ראש יוסף על חולין חלק ב קלו

דריש כשמואל חדא לשליל וחדא לחלב ומתה וחדא לטמאה הא טמאה לא צריך קרא דממועט מהיקשא וצ"ל אדרבה כיון דאין איסור חע"א צריך תרי קראי לחלב ומתה כמ"ש התו' לעיל ד"ה קסבר ולשיטת רש"י קשה גם לתו' קשה לחלב ומתה ל"צ קרא דמהיקשא דמי שאיסורו משום נבילה וחלב נמי אמרה התורה וחלב נבילה יבוא איסור חלב ויחול עיין בזבחים ע' וזאת יש ליישב דמיירי בהמה כשירה תמימה דהוה נבילה איסור מוסיף לגבוה וכאן איצטריך קרא בבעלת מום דאין חל איסור נבילה על חלב ומתה קשיא ואפשר דמהיקשא לא מרבינן אלא המין ולא לרבות איסור חע"א בכאן א"נ חדא למעט שליא דלא ס"ל פירשא בעלמא הוא כמ"ש רש"י קי"ג ב' ד"ה אין איסור: ואבע"א עוף א"ב לר"ע מדרבנן אסור ולר"י שרי להא תירוצא א"ל חיה מ"ה שרי לר"י, מגדי ומדרבנן אסור ועיף דלא דמי לבשר בהמה לא גזור ביה וחיה דמיחלפא גזור ביה: ובתוספות ד"ה המעמיד בעור של קיבה וא"ת ומאי איריא נבילה אף כשירה נמי וי"ל דלא הוה אסור מספק דרך בישול אסרה תורה עכ"ל קושיא זו מקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל הביאו הר"ן כאן ובסוף ע"ז ותי' דאי משום בב"ח לא הוה בכ"ש אלא בנ"ט (והוה מהני ביה טעימ' קפילא) ולכך אמרו משום נביל' דבר המעמיד באלף לא בטל וחילק בין בב"ח דהאי לחודיה שרי וכל דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא ואין מעמיד אוסר משא"כ עור נבילה דאסור מחמת עצמו ושייך ביה מעמיד ולקמן אבאר בעזה"י ולשיטת התוספות שכתבו דהוה ספק דרבנן ולהקל קשיא לי דא"כ משום ספק נבילה אסרו מספק אף בכ"ש דהוה דבר המעמיד והא מעמיד לא אסור אלא מדרבנן הוה ספק דרבנן ולהקל דאי ודאי דמעמידין בעור קיבת נבילה הדרא קושיא לדוכתה לימא בסתם שמעמידין בעור דבב"ח נמי הוה ודאי אלא מפני שיש מעמידין בעשבים כמ"ש התו' ע"ז דף ל"ה חדא קתני והיינו ספיקא וא"כ ספק דרבנן ולהקל ודוחק לומר דהתו' סברי דבר המעמיד מן התורה באלף לא בטיל וכמו שאבאר לקמן אי"ה ואפשר דהם סברי כמ"ש הראב"ד ז"ל דמש"ה לא הלכו בגבינות עכו"ם בתר טעם דחכמים השוו מידותיהן דפעמים יש בהן בנ"ט ולכך לא הלכו בכל דבר של גוים בתר טעמא כמו שמן של גוים למאן דאוסר משום זילפתן של כלים לא מהני טעימת קפילא ארמאה יע"ש וכיון שכן לא הוה ספק דרבנן ולהקל כיון דמתחלה גזרו משום ספק איסור תורה דיש בהן בנ"ט אף שלפעמים אין בהן בנ"ט לא חילקו חכמים ואסור מספק כן נראה לי בדבר זה ודע דלשיטת ר"י הלוי דאה"נ דאיכא חשש משום בב"ח אלא דמעמיד לא מהני שם לא קשיא אמאי גבינות העכו"ם אסורין באכילה ולא בהנאה י"ל דכל בב"ח דאסור מדרבנן לא אסור בהנאה כמו שמבואר בי"ד סימן פ"ז וצ"א ס"ט יע"ש מש"ה שרי דבב"ח לא הוה אל' מדרבנן דרך בישול אסרה תורה וכיון שכן לא נאסר אלא באכילה ולקמן אבאר בזה אי בב"ח האסור מדרבנן אי אסור בהנאה מדרבנן וביורה דעה סימן פ"ז אבאר בנבילה בב"ח יעוין שם

(ע"ב) גמרא אם יש בנ"ט הר"ז אסורה הרשב"א בחדושיו לחולין כתב תמיהא לי מאי קמ"ל וי"ל דקמ"ל אין בנ"ט שרי ולא אמרינן דמעמיד הוא דבב"ח לא אסור אלא דרך בישול ונבילה אף דליכא טעמא אסור עכ"ל הנה דברי ר"י הלוי הביאו הר"ן כאן ובע"ז ל"ד א' וע' ב"י פ"ז דטעמא דבב"ח כ"א לחודיה שרי והיכא דליכא טעם לא הוה בב"ח או כמ"ש האחרונים דבדבר המותר מצד עצמו לא שייך ביה דבר המעמיד אבל דברי הרשב"א ז"ל שהאריך ואמר בב"ח דרך בישול אסרה תורה היא ללא צורך דאטו עד השתא לא ידעינן דבב"ח בטל בס' והעיקר חסר דהוה לומר דשאני בב"ח דכ"א לחודיה שרי או כר"י הלוי ז"ל ולכך היה נראה לכאורה דסבירא ליה ז"ל דהא דבר המעמיד באלף לא בטיל הוא מ"ה ומצאתי און לי במ"א הלכו' פסת סימן תמ"ב על מ"ש הטור דאם העמיד בחמץ צריך לבערו מ"ה קאמ' לדעתו יע"ש וא"כ ודאי הי' לנו לאוסרו גם בב"ח ולזה כ' שאני בב"ח שהתור' התירה בפי' דוק' דרך בישול אסר' תורה והיינו אפי' דרך בישול בטל המעמיד מדלא אסרה תורה בכבוש כשאר איסורין ש"מ דקפיד קרא אטעם גמור אלא דהרשב"א בתשובה סימן רע"א וסימן רפ"א כתב בהדיא דבר המעמיד מדרבנן הוא דלא בטל ולכך צריך לדחוק ולייש' דבריו כפי' ר"י הלוי ז"ל ועמ"ש לעיל:

ע"ש במתני' כשירה שינקה מטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס בתוכה עכ"ל השיטה המחוורת דקיבה הנמצאת בעורה לאחר שחיטה לאו פירשא בעלמא הוא אלא שדינן בתר מי שיניק ממנו אם כשירה ואם טריפה וז"ש במתני' מפני שכנוס במעי משמע דלאו פירשא בעלמא הוא ורישא דתנן קיבת עכו"ם אסורה משמע בתר דידיה שדינן ליה וזאת הקושיא היא לשמואל דאמר חדא קתני קיבת עכו"ם נבילה ולרב הונא חדא לא קשיא מקיבת עכו"ם דחיישינן שמא ינק מטריפה אלא מן קיבת נבילה קשיא אמאי אסורה וקשיא רישא לסיפא ומש"ה אוקי ליה בגמרא דרישא קודם חזרה נשנית ובזה נמי לשמואל דמסיק חדא קתני קיבת שחיטת עכו"ם נבילה ולמה לי למתני כלל נבילה ליתני קיבת עכו"ם אסורה אלא דאי הוה תני הכי ה"א מתני' לאחר חזרה נשנית כמו בסיפא ומתני' ר"א היא דאמר סתם מחשבת כותי לעכו"ם ומש"ה ודאי דאסור דאף אי הוה פרשא בעלמא פרש ע"ז אסורה ועיין בגמרא ברש"י ד"ה הרי זו אסורה ומיהו בלא"ה איצטריך למיתני הר"ז נבילה לאפוקי מר"א כפשוטו נבילה אין איסור הנאה לא ועיין פ"ק ממתני' אחרינא דלא כר"א אבל להיפך קשה ליתני קיבת נבילה אסורה לבד ויתורץ ג"כ לאשמעי' דלא כר"א והתו' ד"ה חדא קתני הוקשה להם דהא בפ"ק י"ג א' תנן שחיט' נכרי נביל' אין איסו' הנא' לא דלא כר"א וה"ה דה"מ להקשות ליתני קיבת נבילה אסורה לחוד אלא ארישא מקשי ליתני קיבת עכו"ם הר"ז אסורה והא דפריך אטו קיבת עכו"ם לאו נבילה היא לא ניחא ליה לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא קיבת עכו"ם דאסור כר"א דסתם מחשבת כותי לע"ז אלא אפילו נבילה לחוד קיבתה אסורה דלאו פירשא בעלמא הוא ובתר דידיה שדינן לה ומתניתין קודם חזר' נשנית הרישא דלא ניחא ליה לאוקמיה מתני דלא כהלכתא כר"א ורבי נמי הא סתם בפ"ק י"ג א' כרבנן ולא כר"א וא"כ פריך שפיר דמשמע דעכו"ם לא הוה נבילה:

ע"ש במתניתין טריפה שינקה מכשירה קיבתה מותרת קשיא לי אמאי תנן תרתי במתני' בשלמא או הוה תני רישא לחוד ה"א ה"ה טריפ' שינקה מכשירה קיבתה אסורה לחומרא אלא למה לי רישא השתא טריפה מן הכשירה לקולא אמרינן דשדינן בתר מי שיניק אצלו כל שכן כשירה מטריפה דאסורה ולק"מ דאי לא הוה תנן רישא ה"א ה"ה להיפך דשרי דפרשא בעלמ' הוא והא דקתני סיפא מפני שכנוס במעיה ה"א דר"ל דפרשא בעלמא הוא ותדע דלשיטת הרי"ף והר"מ ז"ל הכין הוא דרישא כשירה שינקה, מטריפה קודם חזרה נשנית וסיפא לאחר חזרה כמ"ש הרמב"ן ז"ל והאי שכנוס היינו פירשא בעלמא ועיין גמרא לקמן שם:

ובפירש"י ד"ה הר"ז אסורה וחלב הנמצא בעור קיבה קרוש שמולחין עם חלב אחר איסור גמור הוא עכ"ל כ' קרוש לא מיבעיא צלול דאסור דהוה חלב גמור כמ"ש התו' ד"ה הכי גרסינן אלא אפי' קרוש כ' רש"י ג"כ דהוה חלב ולא מיבעיא אם מולחין חלב אחר הקרוש לבדו חשיב חלב והוה בב"ח מדרבנן ע"י מליחה ואסור להעמיד בה עוד גבינות אחרות ולקמן יתבאר:

בא"ד ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שחלב הקיבה לא נאסר אלא מפני נתינת טעם כו' עכ"ל הנה מלבד דלא דמי דהתם שניהן היתר וכאן טעם ראשון לאיסור בלא"ה לא דמי להדדי דהתם טעם שלישי מן הקערה לדגים טעם שני ומן הדגים לכותח טעם שלישי והכ' עדיין שני הוא דעדיין בתוקפו עומד וליישב זה צ"ל דהם סוברים טעם שני ג"כ קלוש ושרי וראיה מדאמר שם דרב עבדו ליה שייפא בצעא והקשו כולם שם דהתם טעם ב' הוה וכ' הר"ן שם שיש מי שפי' דטעם ב' ג"כ שרי וההיא דקדירה שבישל בשר ואם בישל חלב בנ"ט שאני התם ע"י אור פולט טפי יע"ש וא"כ ה"ה ה"נ כן דכ"ז שלא פלט ע"י אור אלא ע"י רתיחת מליחה הוה נ"ט בר נ"ט וכ"ש הוא ומה התם דגים שעלו בקערה רותחת אי ששניהן חמין אמרינן כ"ז שלא ע"י אור טעם ב' שרי כ"ש ע"י מליחה דיש מי שסובר דאינו מפליט ומבליע אלא כדי קליפה זו סברת י"מ בקיבה שנמלחה עם עורה להתיר ורש"י לבטל סברתם כ' דאפי' לדבריהם דיש חילוק בין ע"י אור או לאו אפ"ה התם הוה להיתר וכאן הוה לאיסור ומפני שיש לומר שהן סבורין דאף באיסור נ"ט בר נ"ט שרי וכפי סברתם דטעם שני נמי הוה נ"ט בר נ"ט ומההיא פינכא י"ל ולזה כתב דשאני הכי דחנ"נ דבב"ח קיי"ל כרב דאפשר לסוחטו אסור וא"כ לא שייך נ"ט בר נ"ט דהכל נעשה נבילה בב"ח ומפני זה הטעם כתב דס' לא מהני מפני דנעשה נבילה ומין במינו לא בטל אף באלף דפסק כר"י דפליג על חכמים דפסק כן דף ל' בפסחים ואין להביא ראיה מכאן דרש"י סובר בשאר איסורין חנ"נ דשאני הכ' דהוה בב"ח ואף דמ"ה דוקא דרך בישול מ"מ ע"י מליחה מדרבנן אסור כל דתקון כעין דאורייתא תקון ולעולם בשאר איסורין לא גזרו שיהא חנ"נ גם מ"ש דמין במינו לא בטיל הא משום דבר המעמיד בטל אין להוכיח דס"ל דבר המעמד בטל