ראש יוסף על חולין חלק ב קכא

מה הן והבן אלא דאף לפי גי' ספרים דידן י"ל אין מכאן ראיה דודאי ר' דימי מיבעיא ליה אי שרי כדא דמלחא אצל כמכא אי חיישינן שמא יפול לתוכו הרבה או לאו והשיב לו דאסור ושאל לו אצל חלא מאי דחיישינן שמא יפול הרבה ופריך מ"ש והשיב דלא כן הוא דלא חיישינן להרבה אלא כותח שע' דלא מתבטל ובחומץ מתבטל והא לא קשיא אמאי לא אמר ליה אף לכתחלה שרי דלפי מה ששאל לו השיב לו כו' ורותחא לא שייך בהיתרא כמו שמבואר כמ"ש בתלמודא יע"ש:

והוי יודע להר"מ כל שמניח, בסמוך ממש כמכא אצל מלח אף דיעבד אסור ששואב ומה ענין זה אצל עכו"ם וישראל ששפתו קדירה דהכא לא חיישינן שיפול לתוכו אלא ששואב ויש קולא בריחוק מקום קצת ולגירסא שלנו יש קולא בסמוך ממש דיעבד שרי וחומרא אף בריחוק אסור לכתחלה וראיתי ליש"ש בפירקין סימן ס"ו שכתב דנקטינן לחומרא כגי' ספרים שלנו דאפילו אינם סמוכים אסור להניח יע"ש ובש"ע סימן צ"ה ס"ה כתב סתמא כגי' ספרים שלנו ולכך אני תמה על הג"ה שכתב בדיעבד מותר דלא חיישינן שמא יפול ואמאי לא חשש לסברת הר"מ ז"ל שכן הוא גי' ר"ח שכל דבריו קבלה דבדיעבד אסור בסמוך ששואב ונהי שכתב יש"ש כל היכא שאין הכרע הולכין בגירסאות להחמיר הוה לאחמורי ג"כ כגי' הר"מ דדיעבד אסור כל בסמוך ששואב המלח ן הכותח ואין לומר אף ששואב מ"מ מתבטל בששים דא"כ אמאי אסור לאנוחי דלא הוה מבטל איסור אבל יראה לי לאחר העיון דמהא סייעתא לדברי צמח צדק ז"ל דודאי בדיעבד גם הר"מ מודה דשרי דאף ששואב מתבטל בששים וזה שכתב אין מניחין כד של כו' דמשמע לכתחלה ובדיעבד שרי והיינו כסברת צ"צ כיון דמלח שואב הוה מבטל איסור לכתחלה דהוה כנותן מעט חלב במלח דאסור דיבוא למלוח בו בשר אבל הניחו כך שרי בדיעבד דבטל הוא ואפשר בכה"ג אף הניחו מזיד לא קנסו בכך ושרי דיעבד ובי"ד נאריך בה בעזה"י אבל ראיתי לשון הר"מ ז"ל בפ"ח מהל' מ"א הכ"ה שכת' וז"ל אין מניחין כד של מלח אצל כד של כותח מפני ששואב מלח ונמצא מבשל במלח זה בשר שיש בו טעם חלב יע"ש א"כ משמע דלא בטל בששים ואף דיעבד אסור וצ"ע לדינא ובי"ד אבאר:

ובד"ה שריה רב חנינא אע"פ שהכותח מליח הוא עכ"ל סובר דבר גוזלא תפל הוה וכותח מליח ומשום דנאכל מחמת מלחו שרי הא אין נאכל מחמת מלחו הבר גוזלא אסור דאף דהוה תפל מ"מ הוה כטמא מליח טהור תפל דאסור דהכותח מבליע בבר גוזלא ואם נאמר דאיסורא הוא דבר גוזלא הוה מליח אין ראיה דבמליחה לא אמרינן תתאה גבר דאימא לעולם אמרינן תתאה גבר ושאני כותח דהוה בצלי ובר גוזלא נשתקע בתוך הכותח והוה בר גוזלא תתאה ועי' בי"ד ק"ה ושם אבאר:

גמרא ואי אית ביה פילי כוליה אסור יש בכאן כמה פירושים ובסימן צ"א אבאר בזה ע"ש אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלו אם נאמר דשמואל איירי בצלי כ"צ ואפ"ה אסור לאכול הכבד אלמא דסובר בצלי אין יוצא כל הדם ומה שנשאר הוה דם האברים שלא פי' ואה"נ דלשמואל אסור לבשל בשר צלי בלא מליחה דלעולם נשאר בו דם אחר צליה ומש"ה אסור לאכול הכבד ולפי זה פריך שפיר ע"ב ומי אמר שמואל הכי והאמר ככר כו' דלעולם יש בו דם אף לאחר צלייה וא"כ תקשה למאן דסובר דם האברים שלא פי' אסור והא הכ' סובר שמואל דשרי דאין לומר דאנן פסקינן כרבא דאמר דקרי ליה חמר בשר דיוצא כל הדם ע"י צליה דאכתי מנלן לחדש דבר חדש מחלוקת בין רבא לשמואל בזה וא"כ תקשה לרש"י ור"מ דסוברין דם האברים שלא פי' אסור ובחדושינו לי"ד ס"ט וע"ז אבאר באורך ועיין בפ"ו מהל' מ"א ובכ"מ שם:

אמר ר"נ אמ"ש אין מניחין כלי תחת הבשר כו' יש בכאן פירושים רבים ובי"ד סימן ע"ו אבאר באורך וכאן אכתוב ע"ד הפשוט והוא דכפי הנראה דמר זוטרא מפרש מילתיה דשמואל הוה משתעלה תמרתו ור"א פליג אשמואל ואמר דלמא תתאה מטא עלאה לא מטא ושמואל סובר דם שמלחו הוה דרבנן וספיקו להקל ורב אשי סובר כל היכא דאיכא לתקוני מתקנין ולא סמכינן אה דספיקא להקל אבל אין הלשון משמע כך אלא דרב אשי סובר דזה, לא הוה ספק גמור דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא ומסיק אלא אמר ר"א דמישדא ביה תרי גללי דמילחא ור"ל דהדר ביה משתעלה תמרתו ופליג אדשמואל ג"כ דמתחלה נמי אית תקנתא דמישדא גללי דמילחא ודם יורד לכלי בשוליה כי כן טבע המלח ששואב דם אצלו ולא נשאר דם בשומן כלל והא דלא נעשה נבילה מיד כתבו, התו' ד"ה תרי גללי דלא נ"נ כיון דלא נשאר כלום שרי ולא נ"נ ולא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא היכא שנשאר מעט מן האיסור בתוכו אלא דבטל בששים הוא דאסור אבל כשלא נשאר מזה כלום שרי וכבר כתבנו לעיל כמה פעמים מזה ובי"ד אכתוב אבל אם נאמר דאפשר לסוחטו אף כה"ג אסור א אשי דשרי דוקא לאחר שתעלה תמרתו וספיקא דרבנן להקל אלא א היכא דאיכא לתקן מתקנין ומשדי תרי גללי דמלחא א"כ א"ש דרב אש לא פליג אדשמואל דאמר עד שיכלה מראה אדמומית ותרי גללי נמי בעי לברר מה דאפשר וכדכתיבנא בסמוך:

והנה אם נאמר כדעת הר"מ ז"ל בפ"ו מהלכות מ"א דדם שבישלו הוה מן התורה ועיין בי"ד סימן ס"ט בב"י ובפר"ח שם יע"ש א"ש טפי דרב אשי פריך ליה ודלמא תתאה מטא כו' והוה ספיקא דאורייתא אלא היכא עבדינן גרגיר מלח רצוני לומר ג"כ לאחר שתעלה תמרתו ולא פליג אדשמואל ובתרין גללי דמלחא שרינן ליה דאין לומר דאפשר לסחטו אסור אף כה"ג וכדעת הר"ן ז"ל בכאן ובשאר מקומות מ"מ הא דחנ"נ בשאר איסורין לא הוה אלא מדרבנן ומש"ה כה"ג דהוה ספיקא שמא תתאה מטא עילאה לא מטא תו הוה ליה ספק דרבנן ולהקל ומ"ה שרי ע"י תרי גללי דמלחא כמ"ש אבל כבדא עילוי בישרא אסור להניח בי דוגי דנעשה נבילה וכדכתיבנא ולפי זה אתיא הסוגיא כפשטא לדעת הר"מ ז"ל אבל הלח"מ כתב בפ"ט מהלכות מ"א ה"ח דנראה לו שרבינו סובר דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ יע"ש ובי"ד סימן צ"ב אכתוב ועיין בפ"ו מהל' מ"א ובמ"מ ובי"ד סימן ע"ו יע"ש

(ע"ב) גמרא ומי אמר שמואל הכי כו' עיין בפ"ו מהלכות מ"א בלח"מ שהקשה לפי מ"ש המ"מ דר"א אליבא דשמואל אמר דעד שיכלה מראה אדמומית הוא בעינן זה דמשדי תרי גללי דמלחא א"כ מה מקשה ומי אמר שמואל הכי יע"ש ויש לישב קצת דמקשה למר זוטרא משמיה דרב פפא דאמר דשמואל משתעלה תמרתו פריך שפיר אדשמואל מככר שחתך עליה בשר וגם ר"א לא מקשה למר זוטרא אלא דלמא, תתאה מטא עלאה לא מטא משמע אי לאו הך ספיקא שרי והא לשמואל אף בנצלה כ"צ אסור הכבד דיש בו דם לשיטת הר"מ ז"ל אלא דלישנא דמי אמר שמואל הכי לא אתי שפיר:

ודע דלעיל קי"א ב' אמר דמא דבישרא שכן דכבדא קפי והא לתקנת רב אשי תרי גללי דמלחא קאמר הכי דם הכבד קפי ואינו יורד לשולי הכלי ע"י תרי גללי דמלחא אבל, למר זוטרא דאמר משתעלה תמרתו זה סימן שאין בו דם א"כ בודאי גם בשרא עילוי כבדא שרי ליתן בי דוגי לאחר שאין בו דם דאין לומר דכבדא שיש בו ריבוי דם לא מהני שתעלה תמרתו דא"כ מה פריך לעיל מ"ש מדמא דבשרא והא בשרא משתעלה תמרתו אין בו דם ותרי גללי דמלחא אינו אלא מפני הספק דלמא תתאה מטא כו' וכבדא אינו כן אבל אם נאמר דרב אשי אף בלא תעלה תמרתו מהני תרי גללי דמלחא אתי שפיר לעיל:

הן אמת שהב"י בסימן ע"ג וע"ו השמיט הא דינא דבשרא עילוי כבדא דאסור ליתן בי דוגי ואין לומר דמש"ה השמיט דלדידן בלא"ה אסור לצלות בשרא עילוי כבדא דפעמים שהשפוד מתהפך כמ"ש רש"י מ"מ הוה ליה לכתוב דדיעבד אסור אם נתן בי דוגי בשרא עילוי כבדא דכפי הנראה אף דיעבד אסור ולא קשה מידי דהא בש"ע סימן ע"ן כתב דאין מניחין כלי עד שיצלה כל צורכו שיהא ראוי לאכילה ולא הזכיר כלל תקנתא דתרין גללי דמלחא והוא מטעם שכתב הפר"ח דבש"ע מיירי שנצלה חצי צלייתו דאז זב כל דמא יע"ש והיינו דאנן לא בקיאין בתרי גללי דמלחא כמ"ש רש"י בשם בה"ג וא"כ לית תקנה משתעלה תמרתו אלא בחצי צלייתו דאז יוצא כל הדם לדידן דקיי"ל כרבא דקרי ליה חמר בשר וכיון שכן אף בשרא וכבדא כה"ג שרי דמאחר שנצלה כחצי צלייתו אז זב כל דמא ושרי אבל על הר"מ ז"ל יש לתמוה דהא דהשמיט כבדא ובשרא דאין מניחין בי דוגי תחתיו והטור בסי' ע"ו הזכירו. וכתב דכבדא אסור להניח כלי תחתיו לקבל שמנונית ואין מזה ראיה לאסור דיעבד דמיירי בלא בשרא אלא כבדא לחוד איירי ומ"מ יש לתמוה על הר"מ דהוא למי הוה ליה לכתוב כן וגם על הש"ע יש להקשות אמאי השמיט ואי דבלא"ה אסור לכתחלה בשרא עילוי כבדא מ"מ אמאי לא כתב בכבדא לחוד אסור כה"ג וכמ"ש ועוד דנראה דאף דיעבד אסור בכבדא השומן שבבי דוגי וכדמסיק בגמרא דמא דכבדא קפי כו' וכבר כתבנו שיש ליישב מה שהשמיט המחבר והוא פשוט אבל להר"מ צ"ע דהוא פסק בפ"ו מהלכות אלו הט"ו תקנתא דתרין גללי דמלחא כו' כר"א ואיך לא כתב דכל זה בבשרא אבל בכבדא א לעשות ן כדמסיק לעיל דכבדא קפי ובסימן ע"ג וע"ו ביורה דעה אבאר מזה באורך ליישב מה שהשמיט הר"מ דין זה כו':

וברש"י ד"ה שאני התם אגב דוחקא כו' כבר כתבנו לעיל דלשמואל אה"נ דאסור לבשל בשר אחר צליה דלעולם נשאר דם, ויוצא בבישול אם לא ע"י מליחה ודוחק לומר שע"י בישול בקדירה אין יוצא וכתבנו שיש להקשות למאן דסובר דם שלא פירש אסור