ראש יוסף על חולין חלק ב קלג

זה מזה וכמ"ש התו' בד"ה חורש ב"ו משא"כ חורש אף דאכל התועבה גופא מ"מ אין ניכר התועבה בהן וא"כ כי פריך כלאי זרעים וכלאי בהמה ואו"ב ושילוח הקן ליתסרו הוה מצי נמי לשנויי השתא ומה שבת כ"ז כיון דאין התועבה ניכר בהן אלא היכי דאיכא פירוקא אחרינא משני. אבל לפי מ"ש בלשון שני דהקושיא משילוח הקן לאו משום שנעבדה בה עבירה שעבר על לאו דלא תקח אלא דקשיא משעה שיושבת על האפרוחים צוה הכתוב שלא ליקח האם א"כ ליתסר לעולם אף ששלחה מיד דבכלל לא תאכל כל תועבה הוא אבל משום שנעבדה עבירה לא שייך לאסור אי כלו שהיה מותר מתחלה ולא נעשה שום שינוי בהן משא"כ בשר בחלב שנעשה שינוי שבישלם יחד אם כן חורש בש"ו קאי הקושיא על הזרעים שבאו באיסור לעולם ולא בשור וחמור גופא ואם כן מצינו לומר דהא דמשני השתא ומה שבת היינו שאין אוכל התועבה גופא ופריך שפיר מכל הני דאכיל התועבה גופא ולא המ"ל השתא ומה שבת דשאני התם שאין אוכל התועבה גופא אבל באו"ב נעש' שינוי וכלאי זרעים וכלאי בהמה הנולד מהם באיסור ואכיל התועבה גופא ראוי לאסור מלא תאכל כל תועבה זהו הנראה לי בפי' רש"י ז"ל אלא דלפ"ז לא יתישב היטב, הא דכתב דלא, פריך אלא על היוצא מהן. אבל בריטב"א ז"ל ראיתי שמפרש מ"ש רש"י דה"מ למימר בכל הני מה שבת בלשון אי נמי יע"ש ומה שנראה לענ"ד כתבתי ואין להאריך כאן בזה:

ובתוספות ד"ה מדאסר רחמנ' כלאים לגבוה מכלל להדיו' שרי וא"ת דלמא איצטריך להקדיש' ואח"כ הרביע כלאים וי"ל דכ"ש דאסור לגבוה עכ"ל היינו לשיטתם דקשיא מחורש בשור וחמור גופא וה"ה כלאי זרעים וכלאי בהמה דליתסר הבהמה שירביע עלי' כלאים והא דמשני מדאסר רחמנא לגבוה אף שלא אסר אלא הוולד הנולד מן כלאים וא"כ אין הוכחה לומר דבהמה שהרביע עלי' שריא להדיוט י"ל דכ"ש הוא דאי וולד הותר דלא היה לו ש"ה כ"ש האם דהיה ש"ה ולא אסרינן מלא תאכל כל תועבה דלפי הגירסא דגרסי בהא דחורש בשור וחמור ליתסר מדאסר לגבוה מכלל להדיוט שריא א"כ אין לחלק בין אכיל התועבה גופא או לאו ושפיר הוה כש"כ ולזה הוקשה להם דאימ' דאיצטריך היכא דהקדיש ואח"כ הרביע עליה כלאים דשרי הבהמה לבית המקדש דליכא למתסר ממשקה ישראל אלא היכ' שהיתה אסורה קודם שהקדישה ולא אח"כ דהא דאמר בתמורה מן הבקר איצטריך להוציא הטריפה אף דכתיב ממשקה ישראל היכא דאקדשה והדר איטרפה אלמא אין לאסור בכה"ג ממשקה ישראל וא"כ גם הוולד שרי היכא שהאם מותר אבל היכא דהרביע ואח"כ אקדשה דאם אסור פשי' דוולד אסור ולא צריך קרא ותירצו מקר' דתועבה אין לחלק בין הדיוט לגבוה ואף באקדשה והדר אטרפה אהך קרא גופא דתועבה הוא להדיוט וכ"ש לגבוה ולא ממשקה ישראל ועוד תירצו כיון דגלי מן הבקר שאין חילוק בין אקדשה והדר אטרפה א"כ לא צריך לכלאי' באקדיש כו' וע"כ להדיוט שרי:

גמרא לא אמרה תורה שלח לתקלה יש לראות ללשון ראשון קשיא לר' יהוד' דאמר בפרק שילוח הקן שלח מעיקר' משמע ואם עבר ולקח שוב לא חייבה התורה לשלח ומש"ה לוקה א"כ תקשי שילוח הקן ליתסר וכ"ת אה"נ לא לישתמיט דוכתא, לומר כן ועיין בחדושיו ח"א בסוף יבמות מ"ש אמנם כאן פירש"י ללשון ראשון ה"מ לשנויי השתא ומה שבת אלא דעדיף מיניה משני וכמ"ש לעיל ואם כן לר"י אה"נ דמשנינן השתא ומה שבת ללשון שני לק"מ גם לר"י לא אמרה תורה שלח לתקלה כמבואר ועיין לקמן בהא דאמרינן כאן לא אמרה תורה שלח לתקלה יש להקשות למ"ש הב"י בי"ד סימן צ"ט דמ"ה מותר לבטל ברוב אלא מדרבנן אסור א"כ לא הוה שלח לתקלה דמיד שמשלחה נתבטל ברוב העופות דשרי וראיתי לספר נדפס זה ימים לא כבירי' נקרא מקום שמואל שאלה פ"ו שהקשה קושיא זו בשם רב א' על הא דאמרינן בקדושין נ"ז ואימא זה לא תאכלו לרבות המשולחת לא אמרה תורה שלח לתקלה ואימא שמבטל עם צפרים אחרים וכתב דלק"מ דאיך אמרה תורה שלח לתקלה ואי שמבטל ברוב א"כ איך כתיב וזה לא תאכלו ואי דכתב קרא לבטל ברוב לזה לא צריך קרא דפשיטא דלדעה זו שרי לבטל ברוב עכ"ל לא אאמין שיאמר אדם דבר כזה דוודאי קרא בא לומר אמשולחת קודם ששלחה עומדת לפנינו ואירע ששחטה שאסור מחיים או קאי וזה לא תאכלו אמשולחת ואף שלא שלחה אח"כ תו נאסר אותו הצפור ואף שצריך ליקח צפור אחר למשולחת מ"מ הנאסר אותו צפור הראשון משעת שחיטת הראשון גם מ"ש דאין לומר דקרא בא לומר דצריך לבטל ברוב דבלא"ה עינן דשרי לבטל מן התורה לא ידענא דאי לאו וזה לא תאכלו ה"א אין צריך לבטלה ברוב משא"כ השתא דכתיב וזה לא תאכלו צריך ליקח צפרים אחרים וליבטל ברוב סוף דבר שהוא נטה מדרך האמת ולא הרב השואל כמו שחשב הוא שם גם אמאי לא הוקשה לו גם כאן בשילוח הקן לא אמרה תורה שלח לתקלה ואמאי לא במערבו עם צפרים אחרים דכאן לא שייך כל תירוצים שתי' שם אלא שתי' שלי לא נזכיר כלל כמו שכתבנו בסמוך גם מ"ש שמערבו עם צפרים אחרים אין צורך כמ"ש לעיל בסמוך

(ע"ב) בתוס' ד"ה ונאמר להלן לא יהיה קדש כו' ה"א הנאת הגוף בלא אכילה אסור עכ"ל דבריהם אינם מובנים לי דפשיטא דהנאה הכי הוא ומהר"מ מלובלין כתב ר"ל בלא כליון ג"כ איני יודע דאה"נ בלא כליון למכור לעכו"ם אסור דזהו הנאה גמורה ואף שאר דברים להחם בו או להדיח בו פשיטא דאסור ואולי דכל שלא כדרך הנאה סבירא להו לתוס' דאיסור תורה ליכא והנאה במתני' דהמקדש בערלה קידושין נ"ז דאף איסור דרבנן ליכא ועיין במ"ל פ"ה מהל' יסודי, התורה ועיין פסחים כ"ה ב' וא"כ אי הוי ילפינן מג"ש קודש קודש וודאי דהוה אסרינן כל הנאה אף שאין כליון כלל להניח ע"ג מכתו ולהחם ולהריח בו כמו התם במעיל' ומלקי נמי לקי ולכך כתיב לא תאכלו וממיל' דווקא דרך אכילה ואף דהנאה מאכילה לא מצינו למילף. כמבואר שם בפסחים בתרי לישני יע"ש מכל מקום מיתור' דקר' גילה דווקא כליון שהוא דרך אכילה הוא אסור ובדרך הנאה ולא בע"א ולהר"מ ז"ל בפי"ד מהל' מ"א דכל היכא דכתיב לא יאכל לא מיחייב אהנאה דהוה שלא דרך אכילה עיין במ"מ שם א"ש כאן דצריך למכתב לא תאכלנו על הנאה לומר דאין לוקין על הנאה דאל"ה היו לוקין דעונשין מג"ש ומה שהקשה מהרש"א ותי' דלא תאכלנו בדם כתיב גם הר"ן כתב לן:

מה לחמץ שכן כרת אין להקשות נילף מחמץ לפני זמנו דלית כרת דאפשר דסובר כר"ש חמץ לפני זמנו מותר בהנאה או דמ"מ איכא למיפרך שכן תוך זמנו כרת תאמר כו':

למה לי ג"ש לייתי כולה בק"ו יש להקשות הא אין עונשין מק"ו ומג"ש עונשין כדאמרינן בסנהדרין בפ' הנשרפין גבי בתו יע"ש גם אי לא הוה ג"ש לא הוה יליף ק"ו כלל דאיכא למיפרך מה לכ"ה שכן לוקין שלא כדרך אכילתן עיין בפסחים כ"ש פ"ו ומסיק ה"נ מדלא כתיב אכילה בגופא אלא מג"ש ואי לא הוה כתיב ג"ש הוה פרכינן דליכא למילף היא גופא בק"ו כמ"ש התוספות בפסחים דש"ה ות"ע יוכיח יע"ש ומיהו יש ליישב זאת דהוה בהדר דינא מייתי ערלה יוכיח דהתם למה דמסיק כאן אי הדר דינא פרכינן כל דהו פריך שפיר מה לכ"ה שכן לוקין שלא כדרך הנאתן משא"כ השתא דלא ידע עדיין עד דמסיק לבסוף פריך שפיר אלא דמ"מ קשיא אי הוה ילפינן אכילה בק"ו לא הוה ידעינן שלא כדרך אכילה אי אסור מ"ה לחד דעה דנימא דיו כערלה דאכילה כתיב ביה ומכ"ש לשיטת התו' בקדושין והבאתיו לעיל:

חורש בשור ובחמור יוכיח לשיטת התוספות ע"א ולגרסתם שם א"ש דחורש בשור וחמור ליתסר השור וחמור גופא קשי' ומשני דכתיב ומיד בן נכר כו' שפיר אמר חבש"ו דשור גופא שרי מקרא דומיד בן נכר כו' משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמשור וחמור גופא ל"ק כלל דבר שהיה מותר מתחלה לא מסתבר לאסור אח"כ בשלא נעשה שום שינוי ומזרעים הוא דקשיא א"כ קשיא טובא חדא היא גופא נילף לאסור בק"ו מערלה ועוד דשאני הכא שאוכל התועבה גופא וב"ח משא"כ זרעים ודישה לא אוכל התועבה גופא דמה"ט מוקמינן לתכ"ת אבב"ח ולא אחורש בש"ו כמ"ש רש"י לעיל וקושיא אחת יש ליישב דכי אמר חורש יוכיח לאו דווקא אלא מעשה שבת יוכיחו דנעבדה בהן עבירה ושרי מהיא קודש וחורש נמי יליף משבת מש"ה נקיט חורש ומיהו מיקרי היוכיח משבת אבל קושיא שניה קשה דשאני בב"ח שאוכל התועבה גופא ומיהו י"ל דחורש בש"ו גופ' דמותרין אפשר דרש"י כתוספות סבר דמיד בן נכר נפקא דשרי וילפינן כל היכא שהיה מתחלה מותר:

משום דאיכא למימר נבילה תוכיח שאסורה באכילה ומותרת בהנאה עכ"ל יש לתמוה הרבה מה לנבילה שלא נעבדה עבירה תאמר בב"ח ואי דנבילה מצינו למילף במ"מ מערלה שלא נעבדה עבירה דמה בכך אנן בק"ו ילפינן בב"ח וליכא יוכיח ובשלמא אי הוה ילפינן במ"מ הוה עבדינן שפיר יוכיח משא"כ השתא ואין לומר כיון דסוף דינ' מכ"ה הוא במ"מ דכ"ה נמי נעבדה עבירה וכמ"ש המהרש"א בפכ"ש כ"ה ב' יע"ש אם כן אף שתחלת הדין בק"ו מ"מ הוה מ"מ וזה שכתבו התוספות ד"ה כ"ה יוכיחו המ"ל מכ"ה אלא ניחא למעבד תחילת הדין בק"ו משמע דבאמת לאו ק"ו הוא אלא דזה לא ניתן להאמר כלל חדא דק"ו גמור הוא אף שסוף הדין מ"מ הוא כי בהסתלק הפירכ' הק"ו בתוקפו עומד כמ"ש בחדושינו ח"א בכללים וראיה גדולה ממסכת סוטה דשני עושה שלישי בחולין וק"ו מט"י אף דסוף דינא הוה מ"מ יע"ש ברש"י וא"כ צ"ע היאך