ראש יוסף על חולין חלק ב קכ

מהרש"ל בסי' ס"ד דה"ט דהתוספות סבירא להו דוקא עלו אבל נתבשלו לא דהוה ממשו וכדעת ריב"ן חתנו של רש"י ז"ל ואף דכתבו מתחלה דיש להביא ראיה דנתבשלו שרי מהך דזבחים הא דחי לה וכיון שכן אותו שאין ב"י אסור דקיבל טעם מן הממש בשר ואסור לבשל אח"כ לא בשר ולא חלב בשר לא דבלוע מחלב וגזרינן אטו בת יומא חלב לא דקיבל טעם בשר ע"י בישול דהוה ממש אלא דצריך לומר כתי' ראשון של תו' דהמחבת נוגעת בקערה שלא ע"י המים ומש"ה אותו שאינו ב"י אסור דאלו לתי' הב' מיד שבאו ב' הטעמים למים מיד נאסרין ליתא דהא א' אינו ב"י וא"כ הוא טעם רביעי מן הקערה למים שני ומים למחבת שלישי ועדיין היתר הוא ובכה"ג משמע אף למאן דאוסר נתבשלו דוקא בשקיבל טעם שני לאו טעם שלישי ועוד אף אם נאמר דבטעם שלישי נמי אסיר זה מכלי לכמה אוכלין אבל כאן שיש ב' כלים יראה לכ"ע דמותר ואף שכתבו בפסקי התוס' דביצים שנתבשלו בקדירה חולבת אסור לעשות מולייתא היינו נמי מה"ט דהביצים מקבלים טעם שלא ע"י המים ועוד דשאני הכ' דליכא כ"א כלי א' משא"כ כאן בקערה שהודח' ביורה חולבת דודאי איכא ב' כלים מן היורה למים ומים לקערה ועדיין היתר הוא ובכה"ג כ"ע מודים דשרי אף בנתבשלו אלא דמקבלין זה מזה בלא אמצעות המים:

שוב ראיתי שמה שכתבנו דב' כלים כ"ע מודים דנתבשלו שרי הוא לימוד ערוך מתורתו של הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל בפכ"ש אהא דמגעילין קודם שעה חמישית מותר אף אין ס' במים נגד הכלי דנ"ט בר נ"ט דהיתרא החמץ לכלי ומכלי אל המים ומים לכלי ועדיין היתר הוא ואף למ"ד נתבשלו אסור הכ' שאני דחמץ נפלט מן כלי למים ומים לכלי עכ"ל ועיין ב"י ובפר"ח בסי' תנ"ב שכתב וז"ל דאיכא דס"ל דבישול הוה טעם שלישי מקדירה למים ומים לדגים ואפ"ה אסור לאכול בכותח ומש"ה הוצרך הרא"ש לחלק דהכ' ליכא טעם חשוב וכוונתו מבואר דלמ"ד נתבשלו אסור דהקדירה נוגעת בדגים והוה תרי טעמים אבל ב' טעמים שרי אף בבישול א"כ הוה ליה לחלק בהגעלה דהוה ג' טעמים להתיר ע"ז כתב דאפשר מאן דאוסר בבישול אוסר אף בג' טעמי' מש"ה הוצרך הרא"ש לומר דהכא ליכא טעם חשוב וכדכתיבנא וא"כ ע"כ מ"ש התוס' דאותו שהוא ב"י מותר ואותו שאינו ב"י אסור ע"כ דהכלים נוגעין זה בזה והוה טעם שני מן הקערה למחבת ואף דעדיין היתר הוא דהמחבת פגום מ"מ בבישול אסור כה"ג נ"ט בר נ"ט ולא שרינן אלא כשהטעם שלישי עדיין היתר ודוקא בשני כלים כההיא דהגעלה קודם זמן איסורו דשרי אף שאין במים ששים נגד הכלי וכמ"ש ובי"ד אבאר עוד מזה בעזה"י בסימן צ"ה ובשאר דוכתין:

וראיתי לברכת הזבח בזבחים צ"ז בתו' ד"ה ואם טש שכתב וז"ל ומה שיש לדקדק על הב"י ומור"ם בסימן צ"ה שכתבו דעת התוספות כדעת סמ"ק ליתא דדעת התו' אוסרין אותו שאין ב"י אפי' למאי דסבירא נתבשלו שרי כמו עלו משום דהכלי בן יומא נוגעת בה והוה טעם אחד אבל הסמ"ג וסמ"ק וש"ד סוברין כטעם שני של תו' ולזה כוון מהרא"י בפסקיו סי' צ"ז כמ"ש דהתוספות החמירו יותר ולא כמו שהבין מהרש"ל באו"ש בסימן נ"ד עכ"ל ועיין בש"ד סי' נ"ז ובמ"ש מהרש"ל שם וכ"כ בסי' ס"ד בפירקין והבאתיו לעיל והאמת אגיד ולא אכחד שדברי בה"ז הנ"ל נעלמו ממנו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים במה שכתב דתוספות אוסרים אותו שאין ב"י מפני טעם ראשון דמחבת נוגעת בקערה כו' ומה בכך סוף סוף עדיין היתר הוא הטעם שני דהמחבת פגומה היא וטעם הבשר שתקבל המחבת מן הקערה עדיין היתר הוא וכי מבשל אח"כ חלב בההיא מחבת אמאי אסור דנ"ט בר נ"ט ודומה לזה כתב הרא"ש בפכ"ש הביאו הב"י בא"ח תנ"ב דלאחר זמן איסורו יכול להגעיל כשאין בן יומא דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא יע"ש וה"נ כן הוא ודברי מהרש"ל בשני מקומות בספרו סי' ס"ד ובאו"ש נ"ד ע"ד ברור מללו (תנן) שיש לומר דה"ק דע"כ לא שרינן נתבשלו אלא בשלשה נותני טעמים של היתר ומש"ה לטעם ראשון אסור דליכא כ"א ב' ולטעם שני שרי וכדכתיבנא מ"מ המעיין בש"ד ובדברי ברכת הזבח שם בזבחים יראה דא"א לפרש כן וצ"ע סוף דבר שדברי בה"ז הנ"ל צריכין אצלי תלמוד ממקום, אחר ובי"ד אבאר עוד מזה בעזה"י:

ובד"ה אגב חורפיה בלע שיש ליזהר שלא לחתוך עיין בי"ד סימן צ"ו מבואר זאת ואף בסכין מקונח כפי' ראשון של רש"י ז"ל דאגב חורפיה לא שייך ביה נ"ט בר נ"ט דהיתרא דהוה כממשו של איסור וה"ה כאן בבצלים דהוה כטעם הבא מן הממש ודע עוד דהיכא דחתכו בסכין חלב דכולו היתר ויש ס' בתבשיל נגד הסכין מותר ואין צריך להסיר הבצלים והוא מתשובת מהר"מ מלובלין ז' הביאו אחרונים בסימן צ"ו יע"ש ואין להקשות דמ"מ מה שבלוע בבצלים בשר וחלב יחד ליהוי נבלה דמה שבלוע בבצלים לא נתבטל כמבואר בהא דאמאי חלב נבילה היא אבאר בי"ד סימן צ"ו וגם אבאר דלא אמרינן חנ"נ בבצלים דבלועין יחד מבשר וחלב:

ובפירש"י בד"ה קישות מתוקה היא כו' שמנונית קרוש עלי' כו' ועוד דמשום חורפיה בלע טפי עכ"ל הא דקישות צריך גרירה ולא סגי בהדחה משום דע"י נדבק בה ביותר ומש"ה סגי בגרירה ולא קליפה דצונן אין בולע כלל ודוחקא לחוד לא מהני כלל אלא משום שמנונית הקרוש עליה לפירוש ראשון של רש"י ז"ל הנדבק בקישות ע"י חיתוך צריך גרירה אבל לפי' שני של רש"י ז"ל דמיירי שהסכין נקי ואפ"ה בצונן אסור דאגב חורפא בלע וא"כ תקשה בקישות אמאי גריר לבי פסקי וכן הק' הרשב"א ז"ל ואפשר להך לישנא אמרי' דוחקא דסכינא לחוד מועיל להפליט בסכין ומיהו להפליט ולהבליע כא' באוכל אין ולכך סגי בהדחה וקנוח ובקישות שהוא דבר לח ונדבק ביותר צריך גרירה ולא הדחה ולא קליפה כו' דגרירה הוא מועטת יותר מקליפה ודוק' חם קצת כביה"ש או חורפא דצנון אמרי' דמפליט ומבליע אבל קישות נהי דוחקא לחוד פועל שמפליט מן הסכין אין מבליע כ"א באוכל וע' בפ"ק ח' בתו' ד"ה אגב דוחק' שכתבו בשם הר' יצחק בר' מאיר להצריך קליפה בכל צונן אגב דוחקא דסכינא והקשו עליו מדאמרינן התם אימת בלע לכי חיימא יע"ש ונהי דמוכח מהתם שא"צ קליפה מ"מ זאת נאמר דמפליט מן הסכין ונדבק באוכל וצריך הדחה ובקישות דלא מהני הדחה בעי גרירה אבל לא קליפה כמ"ש לעיל ומש"ה ביה"ש אימת חיימת לאחר גמר שחיטה ומש"ה סגי בהדחה יע"ש אלא דלא מסתבר לומר דמפליט מן הסכין שהוא קשה ואין מבליע באוכל שהוא רך ועיין בפ"ק ח' ברש"י שם ד"ה והלכת' ואין לומר דמ"מ אין לו כח להפליט ולהבליע כאחת קשה אמאי כשחתך הרבה פעמים יאסור כ"ק מיהא אלא לומר דאה"נ דאגב דוחקא גריר לבי פסקי דאגב דוחקא לחוד כדי גרירה מיהא בולע וא"כ תקשה ההיא דסכין בהיתר נמי ניבעי הגעלה דכדי גרירה מיהת מפליט ומבליע ודע שמה שהקשו התו' שם אגב דוחקא לפירוש ריב"ש מדאמר כאן אגב חורפא בלע הא שלא אגב חורפא לא ולא הקשו דבהדיא אמרינן קישות גריר לבי פסקי אלמא אגב דוחקא לחוד לא בלע י"ל דלפעמים גרירה וקליפה אחת היא בלשון הפוסקים וה"נ איכא למימר דהאי גרירה קליפה היא אבל מיהא דצנון דאמר אגב חורפיה בלע משמע מפשטיה דמשום חורפא הוא דבלע הא דוחקא לחוד לא בלע כלל דאי משום דצנון אוסר כדי נטילה או כולו כדעת יש מי שאומר כן עיין בסי' צ"ו יע"ש מש"ה לא הוה לומר סתם אגב חורפא בלע אלא הול"ל וה"מ צנון דאוסר כולו אבל קישות גריר לבי פסקי כיון דדוחקא לחוד נמי מבליע כ"ק ובפרק ראשון שם בארנו הצורך בזה יע"ש:

גמרא מהו לאנוחי כדא דמלחא אצל כדא דכמכא זה איתי' לאיסורי' בעיני' עכ"ל אבל הר"מ ז"ל גי' אחרת יש לו שהוא מפרש שאין להניח כמכא אצל מלח בסמוך שהמלח שואב וחומץ אין שואב ובריחוק מקום שרי אבל לדידן אף ברחוק קצת אסור שמא יפול מזה לזה ולהניח דבר איסור אצל דבר היתר בתיבה אחת לפי מה שכתב התו' כאן בד"ה מהו לאנוחי דבשר אצל חלב שרי דמיזהר זהיר כ"ש איסור אצל היתר אבל למאן דאוסר יש להסתפק דשמא אף איסור אצל היתר א"ד דמבדיל בדיל מיניה וכה"ג מצינו שעשו הרחקה לעלות עוף וגבינה על השלחן אבל לא איסור והיתר וה"נ כן וראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין דכתב דאיכא למידק מהא דע"ז דאמר לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועכו"ם ששפתו קדירה אצל כירה כו' ותי', דהתם באקראי יע"ש הרי בהדיא דשלא באקראי אף איסור והיתר אסור וכן מצאתי אח"כ בפר"ח סימן צ"ה שהביא דברי הר"ן דכאן ואין הכרע מדבריו שם אלא שאני תמה דהר"ן הביא אחר כך דברי התוספות דבשר אצל חלב שרי דמיזהר זהיר ואם כן למה למימר דהתם באקראי שרי כו' אפילו בתדירות שרי מכל שכן דבב"ח ומ"ש הפר"ח בצ"ה דיעבד שרי דנלמוד מההיא דע"ז ישראל ועכו"ם ששפתו קדירה והא התם דאקראי הוה ומש"ה שרי וצ"ע:

מסוגיא זו הוכיח הרב ז"ל בספר צמח צדק בסימן פ' דאסור ליתן מעט חלב בפת או ביין שדרכו להשתמש עם בשר דאף דיש ששים מ"מ מבטל איסור לכתחלה והוכיח מכאן דמשני הא ליתא לאיסורא בעיני' דבטל בששים כמ"ש הב"י בסי' צ"ה ואפ"ה לאנוחי אבל ליתן לתוכו לא יע"ש וזאת הוכחה היא לפי גי' תלמודא דידן אבל למ"ש הר"מ ז"ל אין הוכחה שמפרש שהמלח שואב מן הכותח ואסור אף דיעבד וחומץ אין שואב ואה"נ דשרי לאנוחי לכתחלה דאין שואב כלל וא"כ אין ראיה דאפשר דמלח שואב שאין בו ששים אלא דיש לראות צדדי איבעיא לר"מ