ראש יוסף על חולין חלק ב קלה

יוכיח ונאמר דאין חילוק בין אכל התועבה גופא או לאו ודוקא כי נפיק מל"ת כ"ת אמרינן מסתמא קרא קאי על בב"ח דאכיל תועבה גופא עיין בר"מ שי"ף ז"ל וא"כ מ"ש ק"ו ממעשה שבת דחמירא ושרי באכילה לרבנן דר"י מכ"ש בב"ח ואי לא הוה ג"ש נהי דלא הוי אמרינן יוכיח מ"מ הוה למידין מק"ו משבת ואף דלקולא וחומרא לחומרא ילפינן כי היכי דהדדי נינהו אבל ק"ו עדיף ממ"מ ושבקינן מ"מ וילפינן ק"ו ומש"ה צריך ג"ש על אכילה וזה ברור בכ"מ ואין להאריך כתב מהר"מ שי"ף ז"ל מ"ש התו' מכ"ה גרידא המ"ל במ"מ די"ל דהאי תנא כר"י הסנדלר דמעש' שבת אסורין באכילה ומותרין בהנאה וא"כ מעשה שבת יוכיח עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דא"כ כי יליף חדא מתלת נימא מעשה שבת יוכיח ואדרבה על מ"מ איכא דעות אי פרכינן מעלמא ועל חדא מתלתא אי לא הדר פרכינן בעלמא ועוד דמה למעשה שבת שכן אין אסורין בשוגג תאמר בב"ח שאפי' נפלה טפת חלב כו' אסור באכילה ותו ליכא מעשה שבת יוכיח וכה"ג הא דחבש"ו יוכיח אבל השתא דאסור באכילה ליכא יוכיח ה"ה כאן דמה למעשה שבת ששוגג מותר עיין כתובות בזה יע"ש בא"ד ואין להקשות מה לערלה שכן בשריפה כו' ועוד היינו לר"י עכ"ל הקושיא מבואר דאי פרכינן מה לכ"ה שבשריפה והדר דינא פכ"ד וכבר הקשו כל האחרונים קושיא זו והאמת אגיד ולא אכחד שזה ימים רבים נצטערתי על קושיא זו ליישב אותה ולא עלה בידי דבר הגון ליישב אותה והנה יש ליישב קצת דמ"ש ועוד ר"ל דלא תקשי הא דאמר בתמורה אלו מן הנקברין וחשיב בב"ח ולא פליג איסי בן יהודא דבשריפה וכתבו דאיסי לאו כר"י סובר אלא השבתה בכל דבר ומתשביתו מפיק לה ואף בביטול וא"כ בב"ח לאו בשריפה דמשלשתן יליף לה אלא דקשה דהא מכ"ה גרידא במ"מ מצי יליף שבשריפה ואי דחמץ יוכיח א"כ כי יליף מתלתא נימא מה לכ"ה שכן שריפה וחמץ יוכיח הוה הדר דינא ואי דחמץ לא הוה יוכיח שחוזר להיתרו לאחר הפסח כרבנן דר"י דא"כ נילף מכ"ה לחוד שיהא בשריפה וחמץ לא הוה יוכיח שחוזר להיתרו לאחר הפסח כרבנן דר"י דא"כ נילף מכ"ה לחוד שיהא בשריפה וחמץ לא הוה יוכיח דמותר לאחר הפסח וצ"ע בזה: בא"ד שכן לא הותרו כו' וי"ל דבב"ק לא כתיב כל עכ"ל ר"ל דחלב כתיב כל חלב ודם לא תאכלו דמשמע אף חיה והדר כתיב כל חלב שור וכשב ועז משא"כ בב"ח לא כתיב כל וגם באותו פסוק ממעט חי' ומיהו פכ"ד הוה ואי הדר דינא י"ל מה להנך שלא הותרו בשום ענין משא"כ כו' ואם כן מכ"ה גרידא דמ"מ פכ"ד והתו' סוברין דלא פרכינן ועיין ובד"ה ולפריך מה לכולהו כו' ואף דמכ"ה איכא כו' עכ"ל התו' לשיטתם דהוה מצי למילף מכ"ה גרידא במ"מ דלא פכ"ד על מ"מ והנראה מדברי התו' דלשון הגמרא משמע להו כך דאמר כל מה הצד פכ"ד לא אם אמרת חדא מחדא והיינו משום דמכ"ה גרידא מצינו למילף במ"מ ופריך על תנא דברייתא דיליף מתלת ומשני דגם מתלתא לא הדר דינא לא פכ"ד וכמו שאבאר לקמן בעזה"י ויתר הדברים בסוגיא זו הלא המה כתובים באורך בע"י ושל"ה והע' ויבין שמועה ועיין בס' פאר הלכה הנדפס ימים לא כבירים ספיר נחמד יע"ש שהאריך בזה

(דף קטז) גמרא חדא מחדא ק"ו פרכינן חדא מתרתי כ"ד פרכינן חדא מתלתא אי הדר כו' עכ"ל מלת אלא לא ידענא ממה הדר גם אריכות הלשון דהוה לומר בקוצר חדא מתלתא אי הדר פרכינן ואי לא כו' והנה אלא יש ליישב דמתחלה אמר דלא יליף במה הצד דפכ"ד והדר ביה עתה אף בלא הדר פכ"ד חדא מב' ומה הצד דפכ"ד תתקיים בחדא מתלתא ושייך מלת אלא גם מה שהאריך דאי לא הוה אמר אלא חדא מתלתא אי הדר פכ"ד ואי לא לא הוה משמע דכ"ש חדא מב' דלא הדר דלא פכ"ד דכן הסברא נותנת דאם צריך שני עוזרים לתומכו לא פכ"ד כל שכן בע"א וכמו שאבאר לקמן ואם כן קשה לילף חדא מתרתי מערלה וכ"ה דליכא כו' והיא קושית מהרש"ל פסחים כ"ה ע"ב ולכן אמר דחדא מתרי אף בלא הדר דינא פכ"ד ולק"מ ועיין לקמן מ"ש בזה:

וזה לשון הר"ן ז"ל אף שהמדות מסורת מסיני יש בהן בנותן טעם דחדא מתלת יש שני הוכחות שאין הדבר תלוי בההיא חומרא דפרכינן מיניה ח"א שהדבר נוהג בשני מלמדין או שאין חומרותיהן שוות ועוד שיש מלמד שלישי שאין בו חומרא נוספת על הלמד ואפ"ה אותו חומרא נוהג בו משא"כ חדא מתרתי שיש רק הוכחה א' ומש"ה פכ"ד עכ"ל הנה דבריו עריבים עד מאוד דתי' קושיא אחת מה שנתחבטו השל"ה ושאר מפרשים ומ"נ אי ריבוי המלמדים גריע א"כ כ"ש בחדא מג' פכ"ד ואי ריבוי המלמדים עדיף א"כ חדא מחדא כ"ש דפכ"ד ויישב זה אמר ז"ל דלעולם כל שהק"ו בתקפו ולא נמצא עליו פירכא כמו חדא מחדא אז הוא באיתנו ולא פכ"ד משא"כ כי הוצרך סעד לתומכו כמו חדא מב' וליכא אלא הוכחה אחת שאין אותה החומרא שיש במלמד נוסף על הלמד גורם החומרא שאנו דנין עליה משום דאידך יוכיח ממיל' לא הוה אלא הוכחה אחת משא"כ בחד' מתלת יש ב' הוכחות חדא מן שני המלמדין ראשונים שאין חומרותיהן שוות ואפילו הכי יש להם שאנו דנין ועוד במלמד שלישי די והותר לסתור זאת הפירכא שבו אין נמצא שום חומרא נוספת על הלמד ואפ"ה יש בו זאת החומרא אף אני אביא כו' משא"כ בהדר דינא אם כן יש במלמד שלישי גם כן חומרא נוספת על הלמד ולא הוה אלא הוכחה אחת דלו יהיו אלף מלמדין כיון שאין חומרותיהן שוות הכל הולך אל מקום אחד תו הוה כחדא מתרתי בלא הדר ולפ"ז א"צ ליתן טעם על מה הצד דמש"ה פכ"ד וכדכתיבנא והבן זה ועיין מ"ש בתו' ד"ה חדא מתרתי יע"ש ועי' בכללי התלמוד בזה:

גמרא ולפרוך מה לכ"ה שכן לא היה ש"ה הקושיא הזאת נתחדש במה שאמר אי הדר דינא פכ"ד משא"כ מקודם הייתי אומר דאה"נ דכי פרכינן מה לכ"ה אמרינן ערלה וחמ"פ כו':

ובתוספות ד"ה חדא מתרתי פכ"ד משמע אף בלא הדר דינא עכ"ל כתבו משמע כך היינו דמסתמא אמר ולא הזכיר התנאי אי בעינן דוקא הדר כו' ואף שאין זה הכרח דהזכיר בתלתא כל שכן בב' כקושית בעלי הכללים דריבוי המלמדים גרע טפי מ"מ ליערבינהו וליתנינהו חדא וב' וג' אי הדר פכ"ד ואי לא לא וכן כתב הר"ן ז"ל דחדא מב' אף בלא הדר וכן דעת רש"י ז"ל אבל הוכחה גמורה ליכא כמ"ש ואי דא"כ קשיא כמ"ש מהרש"ל דאמאי לא יליף כ"ה חמץ י"ל דאיסי כר"י סובר חמץ בשריפ' ולדידי' לא משכחת חמץ שלא נעבדה עבירה דלא מהני ביטול א"כ ליכא ק"ו אלא מ"מ ועל מ"מ פכ"ד כמ"ש הר"ן או כמ"ש התו' לעיל דניחא לילף בק"ו ומיהו ז"א תדע דלר"י בביטלו לא עבר בב"י מיהו אפשר דעבר עשה דתשביתו והתו' לשיטתיהו דלאחר זמן איסורו בשריפה דוקא אלא דאיכא חמץ של גבוה ושל אחרים דלא נעבדה עבירה דהדר ר"א ב"י דיליף שאור לג"ש אלא דז"א דלא היה ק"ו אלא מ"מ דהא בב"ח נמי בשוגג לא נעבדה עבירה וע"כ הק"ו דמה ערלה שלא נמצא כלל ובחדושינו למס' פסחים אבאר באורך בזה בעזה"י וכאן אקצר:

בא"ד ועוד דהמ"ל ת"ע יוכיח דהא דמטמא מדרבנן מהרש"א הקשה דא"נ מ"ה ליכא למפרך כ"ד ועוד אמאי לא יליף מערלה ות"ע יע"ש ולפי מ"ש לעיל תוספות ד"ה כ"ה יוכיח יש ליישב זאת דודאי הא דבב"ח הותר אצל חיה ועוף הוה פכ"ד ונהי דלא הוה פרכא גמורה וא"כ בחדא מתרתי אף בלא הדר פכ"ד וליכא למילף מת"ע וערלה וכן אי הוה ת"ע מטמא מ"ה והוצרכנו להדר דינא הוה פכ"ד ומש"ה הוצרכו לומר דאינו אלא מדרבנן ולא הדר דינא והא דאמר כ"ה יוכיח אף דבזה אין די אלא ת"ע אם כן מיד דאמר חמץ לימא ת"ע יוכיח ר"ל דאשמעינן אגב אורחין דינא דכ"ה עיקרן נאסר וליכא פירכא קול' וחומרא:

ובד"ה עיקרן נאסר ובד"ה הואיל והיתה ש"ה לא הוה פנאי מחמת בגידת הזמן ואי"ה בחדושינו למסכת פסחים אבאר בזה באורך בעזה"י מה שיש לעיין בזה:

ובתוספות ד"ה מה להלן אסור בהנאה כו' אין ג"ש כו' משמע מדבריהם דכ"ע ילפי ק"ו דאיסי דק"ו אדם דן מעצמו ור"ש סובר ג"ש עדיפא ואיסי סובר ה"מ דהג"ש מנגד לק"ו רצוני לומר דג"ש מורה על ד"א דאם כן למה לי ג"ש אז דחינן הק"ו משא"כ היכא דאיכא לקיומיה ג"ש על ד"א והק"ו על ד"א ולא דחינן ולא הונח להם בתי' זה דמ"מ ג"ש עדיפא אלא דאיסי סובר דבההוא קרא דרשינן קדשים והן אסורין בהנאה ואי לאו ק"ו הייתי לומד מחולין ועוד דהיתר הנאה מפורש ולכך איכא ק"ו ור"ש סובר אפ"ה חולין מחולין ע"ש:

ודע דליכא למימר דר"ש סובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסורין באכילה ומותרין בהנאה וא"כ א"ל מעשה שבת יוכיחו ר"ל כמ"ש לעיל דכן בשוגג מותרין והא דכולהו ילפי להנאה מקרא אחר גם תדר"י ואמאי לא מק"ו דליכא לתרוצי כמ"ש התוס' וי"ל למלקות דאין עונשין מ"ה ולמאן דילף מלתכ"ת אף דאין לוקין על הנאה איצטריך לאכילה ולתו' לוקין על הנאה ואין להאריך בכאן ובמקום אחר אבאר יותר גמרא קסבר ר"ע איסור חע"א ע' ק"א ומהר"מ מלובלין שכתב לישנא דקסבר ר"ע לא א"ש דלר"ע אין איסור חע"א אלא לשמואל אמרינן כן יעו"ש מ"ש:

ע"ש מאי איכא בין ר"י לר"ע כבר כתבנו הא דלא אמר בהמת טמאה משום לר"י אין איסור חע"א כמו שמבואר ק"א א' א"כ בהמה טמאה אין בו משום איסור נבילה וממועט מהיקשא דלא תאכלו כל נבילה אף לענין בישול והנאה ותלתא גדי לר"י יש לראות מה דריש בהו חיה סובר מ"ה עוף ממועט שאין לו חלב אם ואי דריש