ראש יוסף על חולין חלק ב יג

ודע דאין להקשות מאי קושיא דילמא בתייש הבא על הצביה ורבנן סברי אם שה לרבות כה"ג ור"א סובר אם שה לחלק אי נאמר דאסיק הכי מריבויא דאם שה אבל נאמר כמ"ש הר"ן בשם רש"י ז"ל בפ' הזרוע דאם לרבנן קאי בצבי הבא על התיישה והקשה הר"ן א"כ תפשוט דחוששין ותי' הב"ח בסי' ס"א דהיא גופא מספקא לן לרבנן אי רבויא דאם שה לומר דחוששין לזרע אב ואפ"ה ריבתה התורה דליחייב בכולהו מתנות או דאין חוששין אתי אם שה כו' יע"ש משא"כ להיפך בתייש הבא על הצביה דאם שה לרבות דא"כ תפשוט דודאי חוששין לזרע אב דמי איכא ספיקא קמי קוב"ה כמ"ש הר"ן שם בפ' הזרוע יע"ש ופריך שפיר דע"כ אי מוקי פלוגתייהו בצבי הבא על התיישה צ"ל לרבנן מאי חייב חייב בחצי מתנות ר"ל אם שה ואף מקצת שה לא אמרינן דהשתא איצטריך ריבויא דאם שה לחצי מתנות או דאמר אף דאם לחלק חייב עכ"פ בחצי מתנות אבל התוספות לשיטתייהו לעיל ד"ה עייל לי הנך דדמיין להדדי יע"ש היטב להמעיין שם בדבריהם הקשה להם בכאן שפיר זהו מה שרצינו לבאר

(דף פ' ע"א) גמרא אמר רב פפא הלכך לענין או"ב כו' הכלל בזה דרוצה לאוקמיה ההיא דכיסוי כר"א וכרבנן ולכך אומר כן דתרווייהו מספקא להו ובאו"ב למלקות בצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בת ולאיסורא ג"כ בת ילדה בת ולהר"מ ז"ל לאיסורא צביה ובנה ולטעמא דפר"ח בסי' ע"ז דליכא למגזר לר"א משום בתה ובת בתה דשה ומקצת שה לא אמרינן אבל למלקות מ"כ בת ילדה בת ואיידי כו' והתם ע"כ כן הוא דאל"כ ליקי נמי לילקי דבנו כל דהו משמע ולאיסורא אי מוקמינן כפשוטו לא הוה אלא איסור דרבנן וכי מוקמינן בת ילדה בת הוה איסור תורה דשמא חוששין והוה שה ובנה ואף להר"מ ז"ל דספיקא מ"ה שריא שאני ספק חסרון חכמה ר"ל ספיקא דדינא דמן התורה אסור ולטעם התב"ש אף לאיסורא ע"כ בת ילדה בת מן הצבי ולרבנן אסור מ"ה ולר"א שה ואף מקצת שה לא אמרינן ושמא ישחוט אביו הא צבי הוא אבל כפשוטו ליכא למימר דא"כ מ"ט דר"א דשריא הא איכא למיגזר שמא ישחוט עם אביו ואם נאמר כשיטת הרמב"ן הביאו הריטב"א הי' אפשר לומר ודאי כרבנן דחנניא דאין או"ב נוהג בזכרים מטעם שאין חס על הבן או חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו אבל לענין שאר קורבה גם לאו"ב מסופקין אי חוששין לזרע אב כגון תיש על הצביה או להיפך וא"כ איכא למימר לאיסורא בתיש על צביה ושחט לה ולברה ורבנן מסופקין אי נוהג בזכרים ואיכא למגזר שמא יקח אביו עם בנו ור"א מפשט פשיטא לי' דאין נוהג בזכרים אלא דזה דוחק והנכון כו' כמו שכתב מקודם בת ילדה בת לאיסורא ובי"ד אבאר:

אמר רב יהודא כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה או חי' ופירש"י ז"ל וכן התו' בד"ה כוי דאמתני' דכיסוי הדם קאי ולאו אפלוג ר"א דר"מ ורבנן אבל רבנן ור"א ודאי בכור הבא מכלאים מיירי מדאמר ר"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל כו' כוי אין או"ב נוהג בו משמע דה"ק יש כלאים שנוהג בהן או"ב ויש שאין נוהג בהן הבא מן הצבי ותיש דאל"כ למה מזכיר כלל כלאים הבא מן העז ורחל כיון דלא פליג על חכמים בזה ועיין בת"ח לעיל שכתב קצת בע"א יע"ש ומ"מ התוס' ורש"י לאו בחדא שיטתא קיימא דרש"י סובר דרב יהודה מלתיה באנפי נפשה הוא והתוספות סוברים דרב יהודא לתרוצי הא דכיסוי הדם אתא דהתם ר' יוסי הוא דסובר כוי בריה בפ"ע ורבנן ור"א פליגי בפלוגתא דחנניה ורבנן רבנן סברי חוששין לזרע אב בתיש הבא על הצביה ובת ילדה בת ור"א סובר אין חוששין לזרע אב ובמתנות ג"כ בתיש הבא על הצביה דרבנן מחייבי בחצי מתנות דחוששין לזרע אב ור"א סובר אין חוששין והוה כולו צבי דהתם ג"כ קתני כי הך דאו"ב כלאים הבא מן העז ורחל כו' והך דכיסוי הדם ר' יוסי היא דאמר כוי בריה בפ"ע ולאו הבא מן תיש ורחל או צביה ולכך אין שוחטין אותו בי"ט אבל שיטת הר"מ ז"ל לענין שאר קושיות שיש בדבריו בפי"ג מה"ש אבאר בי"ד סי' ט"ז וסי' ס"א וסימן רצ"ז בס"ד באורך וכאן אין להאריך בזה בפירש"י בד"ה בתיש הבא על הצבייה לאיסורא ומלקות ליכא דאין התראה ואין מלקות בלא התראה עכ"ל הלשון דחוק דמשמע הטעם דהוה התראת ספק וז"א דאף למ"ד התראת ספק שמיה התראה אינו לוקה בכאן דאיך ילקה שמא אין חוששין לזרע אב והתראת ספק הוה היכא שודאי עבר על הלאו אלא בשעת התראה הוה ס' כי הך דנותר וכדומה ואין ענינו לכאן:

גמ' הני עיזי דבאלא כשירות למזבח מדלא מני בהדי חיות עכ"ל יראה לי לפרש מקום הספק בעיזי דבאלא שאין דומין לעז סתם ושמא מין חי' הוא או שמא כיון דנקראים עזים ש"מ מינא דעז נינהו ולזה אמר מדלא אמר הכתוב בהדי חיות דמנה עשר מינין ותו לא וא"כ עזי דבאלא שאין דומות לא לעז סתם ולא למין חיות מסתבר לומר דמין עז היה כיון דנקראין עז משא"כ אי הוה עוד מיני חיות יותר מן המוזכרים בפסוק אין הכרע מה שנקרא עז סתם דהוה מין עז דאין דומה לעז ישוב וה"א דמין חיה הם דאי מין בהמה ליכא כ"א שלשה מינין שור וכשב ועז המוזכרים בפסוק. אלא הא דקשיא ליה אימא איל צבי פרט כל בהמה כלל כו' ומאי קושיא כיון דאיכא עוד מינים אימא מין בהמה הם י"ל דמ"מ ספיקא הוה אי מינא דחיה או מין דבהמה דמין עז לא הוה דאין דומה לעז סתם ודאי לאו מינא דעז נינהו אבל השתא דליכא כ"א עשר מינין אית לן לומר מינא דעז נינהו כיון דנקראין עז ופריך ודלמא מינא דזמר נינהו פי' הן עצמן הוה זמר הכתוב בתורה כיון דאנן לא בקיאין בהנך שלשה מינין אקו ותאו וזמר מלומר שהן מין עז דאין דומות להם לעז ישוב ועיין פירש"י ומהרש"א ז"ל והשתא לא קשיא מה שלא הקשו התוס' לעיל והא חזינן איל הבר דמין חיה הוא כמ"ש התוס' ד"ה זה איל הבר אף דנקרא איל בחירק דשם זה של בהמה הוא כבש בן י"ג חודש דנקראו אילים בתורה ואף דאין דומה למינים הללו המוזכרים בפסוק בחיות ונקרא י"ל ואפ"ה הוה מין ממינים המוזכרים אף אתה אל תתמה על עיזי דבאלא דה"א דזה תלוי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן בשור הבור דרבנן סברי שור הבר מין בהמה הוא הנקרא שמו תורבלא והשתא ק"ו ומה תאו שמוזכר בקרא אצל חיות הוה מין בהמה הנקראין תורבלא כ"ש עיזי דבאלא דהוה מין עז דנקראין עז ולר' יוסי דאמר שור הבר מין חיה הוא דלא איכפת מה שנקרא בשם שור א"כ איל הבר דרשב"ג חשיב ליה חיה סובר כר' יוסי אבל לרבנן אה"נ דהוה מין בהמה כמו תאו כיון דנקרא תורבלא משא"כ להמקשה דפריך ע"כ ל"פ אלא דחשיב בהדי חיות משמע דאי לא הוה מוזכר בקרא ודאי הוה מין בהמה קשה שפיר והא איל הבר דנקרא בחירק וחשיב רשב"ג מין חיה ומיהו לפי מה דמשני א"ש דשמא מין דאקו או דתאו חיה איל הבר דהוה חיה ודאי דחשיב ליה אצל חיות ומ"מ קשה קצת דאמר עשר בהמות מנה הכתוב דמשמע דהוה עשר מינין ולרבנן לא הוה אלא ט' דתאו מין דשור הוה ויש ליישב והא דאמר עשר בהמות ותו לא לרבותא אמר כן השתא ומה תאו דכתיב בקרא אצל חיות הוה מין בהמה לרבנן כ"ש עיזי דבאלא דלא כתיב בקרא יותר מסתבר לומר דהוה מין בהמה מלומר דהוה מין חיה אף שאין דומין לעז סתם ועיין מהרש"א ותראה שכוונתו כמ"ש:

ע"ש גמרא רבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה הוה ור"י סובר מדחשיב אצל חיות ש"מ מינא דחיה הוה כן הוא סברת תלמודא דידן אבל בירושלמי איתא להיפך הביאו הפר"ח בסימן פ' ס"ק י"ג דמאן דמתרגם האי תורבלא סובר כר"י יע"ש ונראה דר"ל דלר"י דסובר שור הבר מין חיה סובר דתאו הוא תורבלא ולרבנן דסברי שור הבר מין בהמה הוה סוברים ע"כ תאו מין אחר הוא דתאו כ"ע סברי דהוה מין חיה מדחשיב אצל חיות ולפיכך כתב הר"מ ז"ל בפ"א מהל' מ"א ה"ח דעשר מינין הוה שלשה מין בהמה וז' מין חיה דתאו ודאי מין חיה הוה מדחשיב בהדי חיות יע"ש

(ע"ב) גמרא שני מתקבל בפנים הוא כרת נמי ליחייב מפירש"י יראה דה"ק שני נמי ליחייב כרת כמו הראשון אבל לא רצה לפרש מלת נמי אמלקו' דמלקות שפיר מיחייב אשני משום שחוטי חוץ אלא דכרת נמי ליחייב דמשמע ודאי סופג ה"מ בשני משום או"ב ולא משום מחוסר זמן דלקי לר"ש משום שחוטי חוץ אף שאין ראוי לבא כ"א לאחר זמן ומש"ה פי' דמלת נמי קאי אראשון ותרתי קא קשיא ליה ועיין תוס' ד"ה דכמה דלא ר"ק דם בסוף הדבור: קדשים בפנים כו' דכמה דלא זריק דם כו' עכ"ל רש"י ז"ל סובר לר"ש אין או"ב נוהג בקדשים כלל לר' אושעיא ור"ש לא דריש ו' מוסיף על ענין ראשון דאיכא מ"ד בזבחים ג"כ דלא דריש ו וביבמות ס"ח ב' כמאן כר"ע דדריש ו' יע"ש דבקדשים לא משכחת ליה כלל דהוה שחיטה שאינה ראוי' דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר ואף מן השני קשיא דהוה שחיטה שאינה ראויה ואם בראשון חולין ועיין מהרש"א אמנם אפשר לומר דמן השני אין קושי' דגם ר"ש מודה דדריש ו' מוסיף כו' דנוהג בקדשים כשהשני קדשי' לענין איסור לחוד דנקרא מחוסר זמן ואסור לשחוט או"ב ביום א' כשהשני קדשים ומ"מ לענין מלקות אית לן לומר דלא לקי דלא הוה גזירת הכתוב אלא לענין איסור' ולא לענין מלקות ואף בשחוטי חוץ דלקי אף דהוה שחיטה שאינה ראויה ולא אמרינן די לן דליהוי גזירת הכתוב לענין איסורא ולא לענין מלקות י"ל מדחייבה התורה כרת עליה אית לן לומר גם לענין מלקות גלי קרא דהוה שחיטה בכך משא"כ באו"ב לענין מלקות ומש"ה משני אין קושיא דגלי קרא דליהוי שחיטה ראויה לענין או"ב לאיסורא דאסור לשחוט