ראש יוסף על חולין חלק ב קלא

דשאר בהמה טהורה אסור לבשל והני תרתי גדי צריך דאי לא הוה כתיב אלא חדא ה"א דווקא גדי ולא שאר בהמה וחיה דהאי תנא סובר גדי דוקא ולכך כתיב למעט טמאה הא שאר בהמה טהורה אסור לבשל ויותר הוה מוקמינן לרבות דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שאר בהמה ומ"מ ע"כ טמאה לא דאל"כ לא לכתוב כלל גדי סוף דבר שדברי רש"י בזה הדבור קשה להולמם וצריכין ישוב דעת ועיין בע"י:

ובתו' ד"ה בחלב פרה ורחל מניין כו' כגון פרה בחלב גדי עכ"ל הא ודאי אף במינו שאינו אמו צריך קרא לרבויי דהא אחותו גדולה וקטנה נמי צריך לרבויי כפי' הרר"י ע"ע לקמן ואף אם נדחוק לפרש כפי ראשון שם מ"מ הא מסיק ר"א להיא גופא בחלבה נמי צריך קרא ואף דמסיק משום דחד גופא הוא היינו דלא מצי למילף במה הצד אבל בלא"ה אית לן לומר אימא אמו דוקא וע"כ נראה לפרש כמ"ש ברש"י אלא דלשיטת התו' א"ש דבאמת באחותו גדולה וקטנה מצריך ריבויי ומתחלה אמר דחדא בחלב אמו מוקמינן במסתבר טפי כמ"ש רש"י ע"ב בד"ה תאמר יע"ש שכתב דמקרא קמא אימא דוקא פרה ורחל שנאסרה עמו בהרבעה כו' והכי קאמר בחלב פרה ורחל מניין ומייתי ליה בק"ו ופריך ליה ולכך מוקמינן קרא להכי וקרא שני בחלב אמו תו לא צריך לרבות במינו באין אמו דהיינו אחותו גדולה וקטנה דאחותו גדולה מצינן למילף בק"ו מאמו שנכנסה לדיר להתעשר ומה לאו שכן נאסר בשחיטה פרה תוכיח דמרבי גדי בחלב פרה דלמינו פרה בחלב פרה לא צריך לשיטתם דהאי תנא סובר נמי גדי הכל במשמע וע"כ כי רבי קרא באין מיגו ומכ"ש אחותו גדולה והדר דינא ואחותו קטנה מייתי במ"מ מאמו מה לאמו ר"ל פרה ורחל והדר דינא אלא קרא שני למאי אתא פרי עם האם וכדמסיק ר"א בשמעתין ע"ב ואין להקשות נוקי קרא ראשון למינו באין אמו ומנלן לאין מינו דהשתא יליף בק"ו מפלגא דדינא ממינו מאין אמו שלא נאסרת בהרבעה ואסור מכ"ש באין מינו ותו ליכא למיפרך מידי והא דמוקי לה לפרה משום דכן הוא דאי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן במסתבר טפי ומ"ש התו' דלא איצטריך ליה לרבות אלא באין מינו לאו למימרא דלמינו לא צריך קרא באין אמו אלא משום סיפא נקטו הכי במה דסיימו בדבריהם אבל פרה בחלב עצמה הא דרשינן לעיל כ"מ שנא' גדי אפי' פרה ורחל במשמע כו' ר"ל דלא תטעה בהא דאמר בחלב פרה מניין אף במינו מיבעי ליה פרה בחלב אמה דאסור דאימא כיון דגדי דוקא ה"ה אמו ונהי דמגדי שני מרבינן אף שאר בהמה וחיה מ"מ פשיטא דקרא בגדי מיירי ואמו משמע אמו של גדי כמ"ש בשיטת רש"י ויהיה מלת אין לי אלא בחלב אמו לאו דוקא אלא הכונה חלב עז כמ"ש רש"י לזה כתבו דלאו כן הוא דלא צריך ליה אלא לאינו מינו גדי בחלב פרה ובזה א"ש לישנא דאין לי אלא בחלב אמו ותרתי מיבעי ליה במינו באין אמו ומכ"ש באין מינו מנלן ומסיק דלאין מינו איכא ק"ו ודאי ולבסוף באידך ברייתא מסיק דלאחותה גדולה מייתי במה הצד וקרא שני לפרי עם האם זהו מה שנראה לי בפי' דבריהם ואין כעת הזמן להאריך גם בספר עצמות יוסף האריך בכאן ואין כעת תחת ידי הספר ההוא לכן אמרתי עת לקצר ואי"ה במקום אחר נאריך שם:

ובד"ה פרה ורחל כו' ועוף לר"י הגלילי עכ"ל יש לראות דמה לחיה שכן (שייך) אפי' במינה ובאמו אין אסור תאמר בפרה שכן במינה ובאמה אסור אף אני אביא באין מינו ובעוף אפשר לומר יוכיח דא"ל במינו אין איסור דלא אסור ביה מינו דאין לו חלב האם וריטב"א ז"ל כתב דהאי תנא אפשר דסובר כת"ק דמתני' דחיה ועוף מ"ה ובאמת שכן כתבו התוס' במתני' דלת"ק חיה ועוף מ"ה ועי' מהרש"א:

ובד"ה מה לאמו שנאסרה בשחיטה תימא לרבנן חיה תוכיח דאין או"ב נוהג בחיה עכ"ל גם בכאן כתב הריטב"א דאפשר דסובר כר"ע דאמר דאין נוהג ולא ידענא דהכי קא קשיא להו לרבנן דסבירא להו דאסור לבשל חיה ועוף כמ"ש התוספות במתני' א"כ תקשי למה להו קרא לרבות באין מינו אמאי לא נילף ממינו מאמו מחיה דליכא למיפרך שנאסרה בשחוטה דאין או"ב נוהג בחיה והא ודאי קושיא היא דלמה לי קרא ואפשר דהוא ז"ל כרש"י סבירא ליה שפירש דהאי תנא לא ס"ל לדשמואל אלא דמחד אמו נפקא זכר ושחוטה וטמאה וא"כ מצינו לומר לת"ק דחיה מ"ה דריש הני בחלב אמו כדשמואל והתו' לשיטתייהו בד"ה ת"ל שכתבו דתרי פעמים בחלב מיותר לכ"ע וא"כ הוקשה להם למה לי לת"ק למה לי ומ"ש דאו"ב אין בחי' עיין בפאו"ב:

כתב מהרש"א ז"ל דלרש"י הק"ו לאין מינו ובמינו פרה בחלב אמו יליף במ"מ מגדי במינו יע"ש דאין לומר דיליף בק"ו ומה גדי בחלב פרה דלא נאסרה בשחיטה כו' דהא לא ידע מזה דפריך למה לי קרא הא אתיא בק"ו ואי הוה ידע מפירכא זו ליכא ק"ו ומ"ש מהרש"א ומיהו אי לאו ק"ו במינו לא הוה יליף מ"מ מגדי דגדי דוקא ר"ל דמה מצינו לא מהני להוציא ממשמעות הכתו' דלהאי תנ' גדי דוקא וה"ה אמו דוק' כמ"ש רש"י ז"ל אבל בק"ו יש כח לרבות אף חלב פרה ורחל וכיון דאמו לאו דוקא ה"ה דמייתינן במינו פרה בחלב אמו במ"מ ומה שהוצרך לזה דקשיא ליה ק"ו ל"ל כיון דסוף סוף מוכרחין למ"מ ולזה תי' דאמו דווקא כיון דגדי דווקא:

ובד"ה תלמוד לומר כו' אע"ג דשמואל דריש לה כו' עכ"ל אבל רש"י לא פי' כן דהך תנא אין סובר כשמואל דחלב שחוטה וזכר וטמאה מפשטא ממעטינן לה

(ע"ב) רש"י ד"ה אחותו גדולה נמי כו' ודרוש הכי ומה אמו כו' ותיתי מבינייא בין גדולה וקטנה עכ"ל אף דכלל אותן מ"מ גדולה בק"ו קטנה במ"מ כמ"ש מהרש"א לעיל דאחותו קטנה היינו מינו באין אמו ונכנסת לדיר להתעשר ובודאי מה מצינו הוא דיליף לה וללשון ראשון הכל בקל וחומר פרה שהיא אחותו גדולה בתרתי ואחותו קטנה בחדא:

בהא דאמרינן בכולה שמעתין מעיקרא דדינא פירכא ולבסוף לא מזכיר זה הלא כבר נודע אצל בעלי הכללים מה היא תחילת הדין וסוף הדין ועיין בספר הכריתות לר"ש מקינון ועצמות יוסף ושל"ה בסוף ספרו שהאריכו בזה ואין כאן מקומו להאריך:

גמרא משום דא"ל סוס בן סוסיא אחי פרידא יוכיח עיין בפ' או"ב ושם הארכנו בזה והא דאמר כלום נאסר אלא ע"י האם דחיטי ושערי בכדא ושרי אבל לזרוע בקרקע אסור במפולת יד משעת זריעה עובר בלאו אף שלא נשרשו עדיין בקרקע ובמקום אחר אבאר אמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה הא דלא יליף מג"פ לא תבשל כתנא דבי ר"י גם באמת למה לי הג"פ לא תבשל כיון דיליף מלא תאכל כל תועבה י"ל לעבור כמה לאוין כמו חמשה לאוין הכתובים בדם וה"נ כן ויש עוד ליישב זאת דודאי מג"פ יליף אכילה והנאה אלא דלא לקי עליה דהוה לאו דאא"ע כמ"ש הלח"מ בפ"ט מהלכות מ"א מש"ה מפיק אכילה מלא תאכל כל תועבה ולאיסורא דאין לוקין על לאו שבכללות אפי' חדא על לאו כזה וכבר הארכנו בכללים ומש"ה ע"כ לא תבשל למלקות דאי לאיסורא לא איצטרך ליה ועיין בפתיחה ושם הארכנו בזה ולקמן בסוגיא דאיסי בן יהוד' אכתוב יע"ש:

ובתוספות ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב כו' אלא כר"מ דלר"י כו' עד כאן לשונו לא אמרינן הכי בהדיא אלא דקאמר התם בשלמא לר"מ כו' אלא לר"י ומסיק מאותו וא"כ אימא דר"א אליביה דכ"ע אמר למילתיה אלא מדאמר עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה דאי לומר היכא שפרט היתר שרי פשיטא וכמה דברים יש דכתיב היתר חלב יעשה למלאכ' ושרצים וכל הנך דמזכיר התם בפ' כ"ש אלא דר"א אליבא דר"מ אמר למילתיה ומנבילה יליף למילתיה דל"צ לגופא ודע דהר"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מ"א הט"ו כתב כ"מ שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע עד שיפרוט כמו נבילה וחלב עכ"ל ואף שהוא סובר כר"י בהלכות עכו"ם ולא מנבילה יליף דלגופא צריך אלא שאמר היכא שפרט היתר והזכיר ג"כ שאר דברים ומ"מ איני רואה הכרע שיאמר ר"א אליביה דר"מ:

בא"ד וא"ת לר"מ כו' ללמד בעלמא איסור הנאה כו' ה"א דאתא קרא להשוותם עכ"ל כפי הנראה לכאורה ה"פ דודאי אי לא כתיב כלל ה"א מסבר' להקדים כמו שאמר ר"י אלא דכתיב היתר הנאה ללמד דכ"מ שנאמר לא יאכל הנאה משמע אי לאו או ה"א דקרא להשוות' אתא לאפוקי מסברא החיצונה דניחא טפי לומר כן מלומר מלתא חדתא כ"מ שנאמר לא יאכל הנאה משמע וגם לא צריך קרא לגופא אלא לעלמא מש"ה כתיב בקרא או להקדים ואס"ד דכ"מ דלא יאכל אכילה לחוד למה לי כלל היתר הנאה כיון דמסברא ידעינן להקדים כו' ור"י יליף בכ"מ מאותו כדמסיק בכ"ש אי ס"ד להקדים לחוד או למה לי ואי דס"ד דקרא להשוותם אתא מה"ת לומר כן דהא קרא לגופא איצטריך דל"ת דאסור בהנאה מאותו אלא ע"כ או לדברים ככתבן הוא דאתא משא"כ לר"י דיליף מהכא כ"מ שנאמר לא יאכל אכילה והנאה כו':

אבל מלשון התוס' שכתבו אבל השתא דכתיב מכירה ונתינה ללמד בעלמא איסור הנאה משמע דלגופיה לא איצטריך דאל"ה הוה לומר דאיצטריך לגופא אע"כ לגופא לא צריך דע"כ נבילה שרי בהנאה כמ"ש בחדושינו ח"א מדכתיב כי יכרה איש בור ונפל שמה שור או חמור ומת ומקרא מלא הוא דנבילה שרי בהנאה דהמת שלו כו' ועיין בחדושינו שם סוף יבמות ולגופא לא איצטריך אלא ללמוד בעלמא לומר לך כאן פרט היתר כו' אבל מלשון רש"י כאן ד"ה עד שיפרוט שאעפ"י שכתב לא תאכל הוצרך לפרוט היתר הנאה משמע דלגופא איצטריך ומ"מ אם נאמר כמ"ש שם וכן יראה מלשון התוספות