא אסור בהנאה ומשני כיון דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה עכ"ל וא"כ אף אי בב"ח הנאסר מדרבנן אסור בהנאה אפ"ה לא קשיא ליתסר גבינות העכו"ם בהנאה דמעמידין בעור קיבה והוה בב"ח דלא מיבעיא אי הוה ס' דבטל בששים לדעת הר"י הלוי והביאו הרשב"א והפוסקים בסימן פ"ו דלא שייך דבר מעמיד בדבר שהוא בפ"ע היתר אלא בהתערב עם אחר או דבב"ח דרך בישול אסרה תורה וכ"ז שאין בו טעם אין שם בב"ח עליו כמ"ש לעיל ולא נשאר כ"א איסור נבילה והוה מעמיד ומש"ה לא אסור כ"א באכיל' ולא בהנא' אלא אפילו לית ביה ששים אפ"ה שרי בהנאה כיון דבב"ח לא הוה מעמיד דלא גזרו על מעמיד אלא בדבר שאסור מצד עצמו ולא כשנאסר בהתערב עם דבר אחר א"כ מש"ה לא גזרו שיהא אסור בהנאה בגבינות עכו"ם דלא חשיב בעיניה דמעמיד לא שייך בב"ח והוה כמו מורייס לרבנן דלא אסור בהנאה כיון דליתיה לאיסורא בעינ' לא רצו חכמים לגזור בהנאה אלא באכילה בלבד משא"כ לר"נ ולר"ח דאסור משום מעמיד של ערלה וחומץ של יין נסך קשיא שפיר תיתסר בהנאה דהוה איסור מחמת עצמו והוה דבר המעמיד וכמאן דאיתא לאיסורא בעיניה ובזה יש ליישב ג"כ למ"ש יש"ש ועיין ביש"ש סימן ק"ו יע"ש ואי יש ס' אי הוה בעיניה או לאו ובי"ד סימן פ"ז אבאר עוד:

גמ' כשירה שינקה מטריפה והא תנן ריש' קיבת עכו"ם ושל נבילה הר"ז אסורה כו' אלא לא קשה כאן קודם חזרה ומשנה לא זזה ממקומה עכ"ל הקושיא היא מסיפא כ"י תני טריפה שינקה מכשירה קיבתה מותרת וכפירש"י בד"ה והא קתני כו' יע"ש ומיהו לפירוש הרי"ף ז"ל כשירה שינקה מטריפה ג"כ קודם חזרה נשנית והכא לחומרא וג"כ בקיבת עכו"ם לחומרא או דנראה כאוכל נבילות ואה"נ דטריפה שינקה מכשיר' דאסורה מכ"ש דנראה כאוכל טריפות אבל לאחר חזרה מותר לכ"ע דפירש' בעלמ' הוא ולא גזרו בי' רבנן מידי ובי"ד אבאר:

והלכת' אין מעמידין בעור קיב' נבילה אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת עכו"ם ובקיבת כשירה שינקה מטריפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מכשירה דפרשא הוא עכ"ל הזכיר נבילה ולא זו אף קיבת שחיטת עכו"ם דלא כר"א דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז ואפילו פירש אסור קמ"ל דלאו הלכתא הכי והזכיר כשירה שינקה מטריפה דה"א בתר מי שינק שדינן לי' ואמר טריפה שינקה מכשירה ואף דכ"ש הוא ה"א דטריפה שינקה מכשירה אסורה דבתר דידה שדינן ושאני קיבת עכו"ם דמאיסה והוה כמו נבילה ולא גזרו ביה משא"כ באוכל מן הטריפ' דנראה כאוכל מטריפה אפ"ה שרי דהוה פירשא בעלמ' וכדמסיק וכל זה לשיטת הרי"ף ז"ל והר"מ ז"ל גם התו' בד"ה הכי גרסינן קיימו גירסא זו ומיהו דלא כרי"ף ור"מ ז"ל אלא שחילקו בין צלול לקרוש ומהו צלול ומהו קרוש עיין בי"ד ושם אבאר אבל לרש"י ז"ל דאף בקרוש הוה חלב גמור אין מקום לגירסא זו אלא הכי גרסינן מעמידין בין בקיבת נבילה ועכו"ם ובטריפה שינקה מכשירה דלאו מגופה היא אבל לא מטעם דפרשא הוא אלא מפני שכנוס במעיה ועיין לקמן:

משנה חומר בחלב מדם וחומר בדם מבחלב כו' עיין בר"מ שי"ף ז"ל דהא דלא חשיב שהחלב נוהג בחלב יע"ש מה שתי' והא דלא נוהג בדם דלאו בשר הוא

(דף קיז ע"א) שם במשנה שהחלב מועלין בו משא"כ בדם עכ"ל עיין בר"מ ז"ל הלכות מעיל' פ"א וב' וג' ומה שאמר שהחלב מועלין בו היינו אפילו בשל שלמים ודוק' לאחר זריקת דמים ולא קודם זריק' אין מועלין בו דשלמים ממון בעלים הוא ולא קדשי השם מיקרי ולאחר מיכן פשיטא דאין מעילה בבשר מה שנאכל לאדם ואפילו נפסל הבשר כיון דהיה ש"ה לאדם וכן בחטאת ואשם אין מעילה לאחר זריקה אלא באימורין ולא בבשר אבל קודם זריקה יש מעילה בבשר מחיים ובעול' משהוקדשו עד לאחר זריקה ג"כ דכולה כליל וקדשי השם הן ולפיכך מועלין בהן ושלש מדות לענין מעילה קדשים קלים לפני זריקה אין בהן מעילה אף באימורים ולאחר זריקה באימורים הוא דהוה וחטאות ואשמות לפני זריקה אף בבשר ולאחר זריקה באימורים ובעולה בין לפני זריק' ולאחר זריקה אית מעילה בכולה וקאמר דבדם אין בו מעילה אף דג"כ לא הותר לשום אדם אפ"ה אין בו מעילה ואף קודם זריקה כדמסיק לקמן מקראי והא דסתם ואמר חומר בחלב מבדם אף דבדם נמי אשכוחי משכחת לה מחיים כמ"ש התוספ' ד"ה הוא דהמקיז דם לבהמתו חייב משום מעילה ועיין בר"מ מהלכות מעילה פ"ב הי"א מתני' מיירי בקדשים קלים דודאי לא משכחת בדם כלל מעילה דמחיים לאו קדשי ה' ולאחר זריקה אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אלא דא"כ לא א"ש מה דקאמ' בגמר' מנא הני מילי לכם כו' ומשמע דקאי אמתני' בקדשים קלים איירי ותיפוק ליה אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ומשמע דמתני' בק"ק איירי דסתמ' קתני' וא"כ קשה איך אמר סתם דבדם אין מועלין בו והא המקיז חייב אם לא משא"כ בדם לאחר שחיטה מיירי ודוחק: ע"ש וחומר מדם מבחלב שהדם נוהג בבהמ' חיה ועוף בין טמאי' וטהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד עכ"ל אף דאין איסור חע"א אפ"ה דם הטמאים הוה ב"א וחייל שפיר