ראש יוסף על חולין חלק ב קיט

תי' דבר מר היה מעור' עם אחרים וריטב"א תי' מדאמר יהיב טעמא כולי האי ואנן לא שרינן בשלישי אלא משום דבשני יהיה דבר מועט וזה קרוב להר"ן ז"ל אלא דלר"ן הא דאמר ולא היא י"ל דמהתם איכא למידק אלא דליתא לדרבו לריטב"א ולא היא דמהתם אין למידק כלל:

דליספי ליה מידי ולא סבירא ליה וכתב מהר"מ שי"ף ז"ל והא דגאמו לשבא לא חשיב ליה עד כאן לשונו ר"ל דלעיל בשמעתין דכבדא מה אתין ביה דר' נחמן דאמר גאמו לשבא האכילוהו אף דרבה בר שבא סובר דאסור י"ל דר"ל הי' חשוב יותר מרבה בר שבא ורצה לכפותו לרבה בר שבא שיפסוק הלכתא כר' נחמן מש"ה אמר כן משא"כ כאן לר' לא שייך הכי:

וברש"י ד"ה נותן טעם בר נ"ט אם היו מבושלים עם בשר אסור א"נ מודה שמואל שאסר לאכול חלב בקערה רותח שאכל בה בשר עכ"ל מתחלה כתב דלא אמר שמואל אלא כשקבלו הדגים טעם ע"י בישול מן הבשר אבל עלו לא דשמואל מתיר אף בטעם שני מההיא דשייפא בצעא וכדעת אחרים שפירשו שהביא הר"ץ והבאתיו לעיל ואח"כ כתב דלא כן הוא דא"נ מודה שמואל בקערה בשר שאסור ליתן לתוכה חלב רותח וה"ה להיפך דאף עלו אסור ושמואל לא שרי בכאן אלא מפני טעם שלישי רצוני לומר דשני אין כח ליתן טעם לשלישי אבל שני אסור והך דלא יבשל בה חלב לאו דוקא בישול דה"ה לערות לתוכו רותח. אסור וזה שכתב רש"י ז"ל א"נ מודה שמואל דמתחלה הי' סבור דלא מודה והך מחניתין בנתבשל שאני וכפי דעת אחרים שהביא הר"ן ולפ"ז אין מכאן ראיה לומר דרש"י סובר נתבשלו שרי ממה דכתב אם הי' מבושלין עם בשר ממש ועיין ברא"ש כאן בשמעתין והבן:

ובד"ה כולי האי ומאן דשמע סבר דר' אית ליה נמי בעלמא נ"ט בר נ"ט עכ"ל מדבריו נראה דלא היא דלא ס"ל לר' כלל דשרי והא אמרינן לקמן חם לי' דליספי ליה מידי דלא ס"ל הרי בהדיא דר' ס"ל דאסור והא דאמר ולא היא מהתם ליכא למידק מיניה או דליתא לדר' כמ"ש הר"ן ודברי רש"י מגומגמין שכתב מאן, דשמע סבר כו' יע"ש:

ובתוספות ד"ה הלכתא כו' אם שניהם צוננים, לא איצטריך לפסוק דליכא דפליג אלא כשאחד רותח דבין תתאה או עלאה קליפה בעי עכ"ל הנה הש"ך בק"ה ס"ק ט' כתב מדברי התוספות ורא"ש כאן מוכח דגם בכלים אמרינן תתאה גבר דלא כמהרש"ל דבכלי לא שייך תתאה גבר. והנה אף שהאדון ז"ל כתב שכן מוכח מדברי תוספות דאף בכלים שייך דין תתאה גבר עכ"ז יש לומר דה"ק כשא' מהן רותח הוא שהוצרך לפסוק הלכתא דמותר דבין עלאה גבר או תתאה גבר קליפה מיהא בעי הרצון לא מיבעיא למ"ד תתאה גבר דבטל כולו דאי הקערה חמה הרי תתאה גבר ואי הקערה צוננת בכלים לא שייך תתאה גבר דאגב דאין לה פליטה מגופה אין מקרר חבירו המונח אצלו כמ"ש מהרש"ל ביש"ש בג"ה סימן מ"ה ובכ"ה סימן ס' וא"כ ודאי הוצרך לפסוק הלכתא דאפ"ה מותר לאכול בכותח אלא אפי' למ"ד עלאה גבר וא"כ היכא שהקערה חמה ודגים צוננים וא"כ למ"ד עלאה גבר אין מבליע בדגים דנהי דבכלי לא שייך תתאה גבר היכא שהדגים רותחים שהכלי אין מקרר אותה אבל המאכל שהוא קר מקרר את הקערה למ"ד עלאה גבר וכן אם נפל כלי על אוכל שהוא קר גם מהרש"ל מודה דתתאה גבר דאוכל שיש לו פליטה מגופו מקרר את הקערה ומהרש"ל לא כתב אלא שהכלי אין מקרר אוכל לפי שאין לו פליטה מגופו יע"ש בג"ה סימן מ"ה ולזה כתבו התו' דאפ"ה קליפה מיהא בעי לכל הפחות למ"ד עילאה גבר ואה"נ דלמ"ד תתאה גבר מבליע בכולה ולא כתבו דקליפה סגי אלא מיהא בעי והיינו לכל הפחות והיינו כדכתיבנא וא"כ אין מכאן ראיה לסתור סברת מהרש"ל ז"ל או דאיירי בלא רוטב וכ"ע מודים דחם בחם בלא רוטב אין אוסר אלא כ"ק ועיין בג"ה בדף צ"ו בתוספות בד"ה עד שמגיע לגיד ואף שכתבו שם דנטילה מיהא צריך לא החליטו הדבר במונח קיים ולזה כתבו כאן דכ"ק מיהא אוסר ולהכי הוצרך לפסוק הלכתא דמותר כו' ואין ראיה:

ומה שכתבו התוספות כשאחד מהן רותח ולא כתבו בפשיטות אלא ברותח מיירי אין ראיה לומר דאי שניהם חמין הוה כנתבשלו ואסור לדעת רש"י שכת' אח"כ דאוסר בנתבשלו דיש לומר שכתבו אף בא' רותח משכחת להאי דינא וה"ה שניהם רותחים ולא אסור אלא בנתבשלו ועיין בטור צ"ה ובב"ח שכתב דאפשר דרבותא אשמעינן אף דמבליע כ"ק וה"א דיש ממשות קמ"ל יע"ש ובי"ד סי' צ"ה אבאר בזה באורך

(דף קיב ע"א) בא"ד והא דאמרינן בפסחים אין טשין כו' דאפיה ודאי הוה כבישול לענין להבליע ממשו דלא הוה נ"ט בר נ"ט כמו בבישול ולזה כתבו דהתם משום דאי אפשר להתקנח יפה והוה בעין ואז אסור אפי' בכמה אוכלין כמה שכתבתי לעיל:

בא"ד ויש לדקדק אף נתבשלו שרי דכ"י נעשה געול כו' דלאת ממעט באכילת שלמים עכ"ל שם איתא אמתניתן דר"ט אומר יבשל כל הרגל ומסיק בגמרא דלא הוה הבלוע נותר משום דבחג שלמים מרובין וכ"י נעשה גיעול לחבירו ולא בא לידי נותר ולזה כתבו דאכתי ממעט בזמן אכילת שלמים של היום דבלעו בו שלמים של אתמול ולא יכול לאכול כ"א היום אלא ש"מ כיון דעדיין היתר הוא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ושרי אח"כ לאכול עד למחר אלא דקשיא לי דהא חכמים פליגי התם על ר"ט ואמרי מגעילן בזמן אכילה יע"ש וא"כ משמע משם דסבירא להו דוקא עלו ולא נתבשלו וליכא סייעתא וכבר הארכנו לעיל מזה עוד קשיא דכה"ג שטעם שני לאחר זמנו איסור נותר לא שייך נ"ט בר נ"ט אלא שהוא בעצמו עומד בהיתרו אלא שטעם שלישי הוא לאיסור כההיא דגים שעלו בקערה בזה שרינן אבל טעם שני נראה דאסור וה"ה בקמץ בפסח נראה דאסור וכבר הארכנו בזה לעיל יע"ש ומיהו הא לא קשיא לי דר' דאוסר הכ' אף עלו איך פליג על מתניתן דהתם דיבשל בו כל הרגל דר' תנא הוא ופליג כדאמרינן בכמה דוכתין אבל שאר קושיות צריכין ישוב עוד נראה לומר דר"ט שרי למעט באכילה ורבנן אסרי דסברי אסור למעט באכילה ופלוגתא הוא אי שרי למעט באכילה או לאו ועיין בזבחים:

בא"ד ואין לומר דהוה טעם שלישי לפי שיש מים בקדירה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים עכ"ל ר"ל דלעולם עלו אין נתבשלו לא בשני טעמים כההיא דגים שעלו בקערה בלי מים דהוה שני טעמים דכלי מפליט הבלוע בלא רוטב כמו שמבואר בסי' ק"ה ואבאר אח"כ ולא נתבשלו אבל התם שאני דהוה ג' נותני טעמים מן הקדירה למים ומים לשלמי' ועדיין היתר ולא אמרינן דשלמי' מקבלי' טעם מקדירה עצמה מ"מ רוב הטעם נפלט במים תחלה ואח"כ לבשר עי' ברא"ש מ"ש בשם בעל התרומות יע"ש ולזה כתבו דא"כ אמאי אסור ביצים יע"ש:

בא"ד משום דבמינו ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא עכ"ל והא דהצריכ' מריקה בכ"מ ושביר' בכ"ח ע"כ גזירת הכתוב הוא לאחר שנעשה נותר ואין לך בו אלא חידושו אבל לענין למעט בזמן אכילה אוקמוה אדינא לבטל ברובא ואי נאמר דאין מבטלין איסור מ"ה א"ש דלכתחלה צריך מריקה משא"כ למעט בזמן אכילה דהיא גופא דרבנן לחד דעה ולא גזרו בכך בכלי מקדש ועיין בתו' לעיל צ"ח ע"ב ד"ה לאו למעוטי משמע דאין מבטלין מ"ה והפר"ח כתב והש"ך בסי' צ"ט כתבו דהוה מדרבנן דאין מבטלין ובי"ד אבאר:

בא"ד וקערות שמשתמשים בהן כו' אם השמנונית בעין על הקערות דהוה כסכין כו' דהקערות נותנות במחבת כו' נכנסו במים כו' עד כאן לשונו מתחלה כתבו דלא מיבעיא באחד מהן אין לקי דאז ודאי אסורים אף שאין הנקי אסור דאותו שהוא נקי מקבל טעם מן הממש ואף אם נאמר דהלכלוך במים ומים לכלי מ"מ הוה טעם שני לאיסורא ועוד דבאוכל לא שייך נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל באורך ומיד נאסר הנקי ואח"כ מפליט ומבליע באינו נקי ולכך תרווייהו אסורין ואח"כ כתבו דאף שניה' נקיי' אסור דמאן יימר דלא בלעו הכלים זה מזה שלא באמצעות המים אלא מן הקערה למחבת נפלט הטעם והוה טעם שני לאיסור ואסור ועוד כתבו דאף אם נאמר שע"י אמצעות המים מפליט ומבליע מ"מ מיד שבא לעולם השני טעמים הבשר וחלב נאסרו ממש ולא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא כשטעם השני כשבא לעולם עומד זמן מה בהיתר ואח"כ נתערב בחלב וכדומה אז אמרינן דאיקלוש טעמא אלא כאן מיד כשבאו לעולם נאסרו ועיין בר"ן כאן בשמעתין שכתב ג"כ כך ועיין ברא"ש כאן אלא שאני תמה על מ"ש מתחלה דהמחבת נותנין טעם בקערות והוה טעם שני לאיסור ואמאי הא א"א אלא ע"י אמצעות המים דהא קיי"ל בי"ד דב' קדירות נוגעין זו בזו אין לחוש כך בדיעבד כמבואר סי' צ"ב וצ"ג דנהי שהכלי מפליט בלא רוטב דבר הבלוע בו מ"מ להפליט ולהבליע בכלי אחר בלא רוטב זה לא אמרי' א"כ א"א אלא ע"י אמצעות המים וא"כ הוה נ"ט בר נ"ט אלא כתי' השני ובי"ד אכתוב מזה בעזה"י באורך ובהא דב' קדירות:

בא"ד ואם האחד אינו בן יומא אז אותו שבן יומא מותר עכ"ל אבל אותו שאינו ב"י אסור דהבן יומא קיבל טעם פגום מאינו ב"י אבל אינו ב"י קיבל טעם חשוב מב"י ואסור ואין להקשות אמאי הא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא מקדירה למים ומים לשניה דלא שייך בתירוצו ששני הטעמי' מתערבי' דהא א' אין ב"י ולא נעשה נבילה וגם תי' א' דהמחבת נוגעת בקדירה והוה טעם שני לאיסור ומה בכך והא המחבת פגומה הוא וכי מקבלת טעם בקערה עדיין היתר הוא וכי פולטת המחבת לחלב הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואיקלש איסוריה כבר תירצו הפוסקים וכן כתב