ראש יוסף על חולין חלק ב קלב

כאן א"כ יש להקשות באמת למה לי או לדברים ככתבן וע"כ הכין הוא דאי להקדים ל"ל כלל היתר הנאה דלגופא לא צריך וללמד בעלמא מאותו נפיק לדידיה וע"כ לדברים ככתבן ואי הוה אמרינן לגופא צריך הוה א"ש וליישב זאת הייתי אומר דלר"מ נמי אי לאו או הייתי אומר דקרא להשוותם אתי ולסתור סברא החיצונה מלחדש דבר ולומר דברים ככתבן דגר במכירה אסור דהוא דבר חדש ולכך כתיב או וע"כ לדברים ככתבן דאי להקדים לא לכתוב כלל דלגופא לא איצטריך ובגמרא ה"פ מ"ט דר"י אי ס"ד כדאמר ר"מ או למה לי הרצון אי ס"ד בין גר ובין עכו"ם כי הדדי נינהו להשוותן דאי להקדים למה לי כלל היתר הנאה לר"י וא"כ או למה לי ומסיק דלר"מ או להקדים דלר"מ לשיטתיה א"ש דאי הוה כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור ה"א להשוותן ולכך כתיב או והיתר הנאה צריך ללמד בעלמא ולר"י להקדים סברא ואי ס"ד להקדים ל"ל כלל היתר הנאה אלא ש"מ לדברים ככתבן הוא דאתא ואי לאו או הוה אמינא דקרא להשוותן מלומר דבר חדש דאסור למכור לגר: או יאמר דלר"י איצטריך היתר הנאה בנבילה גופא דמכי יכרה לא שמעינן היתר הנאה דהוה מוקמינן בבן פקועה דניתר בבן ט' בשחיטת אמו לר"י ובכה"ג מיירי והמת יהיה לו וכה"ג כתבו התו' ב"ק מ"א ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שנבילה הקשו דלמא בבן פקועה יע"ש ואנן לר"מ כתבנו התם בח"א דאיהו סבירא דבן ט' לא ניתר בשחיטת אמו ומחמור לא קשיא דבהמה טמאה אין איסור חע"א דבלא"ה אסירה וקיימא ולפום סברא דהשתא דנבילה אסור בהנאה א"כ מצי חייל איסור הנאה אטמאה דליכא כ"א חדא איסורא דטמאים מותרים בהנאה מלכם י"ל כיון דאכילה לא חייל דאין איסור חע"א והנאה ואכילה מחד קרא נפיק כל היכא דלא מיחייב אאכילה לא מיחייב על הנאה ואף איסורא ליכא וכמ"ש הר"מ ז"ל בכריתות יש אוכל אכילה אחת שהוקשה לו מבב"ח דלא הוה מוסיף וכבר ביארתיו לעיל גבי ומי אמר שמואל הכי בדף קי"ג ב' יע"ש ומכ"ש דהכא כן. ואם כן אין משם הכרע ולגופא איצטריך וא"ש בפשוטו דאי להקדים או למה ליה: בא"ד וי"ל דה"א למעט נתינה דעכו"ם עכ"ל כתב מהר"מ מלובלין ז"ל דה"ה דה"מ למימר למעוטי מכירה דגר ומהרש"א ז"ל בקצת נוסחא' כתוב למעוטי נתינ' דגר וא"א להעמיד וט"ס הוא אלא למעוטי מכירה דגר אלא במתנה ועיין בספר פ"י במסכת פסחים: ובד"ה כדרך שפרט בנבילה דר"א לא אתא אלא כר"מ עכ"ל כבר כתבנו לעיל דאין מכאן הכרע אי ר"א אליביה דר"מ אמרה ובחדושינו למסכת פסחים אבאר מזה באורך

(דף קטו ע"א) בתוספות כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כו' ואפילו סרסן עכו"ם ומ"ש מבב"ח וי"ל כו' א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל הקשו דאפילו סרסן עכו"ם יהא אסור דלא נעבדה עבירה אפ"ה כיון דתיעבתי לך בארצכם לא תעשו וכמו כן בב"ח שפירש"י דלא תאכל כל תועבה אף ע"י עכו"ם וקטן וגדולה מזו אף נפלה מעצמה טיפת חלב שלא במתכוין לבשר אסור ולזה תירצו דמש"ה שרי דאי אסור א"כ אף ע"י עכו"ם אסור ואפשר אף מעצמו דומיא דבב"ח ואם כן למה לי קרא ומעוך לגבוה דאסור תיפוק ליה דלהדיוט נמי אסור בכל ענין אלא ש"מ דשרי בדיעבד והקשו עוד דצורם אוזן אפילו על ידי עכו"ם לתסר ותירצו דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו ואף ע"י עצמו חזינן דלא הוה בכלל לא תאכל כל תועבה כמ"ש בסמוך מזה:

ודע דמהר"ם שי"ף ז"ל כתב דהתוספות לגרסתם לקמן הוא דקא קשיא להו (בד"ה חורש בשור וחמור פירוש השור וחמור גופא דלא כרש"י שהזרעים ליתסרו ומשור וחמור גופ' ל"ק כמ"ש בד"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה יע"ש) דשור וחמור גופא ליתסרו יע"ש ואני אומר אף לרש"י שייך זאת הקושיא דדבר שנעבדה עבירה שנשתנה הדבר ההוא שייך שפיר למתסר מלא תאכל כל תועבה כמו שאבאר לקמן בפירש"י ז"ל אלא דיש לחלק בין שינוי דבב"ח לאילים שסרסן דאין שום שינוי בבשר שאוכלין אלא שסרסן ועיין מ"ש לקמן:

ובד"ה היא קודש ואין מעשיה קודש כו' וי"ל דהיתר הנאה נפקא מלכם כו' תיפוק ליה מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם עכ"ל מ"ש דהיתר הנאה מלכם בזה א"ש לרבנן דפליגי עלי' דר"י הסנדלר אפ"ה איצטריך לכם דאי לאו לכם ה"א דאסור מלא תאכל כל תועבה והיא למעט בהנאה לכך כתיב לכם להיתר הנאה וע"כ היא למעט באכילה נמי שרי ומה שהקשו לר"י הסנדלר למה לי קרא קודש בכתובות וב"ק תירצו זאת דאי מל"ת כ"ת ה"א דאף שוגג אסור לכך כתיב קודש אצל מחלליה מות יומת במזיד ולא בשוגג אלא דהקשו לא לכתוב לא קודש ולא לכם והוה אמרינן מלא תאכל כל תועבה יע"ש ולא ידענא דהא לכם ודאי דאיצטריך דמלא תאכל כ"ת הוה אסרינן בהנאה כמ"ש כאן ולק"מ דהתוספות לשיטתייהו דהלכה כחזקי' נגד ר"א או דשם הקשו לחזקיה דלא יאכל אכילה לחוד משמע דאיך אתי לכ"ע אליבא דר"י הסנדלר א"כ ל"ל קרא לא קודש ולא לכם וכאן הסוגיא אליבא דר"א ולכן לא הוקשה להם אלא דלא לכתוב קודש אלא לכם לחוד:

כתב מהרש"א ז"ל דלר"י הסנדלר תקשה באמת חורש בש"ו ליתסרו דלדידי' ליכא ק"ו משבת דמעשה שבת אסורין ויש ליישב זאת דמעשה שבת אין אסורין אלא במזיד ולא שוגג דמחלליה מות יומת וא"כ בשוגג ודאי חבש"ו מות' מק"ו דשבת ר"ל שיהא מותר בהנאה ובשוגג לגמרי וא"כ ליכא למימר דחבש"ו במזיד ליתסר מלא תאכל כל תועבה דאי הוה בכלל תועבה אף שוגג היה לאסור דאין חילוק אלא ודאי דשרי לגמרי ושבת מקודש היא אסור וכמ"ש והעד ע"ז דהתוספות בד"ה כל תועבה דצורם אוזן בכור שרי מדחזינן קדשים שהוממו שרי ואף דמצינו לאוקמיה בהומם מעצמן מ"מ חזינן דלא הוה בכלל כל תועבה דאי הוה בכלל אף שוגג אסור כמ"ש לעיל וה"ה כאן. ועם זה יש ליישב בכתובות ל"ד א' לר"י הסנדלר יכול אף שוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד ולא בשוגג ופירש"י שם דהא גבי חיוב מיתה כתיב וקשיא לי דמ"מ ליתסר במזיד ובשוגג ג"כ מלא תאכל כל תועבה דהאי מחלליה לאו מיעוטא הוא כפירש"י ומכל מקום ליתסר אלא דאם כן למה לי קודש ולכם לחזקיה או לר"א למה לי קודש כמו שכתבו התוספות שם אלא על כרחך דהאי מחלליה מיעוטא הוא במזיד דוקא:

. גמרא חורש בש"ו וחוסם פי פרה ליתסרו השתא ומה שבת כו' כן הוא גירסת רש"י ז"ל והנה לרש"י הקושי' על הפעולה שנעשה חבש"ו דהיינו הזרעים והדישה ליתסרו וע"ז משני השתא כו' דאיכא ק"ו משבת דשרי אבל על השור וחמו' גופ' ל"ק דנעבד' עביר' לתסרו וכמ"ש רש"י ד"ה לא אמר' תור' יע"ש משום דאי מש"ו גופא קשיא ליה לא הוה משני מידי השתא ומה שבת שאני התם שאין אוכל השבת כ"א הפעולה כמ"ש בת"ח דהא דאסרה תורה לבשל בשבת משום שחילל יום שבת ולא על בישול הבשר קפיד קרא יע"ש היטב וא"כ הוה תועבה מה שחילל השבת והפעולה הנמשך ממנה הבשר מותר וה"ה הדישה שרי אבל ש"ו ליתסרי כמו דפריך כלאי זרעים ליתסרי וליכא ק"ו משבת וה"ה או"ב כו' וטעמ' דל"ק מש"ו גופא דלא נעשו בהן שום שנוי והם כמו שהיו מתחל' ומתחל' היו מותרין לא שייך לומר שיהיו אסורין כשעבר על מצות המלך מל"ת כ"ת משא"כ בב"ח בעירבם ונעשו שינוי דבישול שניהם יחד והם התועבה שאסר הכתוב ולכך אסור לאכול ודבר זה למדתי מתוך פי' הריטב"א ז"ל שכתב על דברי רש"י בד"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה דלא פריך אלא על היוצא מהן שבא ע"י עבירה לעולם אבל דבר שהיה מותר מתחלה לא נאסר בנעבדה עבירה אא"כ נעשה שום שינוי עכ"ל והיינו משום דקשיא לי' מבב"ח שהיה מותר בתחלה ונאסר אח"כ והוצרך לתרץ שאני התם דנעשה שינוי שעירבם זה עם זה וה"ה או"ב ששחט הבן אח"כ דנעשה שינוי בגופא ע"י עבירה וה"ה שילוח הקן דפריך מיני' היינו כפי' השני דהתורה אמרה דלא יקח ונשאר לעולם באיסור יע"ש ומש"ה פריך ליה מכלאי זרעים וכלאי בהמה היינו הנולדים מן הכלאים דהיו בעבירה וכלאי זרעים מה שגדל אח"כ ואו"ב נעשה שינוי בגופו משא"כ בחורש בשור וחמור דלא נעשה שום שינוי בגופו בשביל זה זהו גי' רש"י אבל גירסת התוס' אינו כן אלא דקשיא לי' מחורש בשור וחמור גופא דליתסר וכן כולם כו' ומשני השתא לבדה שרי כו' וכן שילוח הקן פירושו היכא דעבר ונטלה ומ"ש התו' דשבת אין הבישול ניכר הקשה הריטב"א דא"כ מה פריך מאו"ב ושילוח הקן וכן התורת חיים הקשה כן ולכך תי' הת"ח דשאני שבת וכמ"ש לעיל משמו יע"ש:

בפירש"י בד"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה כו' וה"ה דמצי למימר בכל הני ומה שבת דחמיר כו' דא"כ החורש בשור וחמור כו' ואנן לא פרכינן מינייהו עכ"ל לכאורה יש לתמוה מ"ש דה"ה דמצי למימר בכל הני השתא ומה שבת דחמירה שזה סותר מ"ש לעיל בד"ה כלאי זרעים הן עצמן התועבה דהיינו דלא תקשי משבת דשאני התם דלא הוה הן עצמן התועבה משא"כ כלאי זרעים וה"ה או"ב ושילוח הקן דקשיא שפיר דהן עצמן התועבה וא"כ איך כתב דהוה מצי למימר בכל הני ומה שבת דחמירה והנראה לי דכתב כן ללישנא שפי' שילוח הקן ליתסר היינו היכא דעבר ונטלה כו' וא"כ חזינן לההיא פירושא דאף דבר שהיה מותר מתחלה ולא נעשה שום שינוי אפ"ה פריך שיהא, אסור א"כ בחורש בשור וחמור נמי קאי הקושיא אשור וחמור גופא והא דמשני השתא ומה שבת צריך לומר דיש חילוק בין בב"ח לשבת וחורש משום דבב"ח ניכר האיסור שבלעו טעם