ראש יוסף על חולין חלק ב קכה

דעה פ"ג אבאר יותר:

שוב ראיתי שיש ליישב דברי מהרש"ל בע"א דמסיפא אין ראיה דציר דגים טמאין אסורין דאיכא למימר בדגים שמנים שפולטין שומן דאסור מ"ה כמבואר ביורה דעה סימן פ"ג אבל דגים כחושים צירן אפילו מדרבנן מותר אלא ז"א דאם כן ברישא בשניהן מלוחין אמאי שרי ושמע מינה דלא בלע דטרוד למפלט כו' ופריך שפיר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. והתוספות שדחו גירסא זו דשמע מינה צירן מותר שפיר עבדי דהא תנא בסיפא דטהור תפל וטמא מליח אסור ויהיה איך שיהיה בשמנים דמשום דבלע שומן ואם כן ברישא דשניהן מלוחים דשרי ע"כ משום דלא בלע ולא משום דאינו אוסר:

גמ' השתא בשניהם מלוחים שרי טהור מליח וטמא תפל מיבעיא קשיא לי הא ודאי דלא הוה שמעינן טהור מליח וטמא תפל דשרי משניהן מלוחין דאגב דטרוד למפלט לא בלע משא"כ בטהור מליח וטמא תפל ה"א דטהור בולע מטמא קא משמע לן דטבע המליחה להבליע בחבירו ולא להפליט ממנו וגם אין אומרים תתאה גבר כמו בבישול ועיין בפוסקים ואם כן ודאי דתרווייהו איצטריך לאשמעינן היתרא ואי הוה אמרינן דהמקשה סובר אף בציר הבא מעלמא אמרינן ככ"פ הוה ניחא דודאי כל שכן הוא בטהור מליח וטמא תפל משניהם מלוחים ואף בזה קשיא דאימא דאשמעינן דמותר בלא מליחה שנית כלל דאין מפליט מן הטמא מידי ואין לומר דמסיפא מוכח דתנן טמא מליח הוא דאסור הא טהור מליח שרי דאין זה בכח המאמר דלומר לדיוקא אתא:

ע"ש הנ"מ כו' אין מביא ראיה דציר בולע שפיר דשאני דגים דרפי קרמייהו אלא דבא לומר בשניהם מלוחים עכ"פ שם בדגים אסור ולא להביא ראיה לבשר שחיטה:

גמרא תא שמע מסיפא דסיפא טמא מליח וטהור תפל אסור הא שניהן מלוחין שרי עכ"ל אין להקשות דלמא אשמעינן רבותא דאפילו בטהור תפל דאסור כל שכן בשניהן מלוחין י"ל דזה פשיטא הוא כיון דמליח כרותח ושניהן מלוחין אסור ה"ה טמא מליח והוה לאשמעינן בשניהן מלוחין דאין לומר דאשמעינן דלא אמרינן במליחה תתאה גבר דהא שמעינן מדתנא טהור מליח וטמא תפל שרי אלמא לא מפלגינן בין תתאה כו' וה"נ כן ובי"ד סימן ק"ה אבאר באורך בעזה"י ופה אקצר כי לא היה זמן גורם:

ובפירש"י ד"ה תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט מידי וכ"ש טמא מליח וטהור תפל כו' עכ"ל יתור לשון הוא ברש"י דמאי שיאטי' טהור מליח וטמא תפל דקתני בסיפא בהדיא דאסור וגם בעובדא דמרי בר רחל שניהן מלוחין היה דאמר אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה ולשון זה ודאי משמע דבשר שחוטה נמלח ומעשה כן היה עיין בת"ח:

ובתוספות ד"ה טהור מליח וטמא תפל מותר כו' ולא שייך מליחה בעוף כו' ומעשים בכ"י עכ"ל מ"ש דהוה כטהור מליח וטמא תפל ר"ל אף דנמלח גם הדפוס והוה כשניהם מלוחים מכל מקום אין מליחה לעוף וזה ברור להם ואם כן אף הגבינה שנמלח' בתוכה שרי דהוה כטהור מליח וטמא תפל ומכל מקום טהור מליח וטמא תפל דיעבד והכא אפילו לכתחלה מדכתבו מעשים בכ"י שאני הכא דהוה יבש לגמרי ובי"ד סימן צ"א אכתוב מה שיש לדקדק על הגהות אשר"י:

גמרא אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שמולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה הזכיר כל א' בכפל לומר שצריך שימלח מב' צדדים ולא ישאר מקום מבלי מלח וידיח שפשוף גדול שיצאו המים זכים ולא ישאר מאומה ועיין בי"ד סימן ס"ט ודע דמליחה תקנתא דרבנן הוא לדברי האומר דם שמלחו אפילו איסור תורה אין בו אלא מדרבנן אם כן ודאי לא משכחת מליחה מ"ה ומיהו באומצא דאסמיק שפירש ממקום למקום ורוצה לאכול חי משכחת מליחה מ"ה ובי"ד סימן ס"ט אבאר אי מליחה מ"ה או לאו יע"ש:

רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גוללניתא ומופיץ ליה פירש"י אבל מלח דקה אין צריך ניפוץ דנתכת מעצמה אין הכרע בדבריו דיש לומר דה"ק במלח גס אף שמדיח הדחה אחרונה צריך ניפוץ מקודם ולא יניחו בכלי כך להדיח דהמלח מבליע הדם בבשר משא"כ מלח דקה מיד כשמשימו במים הוא נמס וא"ל ניפוץ או דה"ק במלח גם צריך ניפוץ או מדיח וניפוץ הוא במקום הדחה אבל מלח דקה א"ל הדחה ולא ניפוץ כלל דדם משרק שריק ונופל וממעשה דרש"י שהביא התוס' לעיל ד"ה ודגים והביאו הפוסקים יראה לפרש כפי' שני וא"כ ההיא דשוחט ולא יצא מהן דם אין קושיא מהדחה אחרונה אלא מראשונה קושיא ועיין בי"ד. אמר שמואל אין מניחין הבשר אלא בכ"מ מדלא אמר אין מולחין אלא בכ"מ שמע מינה דאף לאחר ששוהה שיעור מליח' ופלט כל דמו הדין כן ומשו' דם שבמלח ולמעש' דרש"י האי אין מניחין כלומר אין מולחין אלא בכ"מ וטעמא הוא דאין כח בדם לצאת דהמקום דחוק ופי' ממקום למקום ואף לצלי אסור כולה או דנכבש בציר כשיעור שיתנו על האש וירתיח דהוה כבוש ואסור מה שבתוך הציר ולמעלה שרי דאין דם מפעפע למעלה ועיין בסימן ס"ט וע' וע"א ושם אבאר:

רב ששת מלח גרמא גרמא כתבו המפרשים ז"ל דאף רב ששת ידע דאגב דטרוד למפלט לא בלע אלא דהיה נזהר לכתחלה ואמרו דא"א דא"כ בחדא חתיכה נמי אלא דאף לכתחלה שרי ומ"ש חדא נמי דזמן פליטה שוה משא"כ בתרי י"ל דחדא נמי א"א שימלחו כולה בב"א וא"כ פלט צ"א מקודם ובולע השני ועיין לעיל תוספ' ד"ה דגים:

אמר שמואל השובר מפרקתה כו' א"ד לדידיה נמי אסור כן הוא גירסת רש"י ז"ל אבל גירסת הרי"ף והר"מ ז"ל כפי מה שהבין המ"מ והכ"מ בדבריו וכן גירסת הרא"ש איבעיא להו מהו למיכל באומצא ר"ל חי וסלקא בתיקו ולחומרא כן הוא ברי"ף ולכאורה יאמר דרש"י לשיטתו בר"פ כיצד צולין דלצלי בעינן מליחה דם האברים שלא פי' אסור ועיין בתו' שם וא"כ דבעי לה אי שרי לקדירה ע"י מליחה דאי לאוכלו באומצא ג"כ אסור ואף בחליטה סובר רש"י ז"ל דאסר אף שלא יצא לחוץ כלל דלא כר"מ בפ"ו מהלכות מ"א דעל ידי חליטא שרי וע' בכ"מ שם דלא הוזכר חליטא אלא בכבדא דאפשר דם הכבד דרבנן וכמ"ש התו' בשמעתין דכבדא מה אתון ביה ולכך הוצרך לומר דמיבעיא על ידי מליחה אי שרי בין לאוכלו חי או צלי צדדי הספק דשמא אין המלח פועל דלא נתאנחה הבהמה ויש בה ריבוי דם ואין המלח פועל להוציא דם מרובה כזה והא דהשוחט ולא יצא מהן דם כשירה אלמא אף על פי של"י מהן דם מהני מליחה י"ל דהתם שאני דאנו רואין שבבהמה זו אין דמי' מרוב' ומש"ה המיעוט דם שבה המלח מפליט כו' ולישנ' דלמבלע דם באברים לא משמע הכי ויותר נ"ל דגם רש"י ז"ל סובר דם האברים שלא פי' מותר ומותר לאכול אומצא חי בלא מליחה אלא דהשובר מפרקתה פי' הדם ממקום למקום ומ"ה בצליה צריך מליחה לדעת רש"י ז"ל דהדם פי' ממקום למקום על ידי צליה ואין הצליה לחודיה מפליט כל הדם אלא עם המלח וכי מיבעיא ליה הכא מי יוצא ע"י מליחה לקדירה או לצלי או לאו מי אמרינן דיוצא או כיון שנתעורר לצאת וחזר למקומו הראשון בשבירת מפרקתה או דאין יוצא ומ"ה לא קשיא מהשוחט ולא יצא מהן דם דשאני התם שלא נתעורר הדם לצאת ומ"ה שרי שם יע"ש:

ודע דרש"י שכתב בד"ה איבעיא להו דמבליע דם חד איסור הוא א"ד תרי איסורים כו' כן הוא גירסתו בגמרא משום דמבליע דם באברים. אם נאמר כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ס"ז דע"י חתיכה ומליחה שרי וכתב הש"ך שם דרש"י נמי מודה דע"י חתיכה ומליחה שרי ולא מיבעיא אלא אי צריך חתיכה באומצא דאסמיק א"ש דאי לדידיה שרי בלא חתיכה ע"כ דמבליע דם הוא נתינת טעם למה שגוזל את הבריות ולא ענין אחר אבל אי אמרינן דלרש"י אף ע"י חתיכה ומליחה אסור כמ"ש הרב ז"ל בפר"ח סימן ס"ז ס"ק י"ז ועיין שם וכן הוא בב"ח סימן הנ"ל א"כ אמאי לא מיבעיא ליה דהכי קאמר גוזל את הבריות ומבליע דם באברים תרתי מילי נינהו דמבליע נמי דם וצריך חתיכה ומליחה ומותר כמו אומצא דאסמיק א"ד ולדידיה אסור ואין תקנה אף ע"י חתיכה דגרע מאומצא דאסמיק וצ"ל דפשיטא ליה דחתיכה מיהא בעי אלא דהשתא פשיטא קשה דאימא תרתי מילי נינהו אף אי לדידיה שרי ע"י חתיכה ומליחה ולדעת הש"ך אליבא דרמ"א א"ש דמסופק אי צריך חתיכה אי לאו וא"כ אי לא בעינן חתיכה ע"כ דמבליע דם חדא מלתא הוא ובי"ד סי' ס"ז אבאר:

כתב הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ו ה"ט השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול אף חלטו חי כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה ומבשל או צולה עכ"ל והנה המ"מ וכ"מ פירשו דבריו כמו גירסת הרי"ף ורא"ש ז"ל דמהו למיכל מיניה באומצא או לא והיינו דצדדי הבעיא הוא מישרי ככל בשר חי א"ד דפי' ממקום למקום ואסור וספיקו לחומרא דהוה בדאורייתא כיון דבשר חד מיירי ופי' ממקום למקום הוה כיוצא לחוץ או דודאי פשיטא ליה לתלמודא דודאי פי' ממקום למקום ומיבעיא ליה אי פי' הו' כיצא לחוץ או לא ולהר"מ ז"ל דאמר בשר חי אסור אף בלא פי' לחוץ צריך לומר דמיבעיא ליה אי שרי ליה על ידי חליטה או לאו דע"כ לא שרינן ע"י חליטה אלא שאר בשר חי וכשהוא חולטו שוב אין יוצא לחוץ הדם (ובכה"ג גם מודה הר"מ דם אברים שלא פירש שרי וכמ"ש הכ"מ שם בפי' גבי חולט בשר יעוין שם היטב משא"כ בשובר מפרקת דהוה פי' ממקום למקום אי הוה כיצא לחוץ לא מהני חליטה זהו לפי מה שפירשו המ"מ והכ"מ דברי הר"מ ז"ל וכפי מ"ש כאן אבל לפי דברי רמ"א בסי' ס"ז בהג"ה וכפי מה שהבין הש"ך אליביה א"כ י"ל דגי' הר"מ ז"ל כגי' רש"י ז"ל איבעיא להו מהו כו' ומיבעיא ליה אי שרי לדידיה במליחה לחודיה בלא חתיכה א"ד דבעי מליחה וחתיכה וסלקא בחיקו ומ"ה פסק הר"מ ז"ל כיצד יעשה חותכו ומולחו דמספיקא צריך