ראש יוסף על חולין חלק ב קלד

שייך לומר נבילה תוכיח ומ"ש התוספות דניחא למיעבד תחילת הדין בק"ו היינו דתחלת הדין מערלה הוה ק"ו והיוכיח מ"מ ומ"מ ק"ו גמור דאל"כ מאי ניחותא לילף מכ"ה גרידא ובפסחים כ"ה ב' כתבו ניחא למילף מק"ו בסתם ועוד אבאר לקמן שכן מוכח בהדיא מדברי הר"ן ז"ל בחדושיו לחולין דאף דסוף דינא מ"מ מ"מ היה ק"ו גמור ועוד דמש"ה ליכ' למילף נבילה שלא נעבדה עבירה ומיהו י"ל זאת דהדר דינא דלא ידע עדיין כו' אבל קושיא ראשונה קשה ולקמן אאריך בזה ואין לי בישוב זאת הקושיא אלא אם נאמר דמה הצד הוה מה מצינו כמ"ש בעל הליכות אלי הר"ש אלגזי והביא השל"ה וכן דעת הר"ן כמו שאבאר לקמן א"כ שפיר אמר כיון דמה הצד ילפינן לה שפיר מצינו לומר נבילה תוכיח דג"כ נוכל למילף במה הצד ופלוגתא דמה הצד אי הוה מ"מ או ק"ו הלא כתוב על ספר הישר בסוף ספר של"ה ז"ל וטעם מאן דאית ליה דהוה מ"מ כיון דכ"א יש לו חומרא שאין בלמד וא"כ ע"כ צ"ל דהכי יליף שאין סברא שחומרות חלוקות גורמין קן ולכך אמר בכ"מ הצד השו' שבהן שאין גורמין החומר' אף אני אביא א"כ הוה מה מצינו דליכא ק"ו דהא יש לכ"א חומרא נוספת על הלמד ג"כ וא"כ שפיר אמר נבילה תוכיח דנוכל למילף מ"מ שאסור' באכילה ומותרת בהנאה אלמא שאין זאת השווי גורמת החומר' וראיתי למהרש"א שכתב דאכ"ה ליכא למימר נבילה תוכיח דלמד והמלמד שווין ומזה נמי ר"א דבעי לומר נבילה תוכיח אבל כי ילפינן בתלתא ליכא למימר נבילה תוכיח דמה לכ"ה שכן עבירה והוצרך לומר להדר דינא משא"כ בב"ח אפשר כמ"ש דמה הצד מ"מ היא והלמד והמלמד אינן שווין משא"כ כ"ה דתרווייהו נעבד' עבירה וליכא נבילה יוכיח דלא נעבדה עבירה ומ"ש כי יליף מתלתא ליכא למימר נבילה תוכיח דצריך להדר דינא ומיהו בהדר דינא מצינו למילף לפום סבר' דהשתא לא ידע דפרכינן כ"ד אי הדר דינא אלא דמ"מ לא הוה יוכיח חדא דבב"ח בלא הדר דינא ונבילה בהדר דינא ועוד דבב"ח מק"ו כמו שכתב ונבילה במ"מ כמ"ש לעיל גם ראוי שתדע דחמ"פ נעבדה עבירה כמ"ש מהרש"א פסחים ואף לפעמים שלא נעבד' עבירה שבישלו כה"ג בב"ח שנפל מאליו וע"כ כמ"ש בפתיח' דפעם משכחת עבירה ויתיישב מ"ש למעלה דתחילת הדין בק"ו וסוף במ"מ ובלא"ה ה"ל אלא שכבר דחיתהו ועיין בשל"ה בסוף ספרו יע"ש:

אי הכי תיתי במה הצד כו' מדלא פריך טפי אי הכי לייתי אכילה גופה מערלה וחמ"פ דליכא למימר חורש בשור יוכיח דעל מה הצד מעלמא לא פרכינן ונראה לי דכל מה הצד צריך שישתוו בשום חומרא ולומר הצד השוה שבהן שיש חומרא זו וגורם הדין אף אני אביא ואי אית לן אכילה בפירוש מג"ש אמרינן הצד השוה שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא כמ"ש רש"י כאן משא"כ אי לא הוה ג"ש על אכילה לא הוה יליף במ"מ דאין שום חומר' בשלשתן שישתוו ולומר זאת החומר' אבל בכתובות ל"ד יליף אף שאין חומרא משתווה בשלשתן יחד גבי חובל דממונא כו' ומיהו למ"ש במהר"ם שי"ף וספר פני יהושע שם דמש"ה פריך התם צד חמור יע"ש א"ש ועיין מ"ש בח"א בכללים כלל ו' דבר נאה ומתקבל על מ"ש רש"י לקמן פריך כו' אלא דאי המקש' הי' סבור דבהדר דינא מייתי לה כמ"ש שם דמה לכ"ה שכן לוקין כו' אלא במה הצד ולסוף דמסיק כ"ד נתחדש לו זאת הקושיא מה לכ"ה יע"ש היטב א"כ מה פריך א"ה אכילה נמי לייתי והא ליכא שום חומרא השוה בשלשתן אבל מההיא דכתובות א"ש ונאמר כמ"ש התוספות שם דצד חמור פירכו' משונות יע"ש:

ולפרוך מה לכולהו שכן גידולי קרקע ופירש"י דכמה הצד דמי יע"ש אף דכתבנו בח"א דהמקשה היה סבור דבמה הצד מייתי לה זה למה דלא אסיק הא דאמר כל מה הצד אבל לבתר דמסיק כל מה הצד כו' לא אם אמרת חדא מחדא כו' וע"כ דיש חילוק בין חדא מחדא דכ"ה הוה כחדא מחדא דלא הדר דינא דאל"כ ודאי לא שני ליה מידי ומש"ה פי' רש"י כן ואה"נ דבתר הכי פריך ולפרוך מה לכ"ה שכן לא היתה ש"ה:

ובתוס' ד"ה ומה ערלה ליכא למיפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלה עכ"ל משא"כ בב"ח דבטל בס' כשאר איסורין ועיין בסוף ע"ז במתניתין דחשיב שם ואלו אסורין בכ"ש בב"ש היינו חה"ל ועיין שם ברש"י וחמ"פ נמי כ"ש וכ"ה ר"א:

ובד"ה מה לחמ"פ שכן כרת וכרת ליכא למילף דאין עונשין מ"ה עיין בח"א בכללים ואין להקשות דא"כ בטלה כל ק"ו שבתלמוד דהא ודאי ק"ו לאיסורא ילפינן ולא לענין עונש או מלקות וא"כ איכא למפרך בכ"מ מה לפלוני שכן לוקה או מיתה ואף איסורא לא לילף מיני' אלא ע"כ דלא פרכינן וי"ל דהמדה מסורה מסיני בכ"מ דנילף איסורא ולא מלקות ועונש כו' וזהו בדבר שדנין עליה משא"כ הכי דלענין אכילה אין אנו דנין בק"ו דמג"ש יליף לה ובהנאה ילפינן מק"ו אמרינן שפיר מה לחמץ שכן על אכילתו כרת תאמר בב"ח שאין בו על אכילה כרת ואה"נ דאי לא הוה כתיב אכילה בג"ש והוה ילפינן מק"ו אכילה והנאה לא הוה פרכינן מה לחמ"פ שכן כרת ובזה י"ל במה דפריך תיתי במה הצד ולא פריך על אכילה למה לי ליתי במה הצד ולא פרכינן מעלמא חבש"ו יוכיח אלא דאי לא הוה כתיב אכילה ודאי בפלגא דדינא הוה מצי למילף דליכא למיפרך מה לחמ"פ שכן כרת דמדה מסורה דק"ו מהני לאיסורא ולא למלקות וא"כ הוה פרכינן חורש בש"ו יוכיח על חדא מתרתי בלא הדר דינא ולא פריך אלא על הנאה לייתי בחדא מתרתי וכדכתיבנא:

ובד"ה כ"ה המ"ל מכ"ה גרידא במ"מ אלא ניחא למעבד תחילת הדין בק"ו כבר כתבנו תחילת הדין היינו ערלה וחמ"פ נמי ביטלו כמ"ש מהרש"א בפסחים כ"ה ב' וסוף דינא מ"מ ומיהו הק"ו בתקפו עומד כי בהסתלק הפירכא הק"ו חוזר לאיתנו דכ"ה מבטל גמור הוא להפירכא דאין לו שום חומרא נוספת על הלמד דאל"כ מאי ניחותא איכא סוף סוף מ"מ הוא והיה למילף חדא מחדא ועיין בח"א הנדפס בזאלקווי וכאן בח"ש הארכתי:

ודע דראיתי להר"ן ז"ל בחדושיו שהקשה אמאי לא יליף מכ"ה לחודי' במ"מ ואפשר דבמ"מ נמי כ"ד פרכינן דהא מה הצד גופא מ"מ הוא עכ"ל מ"ש דמה הצד מ"מ הוא גם כן סברת בה"ע הביאו של"ה בסוף ספרו הבאתיו לעיל ויש לראות פסחים כ"ז דיליף ר"י חמץ בשריפה מנותר במ"מ לבסוף והא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין גידולי קרקע תאמר בחמץ דהכא נמי כאן מה לכ"ה שכן גידולי קרקע וכיון דלאו קולא וחומרא הוא להיפך פרכינן. ומ"ש דהא מה הצד גופא מה מצינו הוא לא ידעתי כוונתו אם ר"ל דע"כ על מ"מ פכ"ד דאל"כ על מה הצד פרכינן כל דהו דהוה מ"מ אלא דזה לא ניתן להאמר כלל דמה בכך כיון שנתרועע הבנין וצריך להדר דינא פכ"ד אף אי תאמר בחדא מחדא לא פכ"ד דהא חדא מתרתי בלא הדר דינא פכ"ד כמ"ש התו' ד"ה חדא מהר"ן מודה לזה כמ"ש אח"כ ואלו חדא מחדא בק"ו לא פכ"ד אלא כיון שצריך הק"ו סעד לתומכו חלוש הוא ופכ"ד ה"ה במה הצד פכ"ד ר"ל בחדא מתלת בהדר דינא שנתרועע הבנין ויש חומרות חלוקות בכ"א ופכ"ד ועוד לפי מה שאבאר לקמן בלשון הר"ן ז"ל גבי חדא מתלת בלא"ה א"ש דפכ"ד. ודע דבאמת הא דמה הצד פכ"ד היינו בחדא מתלת דאי חדא מתרתי אף בלא הדר דינא כדמסיק וכמ"ש התוספות ד"ה חדא. ור"ן ז"ל וכמו שאכתוב. ואי דנתן טעם למה הצד דפכ"ד הוא משום דהוה מ"מ ז"א דהא מה הצד דפכ"ד הוא חדא מתלתא ובלא"ה א"ש דפכ"ד כמו שאכתוב לקמן ונראה לפי ה"א כתב כן דפריך ותיתי מערלה וחמץ ומשני הכי אמרינן כל מה הצד פכ"ד א"כ היה סובר דכלל זה שייך ג"כ בחדא מתרתי, דבלא הדר לא פכ"ד ובהדר פכ"ד כמו שאבאר לקמן בהא דאמר אלא אמר רב מרדכי משמיה דריש לקיש וא"כ טעמא מאי אלא דמה הצד מ"מ הוא זהו הנראה לי בכוונת דבריו ואיך שיהי' ע"כ מוכח דק"ו דהכ' ק"ו גמור דאף שסוף מ"מ דאל"כ לפרוך כ"ד דאי דחדא מתלתא ז"א כיון דחדא מחדא במ"מ פכ"ד שלא נתרועע כ"ש כשנתרועע והבן ובסוטה נתבאר דהוה ק"ו גמור גבי שני עושה שלישי בחולין יע"ש ועיין בח"א:

עוד כתב הר"ן וז"ל אבל עדיין יש לשאול בכל מה הצד למה לי ק"ו נעביד מ"מ וז"ל דמה הצד פכ"ד ואם היו המלמדין יתירים על הלמד בחומרא אף שאין משתווה לא גרע מפכ"ד והיינו דפרכינן בכתובות שכן יש צד חמור אבל בק"ו אמרינן דאף בלמד יש חומרא שאין במלמדין עכ"ל ודבריו ראוין, למי שאמרן וקושייתו שהקשה ל"ל ק"ו בתחילת דבריו כבר עמד של"ה ג"כ בזה וכוון ג"כ למה שהקשה הר"ן מקודם ותי' הר"ן שהוצרך להראות שיש בלמד חומרא נוספת שאין במלמדין ותו לא חשוב פכ"ד שיש במלמדין דה"נ יש כו'. ואה"נ דלא הוה אלא מ"מ ובזה ישב ההיא דכתובות דעולא גמר ממון משלם ולא לקי במה הצד מחובל ועדים זוממין ופריך שכן יש בהן צד חמור והקשו התוס' דא"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד והוא ז"ל תירץ דהתם במה מצינו יליף ושפיר הוה עכ"פ פכ"ד שכן, יש צד חמור בכ"א מהלמדין מה שאין בלמד אבל תמהתי דהא התם אמרינן אי ממונא לחומרא שכן יש צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש צד הקל וכן בעדים זוממין איכא קולא וחומרא וא"כ בק"ו מצינו למילף ומה חובל שהותר מכללו אפ"ה ממון משלם כ"ש שאר דברים דממון משלם ואי ממון לקולא ומה חובל שחייב בה' דברים וכן בעדים זוממין וכיון שיש בלמד חומרא על המלמדין אין פריך צד חמור וצריך עיון:

ודע דבחדושינו ח"א בכללים כתבנו לסברת הר"ש אלגזי דעל מ"מ לא פרכינן פלוני יוכיח יע"ש מלתא בטעמ' א כ למה לי ג"ש על אכילה לייתי מכ"ה במ"מ וראינו עתה שיש ליישב בע"א והוא דנאמר הא דאמר חבש"ו יוכיח לאו דווקא אלא מעשה שבת