ראש יוסף על חולין חלק ב קכט

משמע דאיסורא מיהא איכא ולזה צריך למעט טמאה דאף איסורא ליכא בבישול דאין נוהג בטמאה ומ"מ דברי מהרש"א ז"ל א"א ליישב כך שכתב למעט טמאה בבישול דליכא אלא חדא איסורא משמע דאי הוה תרי איסורי לא היה צריך קרא ומיהו הן הן הדברים דאי הוה בלא"ה אסור מה נ"מ למעט שאין בו איסור בישול בב"ח כיון דאסור לבשל טמאה ועיין בר"מ פ"ט מהלכות מ"א שכתב המבשל חלב ומתה לוקה על בישול הוא פסק כל"ב ומש"ה כתב דלוקה ואה"נ דאיסורא אף ללישנא קמא אית ביה וכדכתיבנא:

כתב עוד מהרש"א אבל קשה דא"כ לקמן לר"ע נמי הו"מ לומר אין איסור חע"א וצריך קרא לטמאה בבישול דליכא אלא חדא איסורא עכ"ל מ"ש דמצינו למימר כו' הא אי אין איסור חע"א איצטריך לדשמואל וי"ל דסבירא לי' אין איסור חע"א אף בב"ח וע"כ חלב ומתה לא לקי אאכילה וקרא לטמאה בבישול דלא לקי אף אחדא איסורא דאין לומר דגמרא רוצה לומר דלא יפלוג שמואל אר"ע דהא וודאי לא דריש כר"ע דאיהו מוקי חדא לשליל אלא דפריך הא אפיקתו לדשמואל, דע"כ ר"ע איסור חע"א אית ליה בב"ח מדאיצטריך למעט טמאה וא"כ איצטרכו כולהו למעט טמאה ותרי לרבויי חלב ומתה או עכ"פ חדא לחלב ומתה וע"ז הקשה שפיר דלמא ר"ע אין איסור חע"א ולמעט טמאה מבישול דליכא אלא חדא איסורא וליישב זאת נאמר כמ"ש התו' ק"א בד"ה ר"ע דהא דאמר לקמן הני אפיקתו לשמואל היינו דקשיא ליה לשמואל אי דריש כר"ע דחי' ועוף אינן מ"ה היכי דריש להו להני קראי ומשני קסבר שמואל איסור חע"א וחלב ומתה ל"צ קרא ואייתרו כולהו תלתא גדי לחיה ועוף ובהמה טמאה אבל לר"ע הא כתבו התו' שם למאי דמסיק שם דשבת וי"ה ב"א הוא לא אמרינן איפוך ור"ע ב"א לית לי' וכבר כתבנו לעיל מזה דא"כ למה למעט טמאה ולשיטת רש"י ביבמות בד"א ל"ג דמאן דלית ליה ב"א אית ליה מוסיף וכמה שכתב הרשב"א בשבע שיטות ביבמות א"ש דהנאה הוה מוסיף כמ"ש רש"י לעיל ק"א וסובר דאין חילוק בין קדשים לשאר איסורין דהנאה מוסיף הוא דהוה וכמ"ש הר"ן בחדושיו עלה דקסבר ר"ע איסור חע"א דמוסיף הוא וכן כתב הרשב"א שם וכל זה לא יועיל למ"ש התו' שם דאינהו סברי הנאה לא הוה מוסיף וכתבו ביבמות דב"א עדיף ממוסיף ומש"ה הוקשה להם מכאן דר"ע אית ליה איסור חע"א ותי' דלשמואל קאמר לה דאי אית ליה דחיה ועוף אין מ"ה ע"כ דאיסור חע"א וכבר כתב שם מהר"מ מלובלין דלישנא דקסבר ר"ע לא א"ש דלר"ע אין איסור חע"א ומ"מ איך שיהיה קשה איך מצינו לומר דר"ע אית ליה אין איסור חע"א כו' למה ליה במתני' למעט טמאה ולפי מ"ש מהרש"א א"ש דלא לקי אבישול וכל"ב או כמ"ש בסמוך ועיין מ"ש לקמן קסבר ר"ע אין איסור:

ובתוספות ד"ה קסבר שמואל אין איסור חע"א כו' אלא הוה יליף מהכא עכ"ל כך הגירסא בספרים שלפנינו והיא גי' מהר"מ מלובלין ז"ל דע"כ סובר בלא"ה איסור חע"א וע"כ קרא לאינו מסתב' אבל מהרש"א ז"ל גורס דאי הוה סבירא בעלמא דאין איסור חע"א ולא הוה יליף מהכא ר"ל דאי סבירא ליה באמת כך א"כ הוה מוקמינן קרא למסתבר טפי אלא ודאי דיליף מהכא לעלמא דאיסור חע"א ולי נראה דוודאי חלב אפשר לומר דלא בכלל גדי הוא ונהי דהוה בכלל נבילה או בשר דקרא אבל מלת גדי אין במשמע חלב ומש"ה ע"ג דסבר שמואל בלא"ה איסור חע"א מסברא החיצונה וע"כ קרא לחלב אתי ולמה דמסיק בעלמא אין איסור חע"א ע"כ דגדי חלב במשמע ג"כ ואיתרבי כולהו מחד גדי וזאת יוצדק למ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל ולגרסתו כמ"ש לעיל יע"ש בסמוך:

ובד"ה דם לאו גדי הוא כו' אבל דמה לא קאמר שהותר עכ"ל ר"ל דפריך לר"א מדם דמותר בהנאה ומשני כמים ולא משני דהוה בכלל כשהותרה אלא דלא הוה בכלל נבילה ועיין בס' פ"י בפסחים כ"ב שכתב דהכתיב לגר כו' ואכלה ודם לאו בר אכילה הוא כמו דם שליל דאסוא (דאסורא) דלאו בכלל אכילה וגם ישב דברי הרי"ף דג"ה של שליל לאו בכלל אכילה דאין בנ"ט ויפה כ' ובי"ד סימן ס"ד וס"ה אבאר מזה באורך

(דף קיד ע"ב) גמרא כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי התו' הקשו דנילף איפכא והריטב"א כ' דעדיף הכי מלסתור הכלל דאין איסור חע"א ומש"ה מקשינן כן וברש"י ד"ה ומר אמר חדא כו' דאם לא התרו בו משום אכילת חלב אלא בב"ח אין לוקה דאין איסור חע"א לא ידענא אמאי לא דאין לוקה שתים קאמר לא משום חלב לחוד ואי דאין לוקה משמע כלל לא אמאי נטר עד הכ' בלישנא קמא דאמר באכילה פליגי הוה לפרש אין לוקה אם התרו כו' גם אמאי לא פי' אם אכל חצי זית חלב עם חלב דאין לוקה כלל וזה יש ליישב דאיסור חל על חצי שיעור גם קושיא ראשונה יש ליישב בקל דמשמע דמ"ד לוקה אבישול חדא הוא ומיניה דומיא דהכא אינו לוקה על אכילה אפילו חדא ומש"ה פי' בלא התרו בו כו':

ע"ש מיתיבי המבשל מי חלב כו' הפגול והנותר שבשלן בחלב חייב כו' כתב מהרש"א ז"ל אף דאיכא לאוקמי' בבישול מ"מ קשיא לל"ק דסובר בבישול פליגי עכ"ל וזה ניחא דוודאי הוה ידע דאיכא כמה תנאי דפליגי אי איסור חל על איסור או לאו אלא דהוה ס"ד דהך ברייתא כולי עלמא מודים בו ומשני דהך ברייתא כמאן דאמר איסור חל על איסור ואפילו באכילה חייב והך סבר דאין כו' והוא הדין אבישול לא לקי דאפקי' לאכילה בלשון בישול אבל רש"י פי' דס"ד דכ"ע מודים להך ברייתא דאיתרבי מריבויא דגדי ומש"ה א"ש דלא מסיים ואינהו סברי אין איסור חע"א דוודאי הכי הוא אלא דברייתא נמי סוברת אין איסור חע"א ומיירי בבישול דליכא אלא חדא איסורא וקשיא ללישנא אבישול פליגי כמ"ש מהרש"א או דבריית' איתרביה מגדי ומשני דלאו הכי הוא אלא דהאי תנא אית ליה איסור חע"א גם בכאן קשה דלמא התם באוכל חצי זית פגול עם חצי זית חלב והם איירי בזית שלם חלב שקיבל טעם מן החלב דמין חיי"ל:

ע"ש המבשל במי חלב פטור מסייע לר"ל אבל לענין בישול בב"ח מי חלב אינו כחלב עכ"ל התוס' כתבו דמ"מ מדרבנן אסור כמו כותח הבבלי. דלא מחלקינן בין נסיובי למי חלב. ואפשר לדידהו המי חלב שעושין פעם שני לאחר שבישלו הגבינה מבשלין פ"א ומוציאין ג"כ מאכל אפשר דאף איסור דרבנן לית ביה והר"ן כתב דאין ראיה דנסיובי היינו לאחר שהוציא הגבינה ומי חלב היינו פ"ש אעפ"י כן מסתברא כוותייהו ואיכא לפרש בדבריו בב' אופנים או דסבירא ליה דנסיובי מ"ה אסור וכמ"ש הרא"ש ומי חלב פטור ומותר וז"ש ומסתברא כוותייהו היינו לענין מי חלב דמ"מ איסורא דרבנן איכא והיינו משום דפטור משמע אבל אסור או דסובר לגמרי כתו' דנסיובי מ"ה אין איסור אלא מדרבנן משום דכתיב בחלב אמו כמו שהוא יוצא שהם ובוודאי איתמעט גם נסיובי ועיין פר"ח סימן פ"א יע"ש וכדומה לזה כתב הרא"ש בשם הר"ר שמחה דבחלב אמו כמו שהוא יוצא מעורב ולא המבשל במו חלב שהוא פטור יע"ש ובי"ד בסי' פ"ז אבאר בזה:

ודע דמאן דאוסר מי חלב משום אמ"ה דלא היה בכלל היתר ארץ זבת חלב ודבש ע"כ נסיובי לאו היינו מי חלב דהא כותח אוכלין אותו אלא דמי חלב לאו נסיובי דחלבא ולכך אני תמה על מ"ש הב"י בסימן פ"א דלא אוסר הר"ר אליעזר אלא במי חלב ולא בנסיובי דפשיטא הוא דאל"כ כותח איך אכלינן דמעורב בו נסיובי דחלבא ולמה ליה להביא מדברי הרא"ש ז"ל ראיה ובי"ד אכתוב מזה בעזה"י:

הן אמת שדברי הרא"ש ז"ל לכאורה תמוהין במ"ש דנסיובי לאו היינו מי חלב וכתב דנסיובי מ"ה אסור והר"ר אליעזר אוסר מי חלב כו' והר"ר שמחה התירו דבחלב אמו כמו שהוא יוצא מעורב מאם כן פסק הרא"ש ז"ל וכיון שכן איך כתב דנסיובי מ"ה אסור והא אימעט ג"כ מקרא דבחלב אמו כמו שהוא יוצא מן האם ובי"ד אכתוב גם מ"ש הר"ר שמחה דבחלב אמו משמע כמו שהוא מאם מעורב ולא מי חלב א"כ הא דריש שמואל תלתא בחלב אמו ולא בחלב זכר ושחוטה וטמאה הא חדא צריך להא דרשא דרבינו שמחה דמי חלב לא הוה בכלל חלב ואפשר ליישב ועיין תוס' ד"ה ת"ל:

הב"ח ז"ל בסימן פ"א הקשה הא דאמרינן בבכורות ו' חלב טהורה מנלן דשריא הקשה מדאיצטריך לאסור חלב טמאה מכלל דטהורה שריא ותי' להגדיל תורה כו' ולא ידענא אמאי לא תי' דאסרה תורה ג"כ משום טמאה כמ"ש הב"י למאן דמיבעיא מי רגלי חמור היינו אי אסור ג"כ משום טמאה ולפי מ"ש בהגהות, דרישה ישוב על קושית הב"י בהא דמי רגלי החמור דבטמאים ליכא איסור אמ"ה ה"ה דלא קשיא ל"ל לאסור חלב טמאה דבטמאים ליכא איסור אמ"ה ומש"ה צריך קרא לטהורה ג"כ ומ"ש הב"ח להגדיל תורה חדא דעל הגמ' קשה דפריך חלב טהורה מנלן ועוד דהאי קרא דזבת חלב ודבש לאו מיותר הוא אלא דהתורה שיבחה לא"י ואפשר שזהו תירוצו להגדיל כו'. ומיהו הא קשיא מאי פריך חלב טהורה שריא ותיפוק ליה דאל"כ למה לי חלב טמאה כקושית הגמרא שם כל היוצא מטמא טמא עד שהוצרך לומר חלב חדוש הוא וא"כ ידעינן דטהורה שריא אלא דאין זה קושיא דה"א דחלב טהורה אסור משום אמ"ה וחלב טמאה הא ע"כ לשום דרשא אתי ולומר דחלב טמאה כו' וטהורה שריא והא הוה איסור ובמקום אחר כתבנו גם כן וע' בכללים מ"ש בזה באורך:

מה שאמר מסייע לריש לקיש ע"כ כן הוא דאי משום דמי חלב אסור משום אמ"ה ואין איסור חע"א הא הך תנא סובר איסור חע"א או מריבויא דקרא או מסברא החיצונה דהא תני, הפגול והנותר והטמא שבשלן חייב אלמא איסור חע"א וה"ה מי חלב אלא דלא הוה בכלל חלב